<h1>פירוש רבינו יהודה אלמדארי מכת"י על בבא בתרא</h1>
<h2>דף ד.</h2>
בגמ' הא גופא קשיא אמרת וכן בגינה [מקום שנהגו לגדור מחייבין] אותו הא סתמא אין מחייבין אותו אימא [סיפא אבל] בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו השתא סתם גינה אמרת לא סתם בקעה מחייבין ומסיק רבא דהכי קאמר... בגנה כמקום שנהגו לגדור דאמי ואין מחייבין אותו פי' סתם גנה כגון שאין להן מנהג ידוע [בין השכינים] או שהם [תחילת] שכונה ששכנו באותו מקום ונ[טעו גנות עכשיו], סתם בקעה [כגון] שעכשיו נעשית ישוב לזריעה ואין להם מנהג ידוע ומ[שום] הכי סתם גינא מחייבין אותו לגדור דהזק ראיה קשה לגינה.
כונס לתוך שלו ועושה מחיצה בתוך שלו ואין [חבירו יכול למונעו] ועושה חזית מבחוץ סימן לברר [כי המחיצה ומקום המחיצה] שלו הן לבדו ואין לשכינו בהם כלום ... ר' יוחנן ... טח הכותל כשיעור אמה בסיד מבחוץ וזו עידות [כי הכותל] ומקום הכותל לזה שאין אצלו טיחת הסיד ... טיחת הסיד מבפנים שמא יעשה חבירו מבחוץ ויאמר על שם שנינו הוא הכותל ואם (לא) [תא'] נחוש שמא יקלף הסיד מבחוץ ויאמר הכותל לשנינו, לפי שמקום הקילוף בכותל ידוע ומוכיח [כי] מקולף הוא. ואם עשו המחיצה מהוצא שהוא לולבי דקלים קיימל"ן כרב נחמן דאמ' סנופי דיכי לבר פי' ר"ח ז"ל מוציא ר[אשי] הקנים ודפנא שהן הקנים העומדים לחיזוק המחיצה ל[חוץ] ואינו עושה מבפנים שמא יעשה חבירו מבחוץ ויאמר שלי הוא ולא חיישי' דלמ' אתי חבריה ושדי ואמ' מדידי ודידיה [הוא] דשריק ליה בטינא ואם תאמר מקפיל ליה קיפולא מידע ידיע הכין מסיק בגמ' ועושה חזית מיכן ומיכן מפר' בגמ' דלא תנייה אלא להודיענו שעושין מחיצה מהוצא ולאפוקי מדאביי דאמ' ה[וצא] לא סגי ליה.
<h2>דף ד:</h2>
מתני' המקיף את חבירו מג' רוחותיו. ש[קנ]ה ג' שדות סביב שדה חבירו לשלשת מצריו [וגדר] את שלשתן ונמצאת שדיהו של אמצעי זה מוקף משלוש [רוחותיו] אין מחייבים אותו. לתת כלום דסתם בקעה במקום שנהגו שלא לגדור הוא. ה"ג ר' יוסי אומ' אם עמד וגדר את הרביעית. ולא גרסי' אם עמד ניקף דמוקמינן בגמ' לר' יוסי דלא שנא ניקף ולא שנא מקיף מגלגלין עליו את הכל.
גמ' אמ' רב [יהודה] אמ' שמואל ו[כו'] הא מימרא ליתה בגמ' דילן. הכל [לפי] מה שגדר. כלומ' האי דקאמ' ר' יוסי מגלגלין עליו הכל לפי [כל] יציאות שהוציא בהן הראשון יחזיר לו מחצה. והינו דאיכא בין תנא קמ' ובין ר' יוסי. דתנא קמ' קאמ' המקיף את חבירו משלש רוחותיו וגדר את הראשונה ואת השנייה ואת השלישית אין מחייבין אותו הא אם גדר המקיף את הרביעית מחייבין אותו בכל המחיצות דמי קנים בזול דאמ' ליה לדידי סגי לי בגדר (בגדר) קנים ואי אפשי ביציאה דגדר אבנים. וכל שכן א[ם] גדר הניקף דגלי דעתיה במאי דגדר חבריה. ור' יוסי סבר לא שנא גדר ניקף ולא שנא גדר מקיף מגלגלין עליו הכל לפי מה שגדר אפי' גדר האבני' יתן לו חצי ההוצאה. וחייה בר רב [מפרש] הכל דקאמ' ר' יוסי דמי קנים בזול ומסיק בגמ' אליביה דניקף ומקיף איכא בין תנא קמא ור' יוסי דתנא קמ' סבר אם עמד ניקף וגדר הוא דמגלגלין עליו את הכל. אבל עמד מקיף וגדר אינו נותן אלא דמי רביעית ור' יוסי סבר לא שנא ניקף ולא שנא מקיף אם גדר מגלגלין עליו את הכל והכל דמי קנים בזול. והלכתא כרב הונא דסוגין בגמ' כוותיה ושינ[ויא] דחייה בר רב ליכא למסמך עליה. [ה' ע"א] אמ' ליה רבא לרוניא פיסיה לרבינא ואי לא דיינא לך כ[ר' יוסי] ואליבא דרב הונא הכל לפי מה שגדר. שמעינן דהלכתא כרב הונא אליבא דר' יוסי וכן פסק ר"ח ז"ל כרב הונא ואליבא דר' יוסי ואמ' שיש שמוע... בכיצד הרגל מועדת ואם נהנת משלמת מה שנהנת [ב"ק כ' ע"ב] ש[היא] חילוף זה ולא דסמכא. וכן פסק רבבמז"ל ור' יוסף הלוי ור' משה ז"ל וזה לשונו [פ"ג מהל' שכנים ה"ג] מגלגלין עליו את הכל ונותן חצי [ההוצאה] שהוציא זה בארבע הרוחות עד ארבע אמות ובלבד שי[היה] מקום הכותל של שניהן אבל אם היה הכותל של זה שבנהו בחלקו יראה לי שאין מגלגלין עליו אלא דבר מועט כמו שיראו הדיינין שהרי אינו יכול להשתמש בכתלים. ורוניא אקפיה רבינא. ארבע שדות הוה לרבינא סביבות ארבע מצריו וגדרו הכל. מאי דגדרי. כרב הונא אליבא (כר') [דר'] יוסי דאמ' הכל לפי מה שגדר דהכי קימל"ן כדמוכח לקמן. פיסיה. טוב לך שנאות להתפייס באגר נטיריה והואיל ונתרצה בכך מהר ופייסו. ולא דיינא לך כר' יוסי וכו'. מיכן שמעינן דהילכתא כר' יוסי ואליבא דרב הונא ואין לומ' דלהפ[חידו] היה אומ' לו כך דהוה ליה למימר ליה ואי לא מגבינא שפרנך מינך אי נמי מחינא לך בסילא דלא מבע דמא. מיהו מדקאמ' זיל פייסיה במה דאיפייס משמע דמן הדין היה לו ליתן יותר אם לא בשביל שבכך נתפייס וכן פסקו בעלי התוספות כר' יוסי אליבא דרב הונא.
<h2>דף ה.</h2>
מתני' כותל חצר. כותל שבין שתי חצרות שנפל ומעכב בעל החצר האחרת לבנות עם חבירו הכותל וליתן חלק בי... עד ארבע אמות. דבהכי סגי להזק ראיה. בחזקת שנתן. אם אמר האחד לאחד שבנאו אני עשיתיו ולא רצה זה לסייעני ותובעו חצי ההוצאה, וזה אומר נתתי חלקי [הרי] זה בחזקת שנתן נשבע שבועת הסית שנתן ונפטר. עד שיביא התובע עדים שתבעו ולא נתן דכיון דחובה לסייעו [ומשפט] זה לכל גלוי לא היה זה בונהו משלו ולא היה צועק עליו... סמך לו כותל אחר. לאחר שבנאו האחר למעלה מד' אמות הרבה ולא רצה חבירו לסייעו בהגבהתו סמך השני כותל אחר כנגד כותל זה כדי לסכך ולתת תקרה מכותל לכותל אע"פ שלא נתן עליו עדין את התקרה מגלגלין עליו את הכל שנותן חצי הוצאת כל הכותל דגלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה דהאיך. בחזקת שלא נתן. אם בא הראשון ותובעו לדין לאחר שסמך את כותלו לכותל ראשון ואמ' לו תן [חלקך במה] שהגבהתי וזה אומר נתתי חלקי אינו נאמן אלא בעדים שאין משפט זה [גלוי] לכל ועד שחייבוהו בבית דין אינו [עשוי] ליתן. ואם לא הביא עדים שנתן לו נשבע זה בנקיטת חפץ שלא נתן לו ונוטל ממ'.0...
<h2>דף ו:</h2>
חצר קביעא תשמישתה וגג לא קביעא תשמישתיה ולא ידענא בהי עדנה סלקת דאיצטנע מיניך. אבל בין גג לגג דליכא הזק ראייה שאין בני אדם דרים בגגות. אילו תפס עליו כגנב שאם יכנס לפנים מן המחיצה לשם גניבה נכנס. בפחות מיכן סגיא. במסיפס בעלמא. מצי אישתמיט ליה. שאם ימצאנו בגגו יכול לומ' לו אימצורי הוא דקא ממצרנא כתיב ויזורר הנער והוא פישוט עצמות ואם הגגות שוות זו לזו יכול לומר לו כך אבל אם יש ביניהם מעקה גבוה אפי' עשרה טפחים אין יכול לומר כך אלא נתפס כגנב כך פי' ר"ח ז"ל.
זו למעלה מזו. קרקעית האחת גבוהה מחברתה. תחתון בונה כנגדו ועולה. התחתון בונה משלו מלמטה עד שמגיע לגובה קרקעיתו של חבירו. ועליון בונה כנגדו ועולה. ואינו מסייע לתחתון. עליון מסייע לו מלמטה ועולה. שאם אין יסוד אין בניין עולה. ובונה העליון מכנגדו ולמעלה כך פי' ר"מ ז"ל. ואם היתה חצרו למעלה מגגו של חברו אין זקוק לו, לד' אמות אבל זקוק לו לעשרה טפחים.
דהוו דירי חד עילאי וחד תחתי. בשחלקו האחין נטל זה בית וזה עליה. איחבס תתאי. וטבעו הכתלים התחתונים בארץ עד ששפלה תקרת העלייה. ואין התחתון יכול ליכנס לביתו אלא אם כן שוחה. תא ליבנייה. בא ונסתור את כל הבית ונבננו. [ו]אבנייה אני משלי. אמ' ליה עליון לית לי דוכתא דדיירנא ביה. לא קא מתדר לי. איני יכול לדור בבית [מפני] עלייתך. שוף עול. שחה קומתך והכנס ויש מפרש שוף לשון שפשוף שמתחכך בקרקע. דינא קאמ' ליה. וכן הלכתא. כשורי. קורות העלייה. והני מילי דלא אתנו אהדדי. כלומ' הא דאמ' רב חמא בדין מעכב לא אמ' אלא היכא דלא אתנו בהדי הדדי דאי איחבס נסתור ונבנה. אבל אי אתנו הכי אי איחבס לא. יכיל למיעל באסוריאתא דמחוזה ולמיפק דלא חזי לדידה סתרי ובאנו ואי לא מצי למכפייה לעליון כך פי' ר"ח ז"ל. ועד כמה. תשפל העלייה ויכוף העליון לסתור. אסוריאתא. חבילות קנים אחרים והדר מחזר עצמו בכל צדדין. אחורי כוי דחבריה. פי' ר"ח ז"ל, (ועד כמה.) בתוך ארבע אמות.
<h2>דף ז.</h2>
סכרנא. להי אסתום אותן באבנים וטיט ואפתח לך למעלה מכתלי בגובה כותלך חלונות אחרים שיאירו בביתך. מרעת לאשיתאי. אסתור הכותל מרוב גבהו עד שיגיע למקום החלונות שאעשה לך. לא קימא. שאין טיט החדש נדבק יפה בטיט הישן שיבש כבר. ואע"ג דדייר ביה כו'. אקשי בגמ' הא תו למה לי היינו הך ומתרץ בגמ' ואע"ג דקא משתמש בציבי ותבנא. ואין הוא עצמו דר בתוכו מצי אמ' (לא) לא מצינא דאיטרח להוציא העצים והתבן.
איספלידא. פי' ר"ש טרקלין יפה. תרביצא. גנה שבצדה הטרקלין שהיתה מאירה לתוכה. בדנפשאי בנינה. בשלי אני בונה ואתה אין לך עלי חזקת אורה של שלש שנים דהשתא הוא דפליגינן ונ' לי דחזקת אורה לאלתר הויא חזקה כדפ' לעיל. ורב ח' פי' אספלידא אכסדרא. תרביצא חצר. וכן מוכח בהקומץ רבא [מנחות ל"ג ע"ב]. דאמ' אביי חזינא להו לאספלידי דבי מר דאית להו פצימי ולית להו מזוזתא. ופריך מיתיבי בית שער אכסדרא ומרפסת חייבין במזוזה ובאכסדרא יש אורה גדולה שהרי היא פרוצה מרוח אחת כדאמרי' עולם לאכסדרה הוא דומה ורוח צפונית אינה מסו[בבת] בלא יחפור [כ"ה ע"ב]. בדין קאמ' ליה. יש להקשות דלעיל אמ' רב חמה בדין קאמ' ליה. ותנן [כ"ב ע"א] החלונות בין מלמעלן בין מלמטן ומכנגדן ארבע אמות ומפרש [כ"ב ע"ב] כדי שלא יאפיל. ונר' לר"ת דקא מאפלת עלי דקא אמ' לא משום אורה אלא משום שמאותה אספלידא היה רואה בעד התרביצא יותר שדותיו שהיו רחוקין דאי כפי' ר"ש שהוא מאפיל שלא היה אורה בטרקלין מאי קאמ' באוירא מי קא עלו פשיטא דעלו באוירא דבית (שאין) שאין בו אוירא מאי שוי וכן פי' ר"ת ההיא דלקמן [ע"ב] דאין להן חלונות זה על זה שאין לו חזקה וחלונות אחיו אלא יסתמם אחיו אם ירצה והשתא אתי שפיר דהוי דומיא דאין להן דרך זה על זה ולא סולם זה על זה ולא אמת המים זה על זה. שדה פרדס. כרם. ארבע אמות. לעבוד את הכרם שיהו חורשין אותה בשוורים שעל מנת כן חלקו. אלמא אע"ג דלא אתני אמרי' על דעת כן חלקו שיהא לבעל הכרם ארבע אמות בשדה לבן, הכא נמי אמרי' על דעת כן חלקו שיהו החלונות כמות שהן אע"ג דלא אתני. דעלו אהדדי. שנתן בעל הכרם לבעל השדה לבן דמים של עילויי הכרם הולכך כרם בעי למשקל עם עבודתו. בשפטאני עסיקינן. וכי שוטה היה זה שנטל גנה חלקו כנגד בית בנוי ולא נטל עילוי הדמים כך פי' ר"ש ולפי' ר"ת וכי שו[טה] היה זה שלקח חצר כנגד אכסדרה בנויה. באשיתא והורדי. הכתלים והקורות.
<h2>דף ז:</h2>
תוספת מר ינקא הוא הגדול ועל שם שנולד בילדותו של רב חסדא. נהרדעאי לטעמיהו ורב חמה דמנהרדעא הוא דלא סבירא ליה אידור ביה כדדרו אבהתי ולשם כך חלקנו. דאמ' שמואל. ד(ה)הוא מנהרדעא. האחין שחלקו ונטל זה שדה לצפון וזה שדה לדרום והיה אביו רגיל ליכנס דרך זו. אין יכול ליטעון דרך לי עליך. ולא חלונות. פי' ר"ש לערער על סתימת האורה ופי' ר"ת כתוב למעלה. לא סולמות. פי' ר"ש אם נטל זה בית וחצר וזה נטל עלייה אין לו לקבוע סולם בחצרו של זה לעלות לעלייתו. יש מקשין היינו ולא דרך זה על זה. ומפ' שזה לקח בית וזה עלייה אין לו לסמוך הסולם אל הכותל של זה לעלות לעלייתו. ולא אמת המים להביאה מן הנהר דרך שדהו של זה לתוך שלו.
תברא שובר שהוא פרוע לאביהן. לבר מתברא. דבהא ודאי לית הלכתא כותיה. משום דאחזוקי שהדי בשקארי לא מחזקינן אלא מוקמינן תברא אחזקיה וקרעינן ליה לשטרא ולא משהינן ליה עד דגדלי יתמי משום דקימ' לן כרב נחמן [כתובות י"ט ע"ב] דאמ' אסור לאדם שישהא שטר פרוע בתוך ביתו משום שנאמ' [איוב י"א] ואל תשכן באוהליך עולה. מר זוטרא אמ' בהא נמי הילכתא כרב חמה דאם איתא (לתברא) [דתברא] מעליא הוא איבעי ליה לאפוקיה בחיי אבוהון ומדלא אפקיה איכא למיחש דלמא תברא זיפא הוא עד דגדלי יתמי ומרעי ליה ולא מגבינן ביה נמי בשטרא דאכתי לא איתרע ליה תברא ולא תימא כיון דטעמיה דמילת' דלא קרעינן ליה לשטרא משום דאמרי' איבעי ליה לאפוקי לתברא בחיי אבוהון הוא ממילא שמעינן דדוקא היכא דמטא ליה זימניה דההוא שטרא בחיי אבוהון וקא תבע ליה אבוהון בגויה אלא אע"ג דלבתר דמית אבוהון הוא דמטא ליה זימניה דשטרא דכיון דמידע הוה ידע דאיכא עליה האי שטרא אכתי איכא למימר אם איתה דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון ולאזמוניה לבי דינא ולאכפוייה למקרעייה להאי שטרא כך פי' ר' יוסף הלוי ז"ל.
מתני' כופין אותו. (בני) [בן] חצר שאינו רוצה לסייע את בני החצר לבנות לחצר בית שער להיות שומר הפתח יושב שם בצל ומרחיק את בני רשות הרבים מלהציץ בחצר. ודלת לשער החצר לנעלו בו. לא כל החצירות ראויות לבית שער. ומפ' בגמ' דחצר הסמוכה לרשות הרבים ראויה לבית שער ושאינה סמוכה לרשות הרבים אינה ראויה לבית השער ורבנן סברי זמנין דדחקי רבים ועילי ואתוי. אוקימנא בגמ' בדאיתה לפותחת של דלת של בית שער מאבראי דאי עביד לפותחת מגואי לאו מעליאתא היא דאתי עני ולא מצי למיעל. לא כל העיירות ראויות לחומה. ובגמ' מפ' דעיר הסמוכה לספר ראויה לחומה ושאינה סמוכה לספר אינה ראויה לחומה ורבנן זימנין דמיקרי ואתא גיאסא. והילכתא כרבנן דחצר בין סמוכה לרשות הרבים בין אינה סמוכה כופין אותו לבנות בית שער. וכן כל עיר שבארץ ישראל בין סמוכה לספר בין אינה סמוכה כופין אותו יושבי העיר לבנות חומה דלתים ובריח וכן פס' ר"ח ור"מ ז"ל ויהא כאנשי העיר לשאת עמם בעול.
גמ' לפי שבח ממון הן גובין ולא ניחוש לקירוב בתים ולרחוקין, או אף לפי קירוב בתים. אמ' ליה לפי קירוב בתים. כלומ' אף לפי קירוב בתים כלומ' האי שבח ממון לפי קירוב בתים הוא שגובין אותו. תדע שהרי אם יש שני בתים ששניהן קרובין והם שוים כלום גובין מהן אלא לפי שבח ממון או אם יש שם בית קרוב ואין בו ממון כלל כלום גובין עולה על הדעת שגובין ממנו כלל. הא למדת ששבח ממון הוא העיקר ואף לפי קירוב בתים קאמ' שרואין בתחלה מי שיש לו ממון הרבה ומי שאין לו אלא ממון מועט ואחר כך רואין מי שביתו קרובה להזק ומי שביתו רחוקה וגובין וכן הלכה. ור"ח ז"ל פסק לענין חצר שגובין לפי שבח ממון ולא איכפת ליה בקירוב בתים כלל. ומיסתברא כוותיה דכי אמרינן לפי קירוב בתים הני מילי בעיר דאיכא חצר דמיקרבא ואיכא חצר דמרחקא, אבל חצר בכולהו בתים דילה קרובין נינהו אע"ג דחד מיניהו מיקרב טפי מחבריה, ההוא קורבא ורוחקא מילתא זוטרתי הוא ולא מעלה ולא מוריד הולכך לפי שבח ממון הוא שגובין ולא איכפת לן בקירוב בתים וריחוק בתים וכן הדעת נוטה זה כתבתי מפי' ר' יוס' הלוי ז"ל. קבע ביה מסמרות. הזהר לדון כך ולא תזוז ממנה. [לשון הרי"ף מתוספתא ב"מ פי"א ה"ט] רצוני שאכנס בחבילתי עד פתחי. פי' וכיון שיכול לומ' כך לא מיבעיא שאין כופין אותו לעשות עמהן אלא אפי' לעכב נמי יש לו רשות נמי לעכב עליהן ולמנוע אותן מעשית דלת. שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסי וכו'. ממקום אחר להשכיר לו בית במבוי זה ויש כאן בני אותה אומנות. ולשכינו. הדר במבוי כמוהו אינו כופה מלירד לאותה אומנות. משעבדין אותו לחפור עמהן בורות שיחין ומערות. פי' שאלמלא בורות שיחין ומערות לא היה אדם יכול לדור באותה חצר ונמצאת אותה חצר חריבה. לעשות לחי וקורה למבוי. פי' כדי שיתכן בו עירוב. כופין בני בקעה זה את זה לעשות חריץ ובן חריץ. כדי שלא תקפוץ החיה ותכנס לבקעה כי ההיא דתנן [להלן ק"ז ע"ב] ומקבל עליו מקום גדר וחריץ ובן חריץ. רמא שורא ארבנן. הטיל יציאת חומת העיר על החכמים כמו שאר בני העיר.
<h2>דף ח.</h2>
שאתה מחבב עמים. שאתה מצהיב להן פנים להמשילן על בניך. כל (קידושין) [קדושיו] של ישראל בידך (אם) [הם] (לשמים) [לשמרם] ר"ח ז"ל כל קדושיו. אלו תלמידי חכמים אל תמסרם בשעבוד הגוים אלא בידך בשעבודך שלך יהיו. בלש' ארמי נאמר. יתנו תרג' של ישנו כמו ושננתם ותתנינון אם כולן וכן רובן שהן שונין עוסקין בתורה כשיגלו (בתוס') [בעמים] עתה אקבצם. בק(י)רוב אקבצם. ואף אם מועטין הן (השועין) [השונין] בגוים ויחלו מעט ממשא מלך שרים יהו בטלין מלשאת משא מלך שרים. יחלו [כמו] (ל)לא יחל דברו. מנדה בלו והלך וגו'. דריוש צוה את פחות עבר נהרא על אנשי כנסת הגדולה. מנת המלך. מגבת מסים שהן מטילין תמיד על בני המדינה. ארנונא. עישורי בהמות מדי שנה בשנה. ור"ח ז"ל פי' מנדא זו מנת המלך מתבואות השדה. בלו זה כסף גולגולתא פי' המס שעל בני האדם. והלך זו ארנונא פי' ארוחות דורון לשלטון העובר ממדינה למדינה נותנין לו כל העיר שעובר עליהן ארוחה ופירוש כמו ויבא הלך. תוספ' לא שליט למירמא עליהון, לפי שהן עסוקין במלאכת שמים בבנין בית המקדש. הכא נמי אין לך להטיל המס על לומדי התורה. [לשון הרי"ף מנדרים ס"ב ע"א] באתרא דלא ידעין ליה. שלא יזלזלו בתורתו ויענישם, ואין זה מתכבד בכבוד תורה. שרו לי תיגראי ברישא. התירו לי תיגר שלי [ב]רישא, פסקו דיני ואלך לי. ובאתרא דלא ידעין ליה, אי נמי אפי' באתרא דידעין ליה שלא יאריך שם ויתבטל מתלמודו. דכתי'. ראיה לדבר שתלמידי חכמים דינו להיות ראשון לכל דבר שבקדושה. פי' לכל דבר שהוא נראה גדול ומקודש אם תקדימהו לפתוח ראשון בדרשא או בעצה. ולברך שם ראשון בסעודה. וליטול מנה יפה ראשון. פי' ליטול מנה יפה ולהיותו ראשון או חולק עם חבירו יקדימהו וגם יתנו לו מנה יפה. ובשלהי הוריות [י"ג ע"א] תניא נמי להחיותו [ו]לפדותו מבית השבי ראשון שגם בזה הוא נראה גדול ומקודש. [נדרים ס"ב ע"ב] שרי ליה לצורבא מרבנן. אפי' באתרא דידעין. לא יהיבנא כרגא. שלעכב ממונו שלא יגזלוהו מותר להודיע עצמו. ארנונא [פי'] ר"ח ז"ל כל אלה כגון שיש עליהן דבר קצוב במס הגולגולת או בטיסקא דארעא או בארנונא ומעריכין על כל אחד ואחד מהן ומקבצין אותו ביניהן אין על תלמיד חכמ' לסייען ולא לתת עמהן באילו כלם כלום.
רמא דכריא. הטיל חפירת הנהר על היתומים. לא מדויל. שמא לא ימצא בו מים לדלות [ומפסידם] חנם ויתמי לאו בני מחילה נינהו. ר' יוסף הלוי ז"ל, אמרי זכות הוא להם להשקות ממנו את שדותיהן וזכין לאדם שלא בפניו, ואי לא מדויל מהדרינן להו מאי דשקלינן מניהו דהויא להו חובה ואין חבין לאדם שלא בפניו. לאיגלי גפא. לשערי חומת העיר להציב להן דלתות. אגלי, דלתות כמו טרוק לי גלי. גפא, סתימה כמו מצא אחר הגפה באילו מציאות [ב"מ כ"ה ע"ב] ר"ח ז"ל פי', שכר סוגרי דלתות העיר. אגלי, מלשון טרוקי גלי. גפא, מלשון יגיפו הדלתות. ואפי' מיתמי. מפני שצריכין הן שמור וזכות הוא להן. לכריא דפתיא. לחפירת תיקון רחובה של עיר להסיר הרכסים שלא יכשלו בהן העוברין והשבין. אפי' מדרבנן. לפי ששם קובעין שווקין ומוכרין שם מיני מאכל וקונין משם כל צרכן. ואי קא נפקי באכלוסא. שאין שוכרין עליהן אחרין.
ולכל [מילי] מי בעינן שנים עשר חדש. ומקמי הכא לא יהבי מידי עם בני העיר. לקופה. לתת מעות לקופה של צדקה מערב שבת. לתמחוי. שגובין ממנו מאכל עניים בכל יום. לכסות. עניי העיר. לקבורה. לקבור עניי העיר שהיא יצ[י]אה יתירה. לפסי העיר. כגון קרשי עץ לחזק שערי העיר וכיוצא בהן וכדתנן [עירובין י"ז ע"ב] עושין פסין לביראות. לשורא. לתיקון חומה. ולפרשא. פרש סביבות החומה לשמרה ולידע מה היא צריכה. ולטורזינא. שומר כלי זיין של בני העיר ויושב בבית שלאצל השער. כל מידי דאית להו נטירותא ליתמי, אבל מידי דלית להו בהו הנאה [כגון מיני פורעניות] וארנוניות לא רמינן עליהו. וצדקה נמי אע"ג דמצוה היא לא רמינן עליהו דיתמי לא בני מעבד מצוה נינהו.
<h2>דף ח:</h2>
מפני שהיא כדיני ממונות. לעיין ולתת כל אחד כפי הטפלים התלויין בו. שגיבויו וחל[ו]קו שווה. שבכל יום גובין ומחלקין כדלקמן לפיכך אין גיבוי בשנים שלא יצטרכו לטרוח ולבקש את השלישי לחלק. ר' יוסף [הלוי ז"ל], כיון שגיבויו וחילוקו שווה ואין ביניהם פנאי ואי אפשר שיהא חילוקן אלא בג' שהרי הוא כדיני ממונות גם גיב[ו]יו יהא בג'. ורב' הרב אל פאסי הוא מפר' גיבויו וחילוקו שווה כלומ' כשם שחילוקו בג' כך גיבויו בג' והטעם שגובין בג' שגם הוא דין כמו חילוקו. תמחוי נגבה בכל יום. שכיון שהוא תבשיל הנאכל לפי שעה ואם משהין אותו מפסיד (או) [אי] אפשר שיהא גיבויו מערב שבת לערב שבת שהרי אי אפשר לו שישהא כל השבת לפיכך נגבה בכל יום אבל קופה של צדקה כיון שאפשר לה לשהות ואין בה הפסד לפיכך נגבית מערב שבת לערב שבת. תמחוי לעניי עולם. כלומ' בין עניי אותה העיר בין עניים דאתו מעלמ'. לעשות קופה תמחוי. לחלק לעניי עולם אם ירבו עליהן. רב יוסף הלוי ז"ל, ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה ולשנותה לכל מה שירצו, כלומ' אם גבו קופה והותירו ולא הספיק להם התמחוי שגבו אי נמי גבו התמחוי והותיר ולא הספיקה להן הקופה שגבו רשאין הן למכור מה שהותיר ולקנות בו מה שחסר ומסתברא לן דדוקא קופה ותמחוי הוא שמשנין אותן להדדי משום דתרויהו לעניים נינהו אבל לשנותן לדבר שאינו צריך לעניים לא מפני שהוא גזל עניים, ואע"ג דהא ולשנותן לכל מה שירצו קתני, האי לכל מה שירצו מצרכי הוא כגון כסות ומדור וכיוצא בהן שאע"פ שקופה ותמחוי אלו לשום מזונות נגבו מעיקרא יש להן לשנותן לדברים אחרים שהן מצרכי עניים אבל לדברין שאינן מצרכי עניים אין להם רשות לשנותן דהא תנן [שקלים פ"ב מ"ה] מותר עניים לעניים.
על השערים. שער החטין והיין שלא ימכרום שנה זו יותר מכך וכך דמים. ועל המדות. להגדיל סאה של עיר או להקטין. ולהסיע על קיצתן. לקנוס העובר על קיצת דבריהם להסיעו מדת דין תורה. ר' יוסף הלוי ז"ל, להסיע, כלומ' לסייע שיש להן רשות להתנות שכל מי שמשנה על קיצתן שיהא מחוייב מלקות או נידוי או (שיכנס) [שיקנס] בכך וכך כעניין ההיא דאמרי' [יבמות פ"ט ע"ב] מנין שהפקר בית דין הפקר דכתי' [עזרא י'] וכל אשר לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה. ר"ח ז"ל, ולהסיע על קיצתן, להתנות ביניהן תנאין על מה שיסכימו ויתרצו פס' לשנות פעם אחרי פעם כאשר יראו. [לשון הרי"ף מערכין ו' ע"א] מותר לשנותה. לצרכיו ולאחר זמן ישלם. בין לאחר. להלוותה לחבירו דאיכא למימר על מנת כן הקצה לצדקה שאם יצטרך לעצמו או לאחר יטלנה וישלם אחרת. לא שנא אמ' עלי. דהיינו נדר שאמ' הרי עלי סלע לצדקה והפרישו ואמ' זו לנדרי, ולא שנא אמ' סלע זו לצדקה. משבאת ליד גבאי אסור לשנותה. אסור הגבאי שיפשוט בה יד דלא גרע מפקדון שאסור לשלוח בו יד. ישראל שהתנדב וכו'. דוקא ישראל הוא דאמרי' לקמן לדבר מצוה מותר לשנותה אבל גוי דפעי לא, פי' צועק ואומ' למה שיניתם מה שנתתי. מנורה או נר. של כסף או של זהב. לדבר הרשות. כגון חומת העיר ומגדלותיה. לדבר מצוה. פדיון שבוים. הני מילי. דאין משנין אותה לדבר הרשות. עד שלא נשתקע שם בעליה. שעדין אומ' זו היא מנורה נדבתו של פלוני. אפי' לדבר הרשות מותר לשנותה. שהרי עיקר ההקדש לבית הכנסת הוא, ובית הכנסת צורך בני העיר הוא וכרשות דידהו דמיא.
והם יקחו וכו'. מיעוט רבים שנים. הא הימוני מהימן. יחיד להיות גזבר. שני אחין. לגבי הימנותא כחד דאמו. מאי שררותא. דקופה דאמרת עלה לפי שאין עושין שררה על הצבור וכו'. אפי' בערב שבת שיש פתחון פה לבעל הבית לומ' טרוד אני. ופקדתי וכו'. אלמא אסור למשכן. ואמיד. עשיר. דרבא כפייה לנתן בר אמי. אחר היה עמו, והא דלא חשיב ליה מפני כבודו של רבא. ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה. יש מקשי והא אמרי' בפר' כל הבשר [חולין ק"י ע"ב] כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה, והכא כתי' [דברים ט"ו] פתוח תפתח ידך לו וכתי' [שם] כי בגלל הדבר הזה וכו'. ופעמים הי' מתרץ ר"ת דכפייה בדברים, ויש כמו זה בשלהי נערה שנתפתתה [כתובות נ"ג ע"א]. ופעמים היה מתרץ דהכא קבלו עליהן בני העיר שיכופו אותן הגבאין. ויש מתרצין דצדקה לכך כופין שכתובה לאו דכתי' [שם] לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך כי בגלל הדבר הזה.
שדן דין אמת לאמתו. אמת לאפוקי דין מרומה שאע"פ שהעדים מעידין אותו הואיל ויודעין שהן משקרין כדדרשינן (בסנהדרין) [שבועות ל' ע"ב] לאמתו לאפוקי בשהדברים אמת ומטין את הדין. במתני' תנא וכו'. וגבאי צדקה. המשכילין אל דל מה הוא צריך. אלו מלמדי תינוקות. מצדיקי הרבים הן שמלמדין ומחנכין אותן בדרך טובה. תוספ', נר' לר' דרקיע מזהיר יותר מכוכבין דמוכח בפסח' דעדיף גבאי צדקה ממלמדי תינוקות דאמ' בפס' כל שעה [מ"ט ע"ב] לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכמים לא מצא בת תלמיד חכמי' ישא בת גבאי צדקה [לא מצא בת גבאי צדקה] ישא בת מלמדי תינוקות. לאמנותך. ס"א להימנותך שהייתה רגיל ללמדם באמונה. לישב על גבן תמיד. דעתאי עילויהו. דעתי על התינוקות כלומר דעתי שאחזור במהרה אליהם. ורבנן מאי. תלמיד' חכמ' שאינן דיינין ולא גבאי צדקה ולא מלמדי תינוקות אלא עוסקין בתורה תמיד מה כתו' בהן. ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. גבורתו שעתיד להיות שמ"ג חלקין יתרון על אורו המאיר עכשיו כמתרגמי' [זכריה ב'] ואור החמה יהיה שבעתיים על חד שמ"ג, פי' שבעתיים ז' פעמים ז' הרי מ"ט עתיד להוסיף בכל יום באורו על מה שהוא עכשיו מ"ט חלקין ואור של צדיקים הוא עתיד להיות כאור ז' ימים שבע פעמים (הרי) מ"ט הרי שמ"ג במה שהוא עכשיו כך פי' ר"ח ז"ל.
אין רשאין לפרוש זה מזה. מפני החשד שלא יאמרו זה הגובה יחיד דעתו לגנוב. אבל זה פורש לחנות וזה לשער. זה לגבות מיושבי השער וזה לגבות מיושבי החנות, ובלבד שיהו שניהם כאחד. פי' לשער, שער חצר כגון שהיתה חצר וחנות זה בצד זה בשוק. לא יתנם בתוך כיסו. שלא יאמרו מעות של צדקה הוא גונב. פורטין. פרוטות שגבו ולוקחין דינרי כסף לפי שהפרוטות של נחושת מחלידין. ואין פורטין לעצמן. פן יחשדום שפורטין בזול. לחלק. התבשיל.
אציפי דבי כנשתא. מחצלאות של בית הכנסת משום דזבני להו ממעות הקופה. יש מפר' אותן מחצלאות של בית הכנסת והביאום לבית המדרש והיה סבור רבה אסור לישב עליהן שאסור לשנותן ממה שהקדישום בעליהן, כיון דשמעה להא וכו'.
<h2>דף ט.</h2>
ואתני. התנה עם הצבור לחלקם לכל הבא. דכל דאתי. לתת מעות לקופה. דכל דעביד ביומא דחבריה. כל מי שהוא עושה קצבות ביום שעושה חבירו. קרעו עורות בהמה ששחט כדי להפסידו שלא יחזור יעבור על מה שהתנה עם בעלי מלאכתו. ולהסיע על קיצתן. אלמ' רשאין בני העיר לקנוס העובר על תקנתן. דליכא אדם חשוב. תלמי' חכמי' הממונה פרנס על הציבור. לאו כל כמיניהו דמתנו. אלא בפניו, ואם התנו שלא בפניו מאן דעבד קיצותא דידיהו לא מיחייב בההוא מידי ודוקא תלמי' חכמי' שהוא ממונה פרנס על הציבור אבל תלמ' חכמ' שאינו ממונה פרנס על הציבור אע"ג דעבוד בלא רשותא דידיה תנאיהו תנאה הוי.
אין מחשבין. לומ' היכן נתתם כל המעות שגביתן. (ו)שאין ראיה לדבר. דלאו בגבאי צדקה כתי' אלא בגזברי הקדש שנותנין לעושי המלאכה שהפועלין מרובין למלאכות הרבה לגודרים ולחוצבי האבן לכתפים לחמרים לקנות עצים ואבני מחצב ואי אפשר לעמוד על החשבון כדאמרי' בעלמ' [שבועות מ"ה ע"א] בעל הבית טרוד הוא בפועליו ומינשי. תוספת(א), ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, דלאו היינו ראיה גמורה דשאני התם שהרי צדיקין גמורין היו.
בודקין למזונות. בא עני ואמ' פרנסוני בודקין אותו שלא יהיה רמאי. ואין בודקין לכסות. בא ערום ואמ' כסוני לוקחין לו כסות מיד. דהאי קא מיבזי הערום. פירוש דרוש וחקור תחלה, דהוה ליה למכתב פרוס בסמך וכתי' בשין לשון פירוש וביאור. האי קא מיצטער. הרעב מצטער, הערום אינו מצטער כל כך כמו הרעב. לכשיראה לך. שאינו רמאי.
מככר בפנדיון. כשלוקחין ארבע סאין ככר הלקוח בפנדיון כשלוקחין ד' סאין חטין בסלע ומגיע לפנדיון חצי קב שהסלע מ"ח פנדיון וד' סאין מ"ח חצאי (סאין) [קבין], והחנוני שהוא טוחן ואופה ומוכר בשוק משתכר מחצה הרי שנותן ככר של רובע הקב בפונדיון והוא ששה ביצים. פרנסת לינה. צרכי לינה. ומזון שלש סעודות. דג' סעודות חייב אדם לאכול בשבת והתם במסכת שבת בפר' כל כתבי הקדש [קי"ח ע"א] מפ' להאי מתני'. תוס', קשיא לי הא (ו)הך מתני' ר' עקיבא היא דקתני (סיפא) [רישא] מי שיש לו ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה ופריך בפ' כל כתבי [שם] מני אי רבנן חמיסרי הויאן אי ר' חדקא שיתסרי הויאן ומשני הא מני ר' עקיבא היא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ואם כן הכא אמאי נותנין לו מזון ג' שלש סעודות ונראה לי התם שאינו צריך ליטול שיש לו מזון ארבע עשרה סעודות בשביל סעודת שבת לא יתחיל ליטול אבל הכא שבלאו הכי הוא צריך ליטול שלא היה לו מה לאכל יטול אף סעודת שבת. פוריא. משכב שנותן תחתיו ושמתכסה בו. בי סדיא. כר תחת מראשותיו. אין נזקקין לו. לתת לו מעות מן הקופה אחר שלמד לחזר על הפתחים דיו בכך. למתנה מועטת. אין פחות מפרוטה. מעשה הצדקה. שטורח ומעשה אחרים מדלא כתי' והיתה הצדקה שלום ור"ח ז"ל [פי'] מדלא כתי' עושה אלא מעשה. אני בצדק. תחלה ואחר כך אחזה פניך בתפלה. אשבעה בהקיץ תמונתיך. בשכר הקצה אשבעה תמונתיך.
<h2>דף י:</h2>
איפרא הורמיז. אומ' ר"ת ז"ל משמעות הלשון (הן) [חן] מאת הצור כמו [ב"מ קי"ט ע"א] איפריין נימטיוה לר' שמעון. הורמיז בזי"ן שם המקום הוא כי ההוא דאחד דיני ממונות [סנהדרין ל"ט ע"א] מפלגך ולעילא דהורמיז. ביבוש קצירה. כשיכלה זכות שבידן ייבש לחלוחית מעשה הצדקה שלהם אז ישברו. משום שלום מלכות אסור. ואי קשיא הא דאמרי' בפר' קמא דערכין [ו' ע"ב] שעיזרק טייעא אינדב שרגא לבי כנשתא וקיבלוה מיניה אלמ' מקבלין מהם צדקות יש לומ' התם הינו טעמא משום דהוי קרבן ואמרי' [תמורה ב' ע"ב] איש איש לרבות את הגוים שנודרין נדרים ונדבות כישראל. פסולין לעדות. דהוי חלול השם מחמת ממון והוי כרשע דחמס. ר"מ ז"ל [פ"י מהלכ' מתנ"ע ה"א, ב'], חייבין אנו להזהר במצות צדקה יתר מכל מצות עשה שהצדקה סימן לצדיקי זרע אברהם שנאמ' [בראשית י"ח] כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו'. ואין כסא ישראל מתכונין ודת האמת עומד אלא בצדקה שנאמ' [ישעיה נ"ד] בצדקה תכונני ואין ישראל נגאלין אלא בזכות הצדקה שנאמ' [שם א'] ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. ולעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא הזק נגלל בשביל הצדקה שנאמ' [שם ל"ב] והי' מעשה הצדקה שלום וגו'.
<h2>דף יא.</h2>
מתני' אין חולקין את החצר עד שיהא בה ד' אמות (וכן) [וכו']. מפ' בגמ' לקמ'. ולא את השדה עד שיהא בה ט' קבין לזה וכו'. אע"ג דבכל (ההוא) [דהוא] מקריא שדה כדאמרי' בקידושין [ס"א ע"א] אין לי אלא בית זרע חומר שעורין מניין לרבות סאה וחצי סאה תרקב וחצי תרקב ת"ל שדה, אפי' הכי אין חשוב לטרוח לחרוש לזרוע בפחות מט' קבין. ר' יהודה אומ' (וכן) [וכו']. מפ' בגמ' [י"ב ע"א] דלא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה. טרקלין ומורן. מיני פלטרין הן. במ"ס ובג' ר"ש ולא את בית הבד ולא את השלחין עד שיהא כדי לזה וכדי לזה. והכי פי' בית השלהין מתוך שיש לו מעיין ובידו להשקות תדיר אם (בן) [אין בו] ט' קבין זורען בו שאר זרעים לפיכך [אפי'] לפחות מיכן יש בו דין חלוקה כדי לזה וכדי לזה. שאם יחלק. היה של זה קרוי טרקלין וכן חלקו של זה וכן כולן. אימתי בזמן שאין לו וכו'. כלומ' אימתי אנו אומרים צריך שיהא בו כדי לזה וכדי לזה אין חולקין בזמן שאין שניהן רוצין אבל בזמן ששניהם רוצין יחלוקו תנא רישא יחלוקו. כתבי הקדש עשר[ים].0...
<h2>דף יא:</h2>
דרך סולם אחד. אין להן [אלא] ד' אמות לכולן [אצל רגלי] הסולם ואין אומרין ינתן לכל בית ד' אמות בחצר. [לשון הרי"ף מסוכה ג' ע"א] פטור מן המזוזה ומן המעקה. דבית כתי' בהו והאי (ציון) דאין בו ד' אמות על ד' אמות לאו בית הוא. ואין האחין והשותפין חולקין בו. מוקי לה התם דאין בו דין חלוקה בחצר כלומר אין נותנין לו ד' אמות בחצר דלאו בית הוא דכיון דלמסתר קאי לא יהבינן ליה חצר.
בעא מיניה רב הונא מרב אמי. מוכיח בעל התוספות דלאו ר' אמי גרסי הכא אלא רב אמי דהכי אמרי' בפר' הניזקין [גיטין נ"ט ע"ב] רב הונא קרא בכהני דאפי' ר' אמי ור' יוסי כהני חשיבי דארעא דישראל מיכף הוו כיפי ליה לרב הונא ואם כן [היכי] הוה בעי מיניה אלא רב אמי שהוא תלמיד רב. למבוי אחר. כגון בית (שאין) [שבין] שני מבואות. בני מבוי. (האחד) [האחר] שאינו רגיל אצלם. מעכבין עליו. שמרבה עליהן את הדרך. אכסניא בבתיהן. לפי בני אדם. הדרין בבית. מתחלקת לפי פתחיה. לזבל שדות לפי שדרך הפתחים השליכוהו שם עד שנעשה אשפה. גולפא. קנקן כגון שהיה [בו] מאכל או משקה ונתרוקן שדרכן להניחו לבעלי האכסניא. ושדריא. שמרים כן פי' ערוך ור"ח ז"ל.
שבקש לסתום כנגד [פתחו]. ופי' ר"ש להקיף מח[י]צה סביבות ד' אמות שיש לו במבוי כנגד פתחו, שמרבה עליהן את הדרך, ההולך מראשו לצד סופו צריך להקיף סביב המח[י]צה וקשה לדבריו שלא מצינו ביה שיהא ארבע אמות לפתח שבמבוי אלא לפתח שבחצר ונר' פי' ר"ח ז"ל ... כגון שיש לראובן חצר בסוף המבוי ובקש לסתום כנגד פתחו מכלל המבוי, אמר רב הונא יכולין בני מבוי לומ' עד עכשיו כשהיו רבים בני אדם במבוי דוחקין ונכנסין עד סוף המבוי ועכשיו שסתמת הרבית עלינו רגל בני אדם הדורכין במבוי. חמש חצרות הפתוחות למבוי. זו אצל זו לארכו וסתם מבואות סתומים הן בסופן ואחד מקצותיו פתוח לרשות הרבים. כלן משתמשות במבוי עם החיצונה. כנגדה שהרי לכולן יש דרך במבוי לצאת דרך ראשו לרשות הרבים וכל שיש לו דרך יש לו תשמיש שאינו מעכב דרך המבוי. והחיצונה משתמשת לעצמה. כנגדה ברוחב המבוי אבל לא כנגד חברותיה [שאין לה עליהן] דרך, ומשתמשת לעצמה לבדה. קשיא לרב הונא דאמ' כולן מעכבין עליו ואפי' החיצוניים מעכבין על הפנימיין.
בני מבוי מעכבין עליו. מפני שמרבה עליהן הדרך כדפרש לעיל. היה סתום. שהיה לו מקודם פתח פתוח לו וסתמו ולאחר זמן נמלך לפתחו. כולן משתמשות במבוי. בכל המבוי ואפי' החיצונה על הפנימית. שלא פרץ את פצימותיו. כשסתם פתחו לא סילק מזוזותיו ומשקופו ומפתנו דגלי דעתיה שלא סילק נפשיה וסופו לפתחו לאחר זמן. פצים. הוא שיווי הבנין משני צדדין של פתח תרגו' וקרע לי חלוני ופיצים ליה חריכין. בית סתום. שהיה לו פתח לחצרו וסתמו. יש לו ד' אמות. בחלוקת החצר אם באו לחלוק כאלו הוא פתוח וסופו.0...
<h2>דף יב:</h2>
להאי חולקא. מעלינן ליה בניכסי דב' בר מריון. כלומר אנן יהבינן טפי שבחא עד דמעלינן ליה בנכסי דבי בר מריון דעדיפי טפי דכיון דשבח עדיף לן טפי. ר"ש ז"ל, ומסתברא הא דרב יוסף בשדה בית הבעל שיכולין למימר פעמים מתברכת משאר השדות. תרתי ארעתא אתרי ניגרי. אם בית השלחין הוא ויש לשני אחין לחלוק שתי שדות ולכל אחת יש לה יאור להשקות ממנו. כגון זה כופין על מדת סדום. דהא ליכא ביניהן הפרש כלל. האי מידויל והאי לא מידויל. דרך הנהרים ליבש כשהנהר שהן נמשכין ממנו מתמעט ופעמים שזה יבש וזה אינו יבש ואומרי' לו טול חלקך בשתיהן דלאו מדת סדום היא או תן לנו עילוי בדמים. תרתי. ארעתא יש להן לחלוק על חד ניגרא ואחד מהן קנה קרקע אצל האחת. כופין על מדת סדום. כיון דאחד ניגרא נינהו שתיהן שוות. בעינא לאפושי אריסי. טוב לי שיהיו לך שתי שדות אחת מיכאן ואחת מיכאן ואחת [לי] באמצע כדי שתרבה לך אריסין ותהא שדה שלי משתמרת יפה.
<h2>דף יג.</h2>
פלגי ליה בקרנא זול. פי' ר"ח ז"ל וכן ערוך שדה אשר מזרחה וצפונה מושך עליהן נהר ומערבה ודרומה מושך עליהן ניגרא חולקין זה השדה בקרנא זול נוטל האחד חציה מזרחה ודרומה והאחד נוטל מערבה וצפונה, נמצאת שנחלקה באלכסון לשני חצאין וכל אחת מהן יש לה ג' זויות ויש לכל אחד מהן נהרא וניגרא שאם ייבש הניגרא ישקה מן הנהר, והאי דקאמ' חד גיסא לאו בחד גיסא דשדה קאי אלא כל היכא דמשיך נהרא חדא גיסא קרי ליה וכיוצא בו ניגרא אמ' ר"ח ז"ל וזה נהרא הפירוש שקבלנו מרבותינו כבר כתבנוהו וראינו לר' האיי גאון ז"ל דרך אחרת ויש עליהן תשובה לפיכך לא כתבנוהו וזו צורתה, \raster(85-,85-)="Z701;"כמו שכתב הרב ז"ל.
פיס' אית דינא דגוד או איגוד. זה שרוצה לחלוק אומ' לזה שאינו רוצה או קוץ לי דמים וקנה לך חלקי או אני אקוץ דמים ואתן לך בחלקך שאי אפשי בשותפותך. לית דינא דגוד או איגוד. שיכול זה לומר לו לא שלך אקנה ולא שלי אמכור אלא שותפין נהיה בה. בערוך לשון גוד או איגוד, משוך או המשך שאומ' לו קנה או מכור.
<h2>דף יג:</h2>
כל שאילו יחלק ושמו עליו. כל דבר שיש בו שיעור שאם תחלקנו יהא שמו הראשון עליו. מעלין אותו בדמים. הינו גוד או איגוד. טול אתה שיעור ואני פחות. כגון חצר שאין בה ח' אמות ואמ' לו זה חלוק וטול לך ד' אמות ואני המותר. לא שנו. דהאי דקאמ' במתניתין ובכתבי הקדש אע"פ ששניהן רוצין לא יחלוקו. אלא בכרך אחד. קח לך עבדים. שיחממו אותו ורחוץ בו, ולא מצי עני למימ' ליה קנה חלקי. דגוד איכא איגוד ליכא. שאין עני אומ' לו או אני חלקך, שאין לו ממה לקנות לפיכך אין יכול לכופו. ודברים של רב פשוטין הן ואין בהן עומק. ר' יוסף הלוי, נקוט האי כללא בידך דכל מילי [דלית] ביה דין חלוקה וקאמ' חד מניהו לחבריה גוד או איגוד דינא הוא דכייפינן להאיך עד דאיגוד או עד דמוגד ליה לחבריה ולא אכפת לן ביה (או) [אי] מצי למימ' גוד או איגוד או לא דהא חבריה דהוא תובע הא קאמ' ליה אי לא מצית למיגד אנא אגידנא מנך. והיכא דתוב(י)ע לא אמ' גוד או איגוד אלא קאמ' גוד בלי איגוד או איגוד בלי גוד כיון דלאו גוד או [אי]גוד קאמ' לא משגיחינן ליה כלל הולכך (או) [אי] אמ' ליה גוד מנאי וחבריה אמ' ליה את גוד מנאי כיון דתרויהו לא קא בעו לה וליכא מניהו מאן דבעי לאוגודי דיליה לחבריה שבקי לה כדאיתה ומשתמשי בה תרווייהו. והוא הדין נמי דקאמ' תובע גוד בלי איגוד אי נמי איגוד בלי גוד וקאמ' ליה נתבע לא מיגד אגידנא ולא אוגודי מוגידנא דכיון דתובע לא קאמ' גוד או איגוד שבקי לה כדאיתה ומשתמשי בה תרויהו.
<h2>דף יז.</h2>
לא יחפור אדם בור שיח ומערה. מפורשין בבבא קמא בשור שנגח את הפרה [נ' ע"ב]. בור. עגול. שיח. ארוך וקצר. מערה. [מקורה בקירוי. נברכת הכובסים. חופר חפירה] מרובעת בעומק אמה או יתר ומי גשמים מתקבצין בה לכבס בגדיהן, והיו להן שתים אחת ששורין בה את הבגדים יום או יומים בצואת כלבים והיא קרויה מחמצן בגמ' [י"ט ע"א], ואחת שמשפשפין בה והיא קרויה נדיין. ומשום לחלוחית המים צריך להרחיק. ומפ' בגמ' [שם] דצריכי הני תרתי דאי תנא אמת המים משום דקביעא, פי' שאמת המים עשויה להיות שם עולמית. אבל נברכת הכובסים דלא קביעה לא, פי' שזה הכובס פעמים שמשתנה לאומנות אחרת. ואי תנא נברכת הכובסין משום דקוו וקימי, פי' לחלוחן קשה משל מים חיים. אלא אם כן הרחיק מכתלו של חבירו וכו'. בגמ' [ע"ב] מקשי פתח בבור ומסיים בכותל, ומתרץ לה. וסד בסיד. את כתלי חפירתו. ובעי בגמ' [י"ט ע"א] וסד בסיד או סד בסיד תנן. ופשיט הכי, ראשה דמתניתין וסד בסיד צריך להרחיק וצריך לסוד בסיד, וסיפא או מרחיק לא צריך לארחוקי. תוס', בכל הני איכא בהו מיא ומשמע שצריך הרחקה משום מתונא ותימא מאי דאמרי' בגמ' [ע"ב] כל מרא ומרא דקא מחית מרפית לה לארעאי ויש לומ' (דמי) [דמ]אותה [שעה] מתחיל ההזק והוי גיריה דידיה ומיהו (אלא) [אי לאו] משום מיא לא היה צריך הרחקה ג' טפחין.
גפת. פסולת זתים שנתעצרו בבית הבד. סלעים. אבנים קשים שהאש יוצא מהן שדרך להניחן אצל הכותל, וכל אלו קשין לחומה שמוציאין הבל. מן הכותל. כותל לבנים של טיט הבנוי על גבי קרקע ולא בבור קאי השתא. ומקשי בגמ' [י"ט ע"א] מאי שנא הכא דקתני סלעין ולא קתני חול ומאי שנא התם גבי הטמנה דשבת דקתני חול ולא קתני סלעים. ומסיק רבא סלעים היינו טעמא דלא קתני התם משום דמתברי לה לקדירה והכא היינו טעמא דלא קאתני חול משום דמיחמימי חיים (ומקדיר יקדיר) [ומקרירי קריר].
זרעים. קשין לכותל כדמפרש בגמ' [י"ט ע"ב] מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח, פי' שיונקין לחלוחית העפר ומחלידין הקרקע שאחורי הכותל ונעשה עפר תיחוח, ולשון מחלידין כחולדה הדרה בעיקרי הבתים [חולין כ' ע"ב]. ומקשי' בגמ' [י"ט ע"א] זרעים תיפוק לי משום מחרישה, פי' שהרי חורשין תחלה ואפי' לא זרע תנא ליה מרחיקין. ומתרץ במפולת יד, שזרען לא במחרישה אלא חופר במר ואינו מעמיק בעומק מחרישה. ואת המחרישה. מרפה יסודו ונופל. ומקשי נמי בגמ' [שם] תיפוק לי משום זרעים, פי' שסתם חורש סופו לזרוע והא קתני זרעין. ומתרץ בחורש לאילנות, שיש שם אילנות מימים רבים ובא לחרוש תחתיהן כדי להשביחן. מי רגלים. ממסמסין את הלבנים שהן של טיט יבש.
שכב. היא הריחים התחתונה. הרכב. היא הרחים העליונה שהיא מרכבת על התחתונה, [התחתונה יש בנין מכל סביבותיה טפח, וכשמרחיקין בנין התחתונה מן הכותל ג' טפחים נמצאת העליונה רחוקה מן הכותל ד' טפחים כן פי' ר"ח ז"ל וטעמא בגמ'. כליא. בטן של תנור ובניין התנור צר מלמטה ובאמצעיתו מרחיב כשיעור טפח בולט ויוצא ועוד מאמצעיתו מתחיל מצר ועולה וכשמרחיקין הכליא מן הכותל ג' טפחים נמצאת מן השפה ד'. וכן פי' בערוך בלשון יון בטן והוא אמצעית התנור שבולט ויוצא כבטנו של אדם כששבע. וזה שאמ' כליא ושפה מפר' בגמ' [כ' ע"ב] נפקה מינה למקח וממכר שהמוכר לחברו תנור סתם נותן לו תנור שכליא שלו בולט ויוצא טפח.
<h2>דף יז:</h2>
גמ' פתח בבור. סמוך לבורו של חבירו. וסיים בכותל. אלא אם כן הרחיק מכתלו של חברו, הוה ליה למתני אלא אם כן הרחיק מבורו דאלו מכתלו כותל הבנוי על גבי קרקע הוא. מכותל בורו שנינו. כלומ' האי כותל דקתני מכותל הבור קאמ' שאף הוא קרוי כותל. והא קמ"ל. במאי דתנא במתני' אלא אם כן הרחיק מכתלו של חברו ג' טפחים ואנן מפרשינן לה כותל בורו, ולא תנא מבורו של חבירו ועל כרחין הוה מפר' לה מכותל בורו, וקאמ' דאי מחלל בורו קאמ' אין זה כונס לתוך שלו ופעמים שהוא סותר את הכותל חבירו אם הוא רחב מג'. נפקא מינה למקח וממכר וכו'. ור' יוסף בן מגש ז"ל פי' הא קאמ"ל במאי דתנא אלא אם כן הרחיק מכתלו של חברו ג' טפחין ולא תנא אלא אם כן הרחיק מבורו של חבירו ו' טפחים, נפקא מינה וכו'.
הבא לסמוך תחלה בצד המצר. ולחבירו אין שם בור. אביי אמ' סומך. ואינו צריך להרחיק ג' טפחים שהרי אין שם בור לחברו כדי שיהא זה צריך להרחיק ג' טפחים. ורבא אמ' אינו סומך. מפני שיכול חברו לומר לו אע"פ שאין בור ברשותו עכשו למחר אימלך ואחפור בור. בשדה שאינה עשויה לבורות. דברי הכל סומך. שהרי אינה עשויה לבורות. ואם ימלך חבירו אחרי כן ויחפור לו בור צריך להרחיק ו' טפחים שיעור שני כתלים. בשדה העשויה לבורות. כגון בית השלחין שצריכה להשקות תדיר. ואפי' לרבנן. לקמן בפרקין [כ"ה ע"ב] פלוגתא דרבנן ור' יוסי במתני'. ליתנהו לשרשין. אלא סופן שיתפשטו (כו') [עשרים ו]חמש אמה ויזיקו את כתלי הבור. מרפית לה לארעאי. שהיא מרעית מחמת המכה. דקימ' לן כר' יוסי דאמ' על הניזק להרחיק עצמו. מודה ר' יוסי בגיריה. היכא דמטא ליה הזיקא מיד מתוך ידיו של מזיק כאדם שזורק חץ בחברו.
<h2>דף יט.</h2>
המחמצן. נברכת ששורה בה את הבגדים יום או יומים בצואת כלבים עד שמחמיצין ומסריחין. אבל מן המנדיין. נברכת שכובסין ומשפשפין בה משום שהמים נתזין למרחוק צריך ארבע אמות.
<h2>דף יט:</h2>
בכותל לבנים. שהן של טיט שנתיבשו בחמה והן נמקין מחמת המים. וכמה טפח. מפני שמטשטש את הקרקע סמוך ליסוד הכותל. ושל צונמא. אם כותל זה בנוי בסלע דליכא למיחש לטישטוש הקרקע מותר לסמוך ממש.
<h2>דף כ:</h2>
טיריא. נדנוד הכותל מחמת הריחים הקבועין בארץ. ושל חמור. ריחים שאינן קבועין בארץ אלא על גבי חמור של עץ. האצטרוביל. הוא כל מושב הריחים. הקלת. הוא אפרכסת והוא הדלי שתולין אותו על פי הריחים ונותנין בו החטין והם יורדין ממנו מעט מעט לתוך פי הריחים. התם מאי טריא איכא. כיון שאינן קבועין בארץ אין הקרקע מתנדנד כדי שיתנדנד גם הכותל. וכן פי' בערוך שנקראת ריחים של חמור על שם העצים הנושאין אותה כי העצים שהיא מוטלת עליהם נקראין חמור. משום קלא. קול הריחים. ויש מי שגורס אלא משום (קלה) [קלא], דמתני' ודבריתא הוי טעמא משום קלא. ולגרסת הרבתי דגריס משום (קלה) [קלא] ולא גריס אלא משום קלא, הוי טעמא דמתני' משום טריא ודבריתא משום קלא דריחים של חמור ליכא טריא אלא קלא.
מתני' אלא אם כן יש על גביו חלל גובה ארבע אמות. מפי התנור עד התקרה כדי שלא יאחוז האור בתקרה. עד שיהא תחתיו מעזיבה טיח הקרקע ג' טפחים. שלא תבער תקרה תחתונה של עלייה. ובכירה מעזיבה טפח. אף [היא] כלי חרש ששופתין קדרה על חללה ואין עושין הסק גדול כמו שעושין בתנור. ואם הזיק. אחר שהיו שם כל השיעורין הללו [משלם מה שהזיק, ואעפ"כ מעכבין עליו השכנים להרחיק בכל השיעורים הללו] שמא ידליק בתיהן ואין לו מה ישלם.
מתני' לא יפתח אדם חנות של נחתומין ושל צבעין וכו'. כגון התחתון לאחד והעליון לאחד וקדם העליון ועשה ביתו אוצר לתבואה ולפירות ובא אחר כך התחתון לעשות של נחתומין ושל צבעין או רפת, העליון מעכב עליו מפני שמפסיד אוצרו. ביין התירו. אם היה אוצר של יין התירו לפתוח תחתיו חנות של נחתומין ושל צבעין שאין העשן קשה ליין. חנות שבחצר. אחד מבני חצר שפתח חנות בבית שלו יכול חברו למחות בידו וכו'.
גמ' אם היתה רפת בקר וכו'. וכן חנות של נחתומין ושל צבעין דכל מאן דקדים ואחזיק לא יכיל חבריה לעכב עליה. מפני שמשביחו. שחמימות האש מועלת ליין. מפני שמסריחו. החמימות מפסדת אותו. האי חמרא דילן. יין של בני בבל רך הוא והעשן מקלקל אותו, ומתני' ביין דארץ ישראל שהוא חזק והדומה לו. ואספסתא. שחת של תבואה. כרפת בקר דמיא. מחמת שהוא לח מתמסמס ומעלה סרחון.
מאי שנא רישא. דקתני יכול למחות בידו ולומ' לו איני יכול לישן [מקול הנכנסין והיוצאין וסיפא קתני אינו יכול לומר לו איני יכול לישן] מקול התינוקות. דס"ד דתינוקות הבאין לקנות יין ושמן וכל דבר הנמכר בחנות. ומתריץ רחים דתנא דסיפא ליכא למיקשי דמיירי בעושה לעצמו ואין שם נכנסין ויוצאין. סיפא אתאן לתינוקות של בית רבן. ואע"ג דקול הבא מחמת אחרים הוא לא מצי ממחא.
<h2>דף כא.</h2>
משום תקנת יהושע בן גמלא. אחד מכהנים גדולים שעמדו בבית שני כדאמרן ביבמות [ס"א ע"א]. פלך. הרבה מדינות בפלך אחד, והוא לשון הפרכיא. כבן ו' כבן ז'. ו' בבריתא ז' בכחוש. פחות מבר שית לא תקביל. והא דתנן [אבות פ"ה מכ"א] בן חמשא למקרא, נ' היינו שאביו מגלגל עמו מלמדו מעט מעט ובן שש למספי ליה כי תורא. רב שמואל בר שילת. מלמד תינוקות היה. ואיספי ליה כי תורא. האכילהו והשקהו תורה בעל כרחו כשור שנותנין עול על צוארו. לא תמחייה אלא בערקתא דמסנא. ברצועת מנעל, כלומ' מכה קלה שלא יזוק. להווי צוותא לחבריה. אינך זקוק ליסרו יותר מדאי ולא לסלקו מלפניך אלא ישב עם האחרים בצוות וסופו לתת לבו.
רופא אומן גרדי אלו הרבה בני אדם נכנסין ויוצאין אצלן. סופר ארמאי. שכותב שטרות לגוים.
מתקנת יהושע בן גמלא. שישבו מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר. לא ממטינן ינוקא ממתא למתא. ללמוד מיום ליום שמא יזוק בדרכים שהשטן מקטרג בשעת הסכנה שנ' [בראשית מ"ב] פן יקראנו אסון. תיתורא. גשר רחב, וחבירו במנחות [ל"ה ע"א] תיתורא דתפילי מקום מושבן שדומה לגשר. גמלא. לוחים גשר קטן. סך מקרי דרדקי. מניין תינוקות הראויים למלמד אחד. ג' ריש דוכנא. שומע עם התינוקות מפי המלמד וחוזר ומשגירו בפי התינוקות. ובערוך פי', ריש דוכנא ממונה תחתיו שיסייע לו ללמוד הנערים, ואין מנכין לרב משכירותו כדי שכירות אותו ריש דוכנא, אלא מסייע ליה ממתא, כלומ' הצבור שוכרין אותו. ופי' ריש דוכנא ראש האצטבא ששם ישיבת הנערים. דילמ' אתי לאי[ת]רשולי. יתפאר בלבו שאין כמותו ויתרשל מן התינוקות ולא יירא שמא יסלקוהו. כל שכן. כשחשבנוהו ליתן לב להיות למד יפה שדואג מקנאת חבירו שסילקוהו מפני שיבאישנו בבני העיר. גריס ולא דייק. שלמד הרבה ולא דייק בלמוד תינוקות שלא ישתבשו. דשבשתא דעל על. השיבוש שיבא בלב הנער לא יצא לעולם. [לשון הרי"ף משבת קי"ט ע"ב] מחריבין אותה. איכא שיור. מחרימין. ליכא שיור כך פי' ר"ש ור"ת. ור"מ ז"ל [פ"ב מהלכ' ת"ת ה"א], מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ופלך ופלך וכל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחרימין את אנשי העיר עד שמושיבין מלמדי תינוקות ואם לא הושיבו מחריבין את העיר שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן.
<h2>דף כא:</h2>
דפשע בינוקי. שלימד אותן טעות ושבשתא דעל על כך פי' ר"ש בפר' המקבל [ב"מ ק"ט ע"א]. ומקשי בעל התוספות הא רבא הוא דאמ' שבשתא ממילא נפקא ומפרש משום דאותה שעה שהוא מלמד להן בטעות הן מתבטלין ואינה יכולה לחזור דמעות לא יוכל לתקון. דאפסיד שיתלי. שיבשו נטיעותיו. אומנא. מקיז דם, שהרג. ור"ח פי' אומנא מוהל דלא מייץ מילה כדאיבעי ליה. וספר מתא. סופר שכתב ספר תורה בטעות כך פי' ר"ש ז"ל. ומקשי עליו אין זה פסידה דלא הדר שהרי יכול להגיהו, אלא לבלר שכותב שטרות העיר שאם נכתב השטר שלא כדין זהו פסידא דלא הדר וכן פי' ר"ח ובערוך.
דאוקים רחיא. לטחון בשכר. שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסי. ממקום אחר להשכיר לו בית במבוי זה ויש כאן בני אותה אומנות. ולשכינו. הדר במבוי כמוהו. אינו כופהו. מלירד לאותה אומנות. אף לשכנו כופהו. ורב הונא אמ' כרבן שמעון בן גמליאל. מצי מעכב. מלעשות כאן אומנות ומלהביא כאן למכור, ואפי' לרבנן דאמרי ולשכנו אינו כופיהו. ואי שייך בכרגא דהכא. שנותן מס גולגולתו למושל העיר הזאת כבר מתא ולא מצי בר מתא לעכב עליה את כל העיר. ופשיטא לי דבר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב את המבוי מלירד בו לאומנתו כרבנן ודלא כרב הונא. בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי. מי מצי מעכב עליה את המבוי הזה או לא, מי הוי שכנו ואינו כופהו או דילמא שכנו דאמרי רבנן בר מבואה הוא דקא אמרי אבל בר מבואה אחרינא לאו שכנו הוא. תיקו. הולכך לא מצי מעכב דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. ומודה רב הונא דאמ' לעיל בר מבואה דאוקי ריחיא כו', דאית ליה דר' שמ' ב"ג, מודה הוא במקרי דרדקי דלא מעכב לבר מבואה מללמד גם הוא תינוקות. שמתוך כך יזהרו באומנותן שידאגו זה מזה דאמ' מר קנאת סופרים תרבה חכמה.
<h2>דף כב.</h2>
ומודה רב הונא בריה דרב (יהודה) [יהושע] אע"ג דאמ' בר מתא מבר מתא אחריתי מצי מעכב מלהביא כאן ולמכור מודה ברוכלין מוכרי בשמים המחזרין בעיירות להביא בשמים לנשים להתקשט בהן דלא מצו מעכבי רוכלי העיר. והני מילי לאהדורי. לסבב ולחזור במבואות העיר ובבתים על כל הרוצה לקנות ואחרי כן ישוב לעירו. דלא כהלכתא. אלא לפנים משורת הדין. לא נטרדו מגירסיהו. אם הן מסבבין ומחזרין במבואות העיר מתבטלין מן הגירסא שלהן.
דיקולאי. מוכרי סלין. ולעלמ' זבינו. יומא דשוקא הוה והרבה באין ממקום אחר לקנות מן השוק לפיכך אין בני העיר מעכבין על המוכרין מלהביא אומנותן ולמכור לנקבצין לשוק. אבל ל[א]הדורי לא. שלא יחזרו למכור במבואות העיר. אימרויי דאיתו אימרי. מוכרי כבשים הביאו כבשים. ס"א עמרויי דאיתו עמרא, מוכרי צמר הביאו צמר. אית לן אשראי במתא. מכרנו באמנה וצריכין אנו לשהות כאן עד שנגבה חובות שלנו ואם אין אנו מוכרין סחורתינו במה נתפרנס.
נקיטינן השתא מהאי שמעתא וממעשה דהנהו דיקולאי וממעשה דהנהו אמרויי דאית להו רשותא לבני מאתא לעכוביה דלא לאיתויי עיסקא ממתא אחריתי לזבוני ליה במתיהו בלא יומא דשוקא ואפילו לעלמ', אי נמי לבני מתא אפי' ביומא דשוקא, אבל לזבוני להו לעלמא ביומא דשוקא לית להו רשותא לעכובי עליהו בהכי. ואי אית להו אשראי במתא והוא הדין לכל מא דגרים להו למיעכובי ביה יהבנן להו רשותא לזבוני שיעור חיותיהו עד דגאבי שיעור אשראי דידהו אי נמי דמיסתלק ליה ההוא מידי דגרים להו לאיעכובי ביה ואזלי. ולא שנא עיסקא דמתעבדא בההוא מתא ולא שנא עיסקא דלא מיתעבדא בההוא מתא כי מיתי גביה בני מתא אית להו רשותא לעכובי עליהו דבני מתא אחריתי דלא לאיתויה ולזבוניה במתיהו. והני מילי כולהו היכא דשאוו דמים אהדדי ושאוו עסקי נמי אהדדי דכיון דלא מרוחי לוקחין מדי עבדו רבנן תקנתא לבני מתא כי היכי דלא לשהיאן עסקיהו ולא תפסוק להו חיותיהו. אבל היכא דשאוו עסקי אהדדי ולא שאוו דמים אהדדי אי נמי שאוו דמים אהדדי ולא שאוו עסקי אהדדי, חזינא אי לוקחין דההיא מתא גוים נינהו אכתי אית להו לבני מתא לעכובי עליהו, ואי לוקחין דבני מתא ישראל לית לן רשותא למיעבד תקנתא למוכרין במאי דאיכא פסידא ללוקחין זה כתבתי מפי' רב' יוסף הלוי ז"ל.
מתני' לא יסמוך לו כותל וכו'. לא יסמוך לכותל חבירו כותל אחר אלא אם כן וכו', מפר' בגמ'. [והחלונות]. מי שהיו לו חלונות פתוחין לחצר חברו והחזיק בדבר זה [ג'] שנים ובא בעל החצר לבנות שם כותל צריך לשער ד' אמות. מלמעלן. אם בא להגביה יגביה כותלו ד' אמות מן החלונות. ומלמטן. אם בא לבנותו נמוך צריך להשפילו מן החלונות ד' אמות. וטעמ' מפר' בגמ'. ומכנגדן. צריך להרחיקו מהן ד' אמות.
<h2>דף כב:</h2>
גמ' וקמ' היכי סמיך. אותו כותל ראשון היאך סמכו. הבא לסמוך. מתחלה כותל אצל כותל חברו. והא מי שהיה קתני. אלמא כבר היה (ונפל). אלא אמ' רבא הכי קתני מי שהיה כתלו סמוך לכותל חבירו בד' אמות ונפל לא יסמוך. לא יקרבנו לצד כותל חברו, כן פי' ר"ש [ו]רבב"מ כלומ' לא יקרב לחברו אלא יבנה הכותל במקום הנופל. דוושא דהכא מעלי להתם. מה שדשין ברגל בין שני הכתלים תמיד מועיל לשני הכתלין ל[ה]קשות את קרקעות יסודות הכתלין ולא ימוטו. ור"מ ז"ל אמ' פי' זאת המשנה נתקשה על הרבה מן הגאונים וזה פירושה שאם היה לראובן כותל יבנה שמעון כותל אחר סמוך לו בזאת הצורה, \raster(85-,85-)="Z702;"ורצה אחרי כן שמעון לבנות כותל אחר סמוך לכותל עצמו כנגד כותל ראובן יש לראובן למנוע אותו מלבנות אלא אם כן ירחיק ארבע אמות. ואין זה הדין אלא אם היה כותל ראובן ארכו ארבע אמות ויותר כמו שציירנו בצורות, אבל אם היה קצה הכותל שסמך לו שמעון פחות מד' אמות יש לו לשמעון לבנות כותל כנגדו בלא הרחקת ארבע אמות לפי שלא ביטל אלא דושא דפחות מד' אמות. וכן פי' ר' יוסף הלוי ז"ל וכתב וליכא הכא לאקשויי וכותל קמ' היכי סמיך, דהא כותל קמ' רחבו כנגד אורך כתלו של חברו הוא דאכתי איכא דושא ואי משום רוחב כותלו של חברו הוא לההיא פורתא לא חיישינן.
אלא כותל גנה. מתוך שאין דשין אותו מבפנים צריך דישות מבחוץ. אבל כותל חצר. לא צריכה דוושא, שדשין אותו מבפני'. אם בא לסמוך סומך. עיר חדשה. שעדין לא נידושא אף כותל חצר צריכא דוושא. מלמעלה. צריך להגביה שיעור שלא יציץ בהשענו על כתלו וישפיל ראשו ויציץ דרך החלונות ויראה בבית חבירו. שלא יעמוד. על ראש עובי כותל ויראה. מכנגדן. צריך להרחיק כדי שלא יאפיל. ולא יהיב תנא דברייתא שיעורה כמה כדי שלא יאפיל. לשפע כתלו. שמשפע ראש הכותל עד שאינו ראוי לא לעמוד עליו ולא להשען עליו. מן הצד. שאין הכותל האחרון מהלך לאורך הכותל הראשון אלא מן הצד הוא בא לו אם זה ממזרח למערב זה בא לו מצפון לדרום וראש עביו דבוק לאורך הכותל. משתי רוחות. אם בנה שני כתלים זה כנגד זה משני צדי החלון ישים ביניהם ד' אמות והחלון באמצע כזה צייר ר"מ ז"ל, \raster(85-,85-)="Z703;"נתברר שמה שאמרה הבריתא שלא יאפיל כגון שבנה כותל אחד מצד החלון ואינו לא גבוה ולא נמוך אלא כנגד החלון וכגון שישפיע ראש הכותל או מגביה הכותל או השפילו ד' אמות וצריך להרחיקו מן החלון טפח ומה שאמרה המשנה ומכנגדן ד' אמו' כגון שבנה הכותל כנגד החלונות צריך להרחיק ד' אמות כדי שלא יאפיל הכי מפרש בגמ'.
מתני' מרחיקין את הסולם משובך. של יונים. שלא תקפוץ הנמיה. מן הסולם לשובך ואוכל יוני שובך. נמיה בלשון ערבי נמ"ס. ר"ח ז"ל, כגון חתול וכיוצא בו. ר"ש, חיה קטנה.
מזחלה. מקום מדרון שעושין סמוך לכותל שזוחלין בו המים ולהכי נקראת מזחלה שכל דרך המהלך עם הארץ ועם הכותל נקרא זוחלין ועיקרו מן הכתו' [דברים ל"ב] זוחלי עפר כי הנחש לעולם עם הארץ מהלך ומהכא שנינו מים זוחלין כן פי' בערוך. ור"ש פי' היא צנור גדול ומונחת לאורך הכותל על הכותל ומי הגג זבין לתוכה והיא מקלחתו לארץ, ואם אורך כותלו מהלך על פני חצר חברו ומזחלה עליו צריך זה להרחיק ממנה אם בא לבנות כותל בצדה ד' אמות על פני ארכה כדי שיהא זוקף הסולם בשיפוע לעלות בו ולתקן את מזחלתו לנקותה מעפר וצרורות הנופלין בה ומעכב את קילוח המים.
גמ'. מתני' אפי' לר' יוסי דאמ' במתניתין דלקמן [כ"ה ע"ב] בענין בור ואילן זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו כלומ' אין אחד מהן יכול למחות בחברו. מודה ר' יוסי בגיריה. היכא דמטי ליה הזיקה מיד מתוך ידיו של מזיק בחצים הבאים לו מיד גופו של בעל הבית ממש. והא גרמא הוא. דהא בסולם גופיה ליכא הזיקה אלא גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור. גרמא בנזקין אסור. אפי' למאן דלא דיין דינא דגרמא ופטור מלשלם אסור הוא וכשבא להעמיד גרמא חברו מעכב עליו. ר"ח ז"ל, מדאמרי' בגמ' לימ' מתניתין דלא כר' יוסי ואמרי' אפי' תימא ר' יוסי ולא אמרי' הכי בכוליה פירקין אלא הכא בלחוד שמעינן מינה דפירקין כוליה דברי הכל היא ואפי' ר' יוסי מודה דעל המזיק להרחיק את עצמו, דהני כולהי דתנן במתני' מרחיקין את הגפת ואת הזבל והמלח והסיד והסלעין והזרעין והמחרישה והמי רגלים והריחים והתנור והכירה וחנות של נחתומין וכיוצא בו וכותל כנגד כותל והרחק החלונות משום היזק ראייה ומשום איפול ואפי' ריש פירקא כרבא (דחוק מה) [דאוקמה] בטוען כל מרא ומרא דחפרת קא מרעת לאשתאי הני כולהי גיריה נינהי דמההיא שעתא משתכח הזיקא ואמ' רב כהנא מודה ר' יוסי בגיריה ולא פליג אלא באילן דבעידנא דנטע ליתנהו לשרשין דמזקי.
<h2>דף כג.</h2>
תאלי. דקלים קטנים. אומני. מקיזי דם. קור קור. עורבין שדומין בצעקתן כ(ש)קוראין קור קור. אפיקו לי. כלומר הסירו ממקום זה האומנים, כלומ' אל יקיזו עוד כאן וממילא כלין והולכין העורבין. בקוטרא. עשן. דמזיק לגופיה והזיקא דגופיה לא מחיל איניש ואפי' לאחר כמה שנים מצי למיהדר ביה ולא דאמי להזיקא דממונא. בבית הכסא. שעל גבי קרקע ונראה לעינים שכך היה בית הכסא שלהן. ר"ח ז"ל, אסיקנא גרמא בנזקין אסור ואין חזקה לנזקין בקוטרא תדירא ובית הכסא וכל דדמי להו.
מרחיקין את השובך מן העיר. שהיונים מפסידין זרעוני גנות. ומקשי בגמ' חמשים ותו לא ורמינהי אין פורסין נישבין ליונים אלא אם כן הרחיק מן היישוב ל' ריס ארבעת מילין ותריץ אביי מישט שייטא טובא כריסייהו בנ' אמה מליא. פי' מישט שייטא טובא לפיכך אין פורסין נישבין ליונים לצודן אלא אם כן הרחיק ל' ריס כריסיה בנ' אמה מליא במה שהן מלקטין בתוך נ' אמה מתמלא כריסם ואין מפסידין בזרעים מיכן ולהלן. אלא אם כן יש לו נ' אמה לכל רוח. שלא יפסידו היונים בשדה חברו. בית ארבעת כורין. בית כור לכל רוח וכל בית כור הוא רע"ג אמה וד' חומשין בקרוב. מלא שגר היונה. מרוצת פריחתה בפעם אחת. ואם לקחו. כמות שהוא עם הקרקע אפי' אין לו כל סביביו אלא בית רובע הקב שהוא י' אמות וחומש על עשר אמות וחומש בקירוב. הרי הוא בחזקתו. שהרי הוחזק בו הראשון בכך.
(ו)טוענין ליורש וטוענין ללוקח. בית דין פותחין פה ליורש וללוקח שעירער אדם עליהם ויש לו עדים שהיתה שלו או של אבותיו וזה אומ' ירשתיו מאבא או לקחתיו מפלוני שהחזיק בו ימים רבים והביא עדים שהחזיק בה אביו או המוכרה לו ג' שנים אע"פ שלא טען הן לקחוה ממך או מאבותיך טוענין לו בית דין ופותחין לו פה. (ולה) [ואילו] למי שלא ירשה ולא לקחה מאחר וכשאמ' לו המערער מה אתה עושה בתוך שלי והוא אומר החזקתי בה ג' שנים ולא אמרת לי דבר תנן במתני' [מ"א ע"א] דאין לו חזקה, ומתני' דקתני הרי הוא בחזקתו אשמעינן דהיכא דלקחה מאחר ובאו ועירערו עליו אין צריך להרחיק אלמא טענינן ליה בשבילו אותו שלקחה ממנו נתפייס עם סביביו במעות עד שנאותו. אינו צריך טענה. אינו צריך לומ' אתה מכרתה לאבי אלא ראיתי את אבי שהחזיק בה ולא ערער אדם עליו. לקח חצר ובה זיזין. במתני' תנן אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרשות הרבים. אדם הבונה בית לא יוציא ראשי קורות תקרתו לרשות הרבים אבל אם רצה כונס בניינו לתוך שלו ובונה ומוציא ראשי קורותיו לחוץ ואם לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות יוצאין לרשות הרבים הרי זה בחזקתה שבית דין טוענין לו שהראשון כנס לתוך שלו או נתפייס עם הרבים. כונס לתוך שלו הוה. שאלמלא כן היו הרבים מעכבין עליו ולא היה יכול לעשות בזרוע אבל כנגד היחיד אומ' בזרוע עשה שהיה חזק ממנו. מאן מחיל. מי הוא שבידו לסלוח ולמחול. ולמאן פייס. מי (ש)היה רשאי לקבל מעות.
<h2>דף כג:</h2>
מתני' נפול הנמצא וכו'. פי' ר"ח ז"ל גוזל שאינו מפריח אלא מדדה ברגליו ונמצא נפול בארץ בתוך נ' אמה לשובך הרי הוא לבעל השובך דאמרי' מן השובך נפק ואתא כשהוא מדדה עד הכא. חוץ לנ' אמה הרי של מוצאו. דאי מהאי שובך הוא לא מידדה טפי מנ' אמה אלא גברא הוא דדדי ליה ונפל מניה(ו) ואתיאש הולכך דהפקר הוא. נמצא בין שני שובכות. בתוך נ' אמה לשניהם.
גמ' אמ' ר' חנינא רוב וקרוב. אם בא לפנינו דבר ויש להלך בו אחר הרוב והוא כן ואם תלך בו אחר הקרוב אינו כן הלך בו אחר הרוב. ואע"ג דתרויהו דאורייתא, רובא דאוריתא דכתי' [שמות כ"ג] אחרי רבים להטות, וקורבא דאוריתא דכתי' [דברים כ"א] והיה העיר הקרובה. ואקשי לר' חנינא ממתני' דקתני ניפול הנמצא בתוך נ' אמה הרי הוא לבעל השובך משמע ואע"ג דאיכא אחרינא חוץ לנ' אמה דנפיש מיניה, אלמ' רוב וקרוב הולכין אחר הקרוב וקשיא לר' חנינא דאמ' הולכין אחר הרוב. ומתרץ הכא במאי עסקינן במידדה. כלומ' כולה מתני' מיתרצה במידדה. גוזל שאינו יכול לעוף אלא בדידוי מעט מעט. הולכך תוך נ' אמה של בעל השובך ואע"ג דאיכא אחרינא דנפיש דכל המידדה אינו מידדה יותר מנ', חוץ לנ' של מוצאו דכיון דאינו מידדה יותר מנ' וזה יצא חוץ לנ' נפק ליה מתורת מידדה וקם ליה בתורת מפריח ואיכא למיזל ביה בתר רובה דעלמא. ולדברי ר' חנינה מה שאמרה המשנה נמצא בין שני שובכות קרוב לזה שלו קרוב לזה שלו דוקא בששניהן שוין הוא דאזלינן אחר הקרוב אבל אם האחד מרובה מחברו אזלינן אחר הרוב.
<h2>דף כד:</h2>
מתני' מרחיקין את האילן מן העיר. בגמ' מס' משום נוי העיר לפי שנויי העיר שיש מרחב פנוי לפניה. בחרוב ובשקמה. שענפיהן מרובין. אילן סרק גנאי הוא לעיר, ואין הלכה כאבא שאול. אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים. מקשי בגמ' מאי שנא גבי בור דקתני קוצץ ונותן דמים ומאי שנא הכא דקתני קוצץ ואינו נותן דמים ומתריץ שאני הזיקה דרבים מהזיקה דיחיד אפי' לא חייבוהו חכמים לקוץ אילנו בשביל היחיד בלי דמים אלא בשביל היזק רבים חייבוהו לקוץ. ואם האילן קדם קוצץ ונותן דמים. מקשי בגמ' ואמאי לימ' להו הבו לי דמאי ברישא והדר איקוץ, וגבי בור לא שייך למימ' הכי דהתם ניחא כיון שסמך באיסור שקוצץ תחלה ואחר כך יתן דמים ומתריץ אמ' רב כהנא קידרא דבי שותפי לא חימא ולא קירא. פי' אם באת להמתין עד מתן מעות יעמוד לאורך ימים, בני העיר סומכין זה על זה ובעל האילן [רוצה] בכך. לפיכך יקוץ ואחר כך יגבה מעותיו מהן בבית דין ואם תאמר כיון שהאילן קדם אמאי קוצץ יש לומ' לפי שהעיר מגונה ואין זו תפארת ארץ ישראל. ספק זה קדם ספק זה קדם קוץ. מקשי בגמ' מאי שנא מבור ומתריץ התם דודאי לאו למיקץ קאי ספיקו נמי לא אמרינן ליה קוץ, פי' שעל הצועק להביא ראיה, הכא דודאי נמי למיקץ קאי אלא שנוטל דמים אמרי' ליה איתי ראיה דאת קדמת ושקול.
מתני' מרחיקין גורן קבועה. מסק' בגמ' דכל שזורה ברחת הוי גורן קבועה דכיון דמגביה התבואה ברחת וזורק כלפי מעלה הרוח מנשבת והודפת המוץ למרחוק. ומרחיק מנטיעותיו של חבירו וכו'. מפ' רב אשי בגמ' דמה טעם קאמ' מה טעם מרחיקין גורן קבועה מן העיר נ' אמה כדי שלא יזיק. ומנירו. מקרקע החרושה דכתי' [ירמיה ד'] נירו לכם ניר והמוץ נעשה זבל הרבה ושורף את הזרעים שיזרעו בו.
<h2>דף כה.</h2>
מתני' מרחיקין את הנבלות וכו'. משום ריח רע. אלא למזרח העיר. שאין רוח מזרחית קשה תדיר אלא אם כן באה לפורענות אבל (כדרכם) [כדרכה] היא חמה ונמשכה בנחת כדכתי' [יונה ד'] רוח קדים חרישית ותך השמש וגו'. לפיכך אינה מביאה (הרוח) [הריח] לעיר. ור"מ ז"ל אמ' נ"ל שבעבור שני דברים אמרה המשנה אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר, האחד שרוח מזרחית מעט היא מנשבת באלו הארצות שהן במערבו של עולם שהן ארץ ישראל ומה שאחריה לצד מערב וכן עד בבל ומבבל לצד מזרח כמו מהלך חדש, והטעם השני שרוח המזרחית חמה ומתקנת ריח הפסד העיבוד כדי שלא יגיע הזק לבני אדם. לכל רוח הוא עושה. ומרחיק נ' אמה. חוץ ממערבה. שאינו עושה כל עיקר הכי מפ' בגמ'. וטעמיה דר' עקיבא משום דשכינה במערב, כלומ' ההיכל שאנחנו מתפללין כנגדו הוא במערב. את המשרה. מים ששורין בהן את הפשתן. מן הירק. של מיני מאכל כרוב ושומין וכרישין, לפי שמי המשרה מפסידין את הירק. ואת הכרישין. כרתי, והוא מזיק הבצלים שממעט חמימות הבצל כשיהיה קרוב ממנו כך פי' ר"מ. ואת החרדל מן הדבורים. שאוכלין את החרדל והוא עז ומחדד את פיהן ואוכלות את דבש שלהן, כך פי' ר"ש. ור"מ ז"ל פי' שהחרדל מפסיד הדבש ונותן בו חריפות יותר מדאי. ירושלמי [ה"ט] ר' אבהו משום ר' יוסי בר חנינא מפני שפי הדבורין חד ומחריבות [הדבש]. ור"ח ז"ל פי' חרדל מזיק לדבורים שמסרסן כדגרסי' בפר' המוכר את הספינה [פ' ע"א] נוטל ג' נחילים ומסרס ואמרי' במה מסרסן אמ' רב יהודה מסרסן בחרדל. ר' יוסי וכו'. בגמ' מפר' טעמא.
<h2>דף כה:</h2>
גמ' עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מדבוריי. שאני מזיקו ועלי להרחיק את עצמי. הרחק אתה דבוריך מחרדליי. שאף אתה נקרא מזיק. (לגלגולי) [לגלוגי] חרדליי. פרחי חרדליי. ובערוך פי' גרגרים. ובגמ' [לעיל י"ח ע"ב] מקשי מהאי מתני' ומבריתא אמאי דאמרי' בריש פירקא הבא לסמוך בצד המצר רבא אמ' אינו סומך, ואי דלא סמיך איניש הזק למצר חבריה אפי' כשאין שם דבר הניזוק ואית ליה לר' יוסי דאלו שניהם מזיקין זה את זה היכי משכחת לה דלסמוך חד מניהו ברישא הרי חבירו מעכב עליו. ומתרצינן בלוקח, אחר שזרע זה חרדל בתוך שדהו מכר בקצת שדהו לאחר והלוקח העמיד דבורים. [לשון הרי"ף] טעמיהו דרבנן. דאמרי מרחיקין את המשרה מן הירק וכו' ועל המזיק להרחיק את עצמו, ואע"פ שמתחלתו עשה ברשות דהא אוקימנה בלוקח. תינח משרה וירק. דכי איכא ירק צריך להרחיק את המשרה ממנו משום דמשרה הוא דמזקה ליה לירק וירק לא קא מזיק ליה למשר(י)ה והוא הדין לכרישים ובצלים. תרויהו מזקי אהדדי. ויכול לומ' לו עד שאתה אומ' לי הרחק חרדליך מן דבוריי הרחק דבוריך מחרדלאי. אי בביניתא. גרעין הזרע. לא משתכחא ליה. הדבורה לפי שהוא טמון בשרביטו. פ"א לא משתכחא ליה שהרי בתוך הקרקע היא זרועה והעפר מכסה אותה. ואי בטרפא. אם יאכל העלה. הדר פארי. חוזר וצומח. דלית הלכתא כר' יוסי בחרדל ובדבורים. דאמר(י) תרויהו מזקי אהדדי, אלא כרבנן דאמרי חרדל הוא מזיק לדבורים ולא דבורין לחרדל. דלענין משרה וירק מודה ר' יוסי דמרחיקין. דהא לא פליגי במתני' אלא בדבורים וחרדל. (ודוקא) [ודקאמר] דמודה וכו', האי גאון. דמיתם תימי והדר אזלי. נבלעין בארץ והולכין ומפסידין הירק. דהא אוקימנא למתני' בלוקח. כדפרשי' לעיל. וליכא חד מניהו דקדים. דהא כשזרע החרדל לא עשה באיסור שכל השדה היתה שלו כדפרשי'. דלאו גיריה הוא. שאין החרדל גיריה של דבורין. הולכך הלכה כר' יוסי וכו'. שעל הניזק להרחיק את עצמו אם ירצה. וטעמ' משום דפסקינן לקמן במרחיקין אילן מן הבור הלכה כר' יוסי שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, והוא סובר שעל הכל הוא פוסק הלכה כר' יוסי בין על משרה וירק בין על חרדל ודבורים בין על אילן ובור, דטעמא דכולהו משום דעל הניזק להרחיק את עצמו. וכדקא פריש רבינא דהוא בתרא. דטעמיה דר' יוס' משום דעל הניזק להרחיק את עצמו. וכן פסקו ר' יוסף הלוי ור"מ. ור"ח ז"ל פסק בהא כרבנן, ולא מסתבר. כי היכי דמרחיקין שיח ומערה וכו'. ג' טפחים. ר"מ ז"ל, צריך להרחיק משרה של פשתן מן הירק וכרישין מן הבצלים וחרדל מן הדבורים ג' טפחים או יותר מעט כדי שלא יהיה הזק בידים, אבל להרחיק עד שלא יבא הנזק מאיליו אינו צריך.
מתני' מרחיקין את האילן וכו'. בריש פירקין [י"ח ע"א] מקשי' מינה לרבא דאמ' אינו סומך למיצר והא הכא טעמא דאיכא בור הא ליכא בור סמיך ומתרצי' בלוקח. כ"ה אמה. כך שיערו חכמים שהשרשין נמשכין והולכין ומקלקלין את כתלי הבור. ובחרוב ובשקמה. ששרשיהן מרובין. נ' אמה. בין למעלה. שאחד מהן למעלה בגובה שפוע ההר והשני בשפולו. בין מן הצד. בקרקע שוה. גירס' דגמ' תנא בין שהבור למעלה ואילן למטה בין שהבור למטה ואילן למעלה בשלמ' בור למטה ואילן למעלה משכחת לה דאזלו שורשי אילן ואזקי לבור אלא בור למעלה ואילן למטה אמאי אמ' רב חמא בשם ר' יוס' מפני שמחלידין את הקרקע ומלקין קרקעיתה דבור. פי' שרשי אילן יונקין לחלוחית הקרקע שתחת קרקע הבור ומתרועע הבור. ונותן דמים. כיון שאינו מזיק עד זמן גדול לא חייבוהו חכמי' לקוץ בלא דמים בשביל הזיקא דיחיד.
גמ' הלכה כר' יוסי דעל הניזק להרחיק עצמו. מודה ר' יוסי בגיריה. היכא דמטי לזה הזיקא מיד מתוך ידו של מזיק, כי ההיא דאמרי' בהבית והעליה [ב"מ קי"ז ע"א] הנהו ביתרי חד דאייר תתאי וחד דאייר עילאי איפחית מעזיבה וכל אימת דמשי ידיה נפיל עליה דתתאי כשנופלין מידו ממש על התחתון קרי ליה גיריה דיליה וכי מפסקי והדר נפלי לא קרי ליה גיריה. יוכנאה. כך שמו על שם מקומו. עצראי. עוצרי שומשמין לעשות שמן. הוה ניידא אפדניה. מחמת דהוו דייקי שומשמי אארעא הוה נידא ארעא והוה נידא אפדנא אגב ארעא. בגיריה. והכא נמי מידיהם (ו)הוא (כאלו) [בא לו] שמכח מכותיהם הוא מרעיד. וכמה. תנוד אפדנא דבעי ארחוקי. כדנייד נכתמא אפומא דחצבא. שאם יניחו כד על החומה וכיסויה עליה ינוע הכיסוי מחמת הרעדה.
<h2>דף כו.</h2>
דקת(ני) מה שמנערין מן הפשתן. זיקא הוא דקא ממטי ליה. ושרי. מאי שנא מזורה. בשבת ואע"פ שהרוח מסייעתו חשיב ליה עושה מלאכה אלמ' גירי דידיה נינהו. הינו זורה ורוח מסייעתו. כי היכי דלעניין שבת הוי כחו לענין ניזקין נמי כחו חשיב. [לשון הרי"ף מב"ק ס' ע"א] כי אמרי' זורה ורוח מסייעתו (ו)הני מילי דחייב לענין שבת וכו'. אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור. ר"ח ז"ל, תדע דהא (רבא שיתופיה) [רב אשי גופיה] דאמ' התם גרמא בנזקין פטור הכא סלקינהו לעצורי קסבר דאע"ג דפטור מלשלם אסור ולעולם גרמא בנזקין אסור.
מתני' סמוך לשדה חברו. בין שדה הלבן בין שדה האילן, וטעמא כדי עבודת הכרם שכשיחרוש את אילנותיו לא יהא צריך להכניס מחרישתו לתוך של חבירו. מעמיק. להן בעל השדה שיצאו לתוכו. קוצצן. בעומק ג' טפחים. והעצים שלו. בגמ' [ע"ב] מפ' דחוץ לי"ו אמה לבעל השדה בתוך י"ו אמה לבעל האילן.
גמ' לא שנו. שצריך להרחיק ד' אמות. אלא בארץ ישראל שמחרישתו ארוכה. אבל בבבל. שמחרישתו קצרה. ב' אמות. ובגמ' מפר' דהני מילי גפנים לגפנים בענן ואילנות לאילנות אבל אילנות לגפנים בעינן טפי (פי') [מ]ד' אמות.
<h2>דף כז:</h2>
מתני' מרדע. מלמד הבקר. קוצץ. הענפים עד גובה מלא מרדע שלא יעכבוהו מלהוליך מחרישתו שם. ובחרוב ובשקמה. שצילן מרובה וקשה לשדה. כנגד המשקולת. כל מה שנוטה לתוך שדהו. משקולת חוט הארדיכלין הבונין חומה ותולה משקולת של אבר. ואם בית השלהין הוא כל האילן. אפי' אינו חרוב ושקמה קוצץ כנגד המשקולת שהצל רע לבית השלהין. אבא שאול אומ' וכו'. מפ' בגמ' דאבא שאול ארישא קאי ולחומרא דקאמ' תנא קמא קוצץ מלא מרדע אפי' הוא אילן סרק חוץ מחרוב ושקמה ואמ' ליה אבא שאול כל אילן סרק נמי כנגד המשקולת, אבל אסיפא לא פליג דבית השלהין כל האילן כנגד המשקולת. ואין הלכה כאבא שאול.
אילן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ. מן הענפין התחתונות כדי שיהא גמל עובר תחת העליונות. ר' יהודה אומ' וכו'. מפ' בגמ' דשיעורה דרבנן נפיש. ואין הלכה כר' יהודה. מפני הטומאה. מפ' בגמ' מפני אוהל הטומאה שמא יפול כזית מן המת אצל האילן והרי הענפין הארוכין מאהילין עליו ועל עוברי הדרכים ומביאין עליהן הטומאה. ואין הלכה כרבי שמעון.
<h2>דף כח.</h2>
חזקת הבתים והבורות והשיחין והמערות וכו'. ר"ח ז"ל, החזקה היא שני פנים אחד שיקנה לו דבר והלך הקונה והחזיק והלה מודה שהקנהו לו, או ירד והחזיק וטוען שאתה מכרתו לי או נתתו לי במתנה והלה מכחישו ומשנתינו בשירד והחזיק ובעל הקרקע מכחישו ואומ' הקרקע שלי היא עד עתה, ואין ביד מי שהחזיק בקרקע ראיית קניין אלא עידי חזקה בלבד על זה שנינו חזקת הבתים וכו'. בורות. דרכן לדלות מימיהן תדיר. וכן שיחין ומערות. ומרחצאות. ושובכות שלוקחין גוזליהן תמיד. ובית הבדין שעושין שם השמן תדיר. ובית השלהין. מתוך שמעיין בתוכו שמשקין אותה ממנו תדיר עושה פירות תדיר. ועבדים שהוקשו לקרקעות דכתי' [ויקרא כ"ה] והתנחלתם שמשתמשין בהם תדיר. וכל דבר שעושה פירות תדיר חזקתן ג' שנים מיום ליום. אם החזיק בה (ג') שלש שנים שלימות אין צריך להביא שטר מכירה ואם ערער על זה בעלים הראשונים וזה אומ' מכרתה לי ואבד שטרי חזקתו מועלת לו, ואם לאו אין חזקתו מועלת לפי שכשאמ' ג' שנים לחזקה כל הראוי לצאת ממנה בג' שנים אמרו. שדה בית הבעל. המסתפקת במי גשמים ואינה עושה פירות תדיר אלא פעם אחת בשנה חזקתה ג' שנים ואינה צריכה מיום ליום, ולקמן במתני' מפר' מה חזקתה.
מתני' ר' ישמעאל אומ' וכו'. בשדה הבעל שאמרנו למעלה [מה היא] חזקתה ר' ישמעאל אומ' ג' חדשים אחרונים של שנה ראשונה וג' חדשים ראשונים של שנה אחרונה ואמצעית שלימה שיש הממהרין לזרוע לפני ראש השנה וכיון שהחזיק בה סוף שנה ראשונה ג' חדשים ויש לו עדים שזרעה באותן ג' חדשים וכן בג' חדשים ראשונים של שנה אחרונה הרי זו חזקה ג' שנים רצופות שאין לך אדם הרואה את חברו שזורע את שדהו לאכול פרי העשוי לשנה ושותק. ר' עקיבא אומ' וכו'. מפרשי' בגמ' [ל"ו ע"א] דפירא רבא ופירא זוטא איכא ביניהו. פירא רבה כגון קישואין ודלועין דגמר פירא לג' חדשים הויא חזקה פחות מכן לא הויא חזקה ור' עקיבא סבר אפי' לא אכלה אלא כגן ירק דגמר פירא דידיה בחדש בלבד הויא חזקה ודכולי עלמא חרישה לא הויא חזקה. בד"א שצריך י"ח חדש לשדה הבעל. בשדה הלבן. שכל [פירותיה נלקטין בפרק אחד. אבל בשדה האילן. ש]פירותיה נילקטין לפרקין ענבים בפרק אחד וזתים בפרק אחר ותאנים בפרק אחר. כנס את תבואתו. יין של גפנים. ומסק את זיתיו וכנס את קייצו. תאנים ליקט ויבשן בה ועשה מהן קציעות והכניסן לבית הרי זו חזקה כאלו הן ג' שנים.
<h2>דף כט.</h2>
גמ' טפי לא מזדהר. ר"ח ז"ל, כיון דחזא דאכל להא דארעא בשופי ולא עירער עליה חד לא איזדהר בשטאריה ואירכס וסמיך ליה אחזקה אבל בציר מתלת שנין צריך ראיה הדרא ארעא למרה. מחאה שלא בפניו לא תהא מחאה. אם מיחה המעורר בתוך ג' שנים לפני עדים שלא בפני המחזיק ואמ' דעו שפלוני מחזיק בקרקע שלי בגזילה לא תהא מחאה ולא תהא עדות. הוה מזדהרנא בשטרי. יותר מג' שנים. ומשני חברך חברא אית ליה ונודע לך שמחיתי ואם היתה לקוחה אצלך כדבריך היה לך להזהר בשטרך יותר מג' שנים.
שאכלן רצופות. אבל אם הניחה שנה שנייה ואחר כך אכלה שתי שנים שלישית ורביעית מצי אמ' ליה בעל השדה האי דלא מחאי לך משום דאוברת לה שנה שנייה דגלית אדעתיך דלאו דידך הוא והולכך לא זרעת אותה. ומקשי' בגמ' מאי קמ"ל תנינא ג' שנים מיום ליום. פי' שלא היה (מסתפק') הפסק בנתים. ומתריץ מהו דתימא מיום ליום למעוטי מקוטעות ולעולם אפי' מפוזרות קמ"ל. פי' מקוטעות סוף ראשונה ואמצעית שלימה ותחלת אחרונה כדקתני סיפא קמ"ל רב הונא דדוקא קתני למעוטי מפוזרות.
ומודה רב הונא. דדיי לו בחזקת אכילה שלש שנים ומפוזרות. באתרא דמוברי באגי. במקום שנוהגים לזרוע שנה ולהוביר שנה ולזרוע שנה ולהוביר שנה שלא להכחיש את הקרקע, דהא אחזיק בה כדמחזיקי אינשי, ומיהו שנה שהובירה אינה עולה לו מחשבון ג' שני חזקה וצריך לשמור שטרו עד שילקט תבואות ג' שנים, ואי טעין אידך ואמ' אני באתי בתוך ג' שנים ומצאתיה ריקא ולכך לא מחיתי מצי אמ' ליה מכל מקום היה לך למחות שאע"פ שלא זרעתיה הייתי עושה בה ניר שאחר הקציר והיה לך להבין שבשביל שלא להכחיש כוחה לא חפצתי לזרעה כמנהג שדות העיר שהרי היא עומדת בתוך שדות בורות. דעבדא טפי. לשנה הבאה. בלילא לא ידעי. ואפילו הכי הויא חזקה, דבשלמא שדה וכל הנך אין דרכן לעשות מלאכה בלילה וכשמעמידין עדים על מלאכת ימי ג' שנים הרי זו חזקה, אבל בתים שדרך לדור בהן בלילה האי אין יכול (להעיד) [להביא] עדים שראוהו דר אף בלילות, ואם איתא לדרב הונא הא מצי אידך למטען אני ראיתי שלא דר בו בלילות ולכך לא מחיתי דגלית אדעתך דלאו דידך הוא ואמאי הויא חזקה. שיבבי. השכנים שלו שראוהו דר יום ולילה הם רגילין להעיד. שיבבי מידע ידעי. ואם יטעון ויאמר איתו לי שהדי דדר ביה ביממא וליליא יוכלו להעיד לו ומיהו אנן לא טענינן ליה כדמפרי' בסמוך. דאי לא אמרי הכי. שאם לא יעידו שהבית של (בית של) משכיר. דייני דשפלא. שפלים שאינן בקיאין בדין. דייני הכי. לקבל עדות אילו אם כבר נתנו שכר הבית למשכיר ומעולם בכי האי גוונא לא איירי רבא.
ואמ' מר זוטרא וכו'. ואע"ג דבעו כל הנך אמוראי דלעיל שנים רצופות אפי' הכי אין מחייבין את המחזיק להביא עדים שיעידו בפי' על הימים ועל הלילות אלא יעידו סתם שראוהו דר בג' שנים מסתמא אם בימים דר בבית אף בלילות דר בו וקאמ' מר זוטרא דאי טעין מערער ואמ' לי[תו] שהדו לי[ה] דדר(ו) ביה וכו' טענתיה טענה וצריך שיבאו עידי לילות וימים, דכיון דטאעין טענת בריא דקאמ' אני ראיתיו שלא דר בלילות בביתי ולכך לא מחיתי ואין חזקתו חזקה ולכך אני אומר אייתו סהדי דדר ביה תלת שנין בין ביממא בין בליליא, הולכך צריך להביא עדים להכחישו ולומ' שהיה לו למחות.
<h2>דף כט:</h2>
אמ' ר' שמואל ה(י)כי גרסי', ומודה מר זוטרא ברוכלין המחזרין בעיירות אע"פ דסבירא ליה למר זוטרא דאי טעין טענתיה טענה אבל אנו לא נטעון בשבילו, מודה הוא היכא דהאוי האי מערער רוכל מחזר בעיירות למכור קשוטי נשים ואינו חוזר לעירו כי אם לזמן ארוך דאע"ג דלא טעין טענינן ליה דדילמא משום דלא קביע במתא החזיק מן ביתא ולא ידע זה המערער מעולם שהחזיק זה בביתו ולכך לא מיחא הולכך יביא המחזיק עדים שלא יצא מן הבית כל ג' שנים אפי' לילה אחת. ובספרים שלנו כתי' ומודה רבא, ור"ש לא גריס ליה דהא לא איירי רבא לעיל אי טענינן ליה אי טעין הוא לנפשיה. ומודה רב הונא. אע"ג דבעי רצופות יומם ולילה. בחנוותא דמחוזא. חנויות שמוכרין בהן לחם ויין דאי טעין אין חוששין לטענתו דאע"ג דלא דר ביה בלילות חזקה מעליתא הוא שאין דירתן אלא ביום.
מר אישתמש ראשונה וכו'. עבדה לזה שנה ולזה שנה שאין [אחד] מהן יכול להחזיק בה ג' שנים רצופין להפסיד חבירו. איטרא. שטר חלוקה ובעדים שתעבוד לזה שנה ולזה שנה. ר"ח ז"ל, ואי כתבו שטרא ביניהו דהא שפחה מזבנינן לה לאשתמושי בה תרוינן. איטרא קלא אית ליה. וכיון דשמע מרה ולא מיחה הויא חזקה. ר' שמ' ז"ל, ומשלש שנים ראשונים הויא חזקה כיון דאיכא עדים ושטר בין זה לזה, כדאמרינן לקמן בפרק' [מ"א ע"ב] ג' לקוחות מצטרפין אמ' רב וכולן בשטר אלמא אע"פ שכל אחד לא החזיק כי אם שנה אחת מצטרפין ג' השנים לחזקה משום דמכח השטר קאתו והכא נמי לא שנא, ואין המערער יכול לומ' לכך לא מחיתי שהייתי סבור שאתם יראים להחזיק שנים רצופין שהשטר מוכיח עליו שלא בשביל כן חלקו אלא שכן יהו משתמשין. ר' יוסף הלוי ז"ל, איטרא שטרא מלשון שמירה לפי שהשטר שומר הוא את הדבר שלא ישכח.
חוץ מבית רובע. באותה שדה לא עובד בו ולא נזרע. דבר זריעה הוא. דאמ' ליה אי דידך הוא אמאי לא זרעתיה והולכך לא מחיתי. אלא מעתה הלוקח מחבירו. צונמא. טרשין. במאי קאני. באי זו אכילה של שלש שנים הואיל ואינה בת זריעה, וכי אינו קונה אותה בהעמדת שם בהמותיו לרעות או לשמירת פירותיו. הכא נמי כו'. ולא קני לה אגב ארעא.
ואכליתה שני חזקה. ואיבדתי שטרי ואתה לא מחיתה בי שאיזהר בשטר. והביא עידי חזקה. אמ' ליה. למחזיק. זיל ברור אכילתך. הבא עדים שהיה עמך במדינה שהיה יכול למחות ולא מיחה ובדין אכלתה. ור' שמו' ז"ל גריס, מאי בעית בהאי ביתא ופי' אנא בשכוני גואי הואי בחדרים הפנימיים היתה עיקר דירתי והייתי עובר דרך עליך ומשתמש עמך בביתי החיצון שדרת בו ברשותי והולכך לא מחיתי. אמ' ליה למחזיק זיל ברור אכילתך, הבא עדים שדרת לבדך בבית ג' שנים בלא אותו עמך כדין כל חזקת ג' שנים שצריך להביא עדים שהחזיק בה חזקה גמורה. המוציא מחבירו עליו הראיה. דהינו מוכר, שהרי לוקח מוחזק עליו להביא ראיה שנשתמש עמו. ולפי' הראשון עליו להביא הראיה שהיה בשכוני גואי ולא היה יכול למחות. והאי עובדא לא מיתוקם אלא בשהיה לו עדות למערער דבית זה שלו היה או שדה זו אבל בלא עדות אפי' רב נחמן מודה שהמחזיק נאמן בלא שום ראיה, ואע"ג דלא אמ' אכליתה שני חזקה דהפה שאסר הוא הפה שהתיר דאי בעי אמ' שלי הן מעולם כי אמ' נמי מינך זבניתה מהימן.
<h2>דף ל.</h2>
נכסי דבי בר סיסין. כלומ' כל אותן קרקעות שקניתי מאותו אדם ששמו בר סיסין. דמיקריא דבי בר סיסין. כך קורין אותה ואין ידוע שקנאה זה מבר סיסין ולפיכך נקראת כן, או כך שמה מעולם וירושה היא לו מאבותיו. אוקמה בידא דלוקח. כדמפר' טעמ' לקמיה דעליה דידיה רמיא לגלויי דבי בר סיסין. אמ' ליה רבא דינא הכי. להוציאה מספק מתחת יד המוכר שהוא מוחזק. המוציא מחבירו. דהיינו לוקח עליו להביא ראייה שום זכות ומאחר שאין לו ראייה יפסיד. קשיא דרבא אדרבא קשיא דרב נחמן אדרב נחמן. דלעיל [כ"ט ע"ב] מוקי לה רב נחמן ביד מוכר ורבא ביד לוקח, והכא איפכא. דרבא אדרבא לא קשיא. דבכל דוכתא מוקי לניכסי ביד המוחזק והתם מוכר כו'. כיון דכולי עלמא קרו לה דבר סיסין ונראין הדברים שלפיכך נקראת כן שקנאה מבי בר סיסין והוא אומ' לא מבי בר סיסין לקחתיה עליה דידיה רמיא לגלויי ולהביא עדות דלא מבר סיסין לקחה, ואם יביא עדים דאיקרויי הוא דמיקריא ולא מהנהו שדות שלקחה מבר סיסין הוא מוקמינן לה בידיה, דהא פשיטא לן דמאי דאמ' ליה נכסי דבי בר סיסין מזבנינא לך הכי קאמ' נכסיי שקניתי ממנו ולא נכסי שלא קניתי ממנו. מי לא אמרי' ליה קיים שטרך. אחרי שהמוכר רוצה לפסלו, וחזקת ג' שנים במקום השטר היא באה, ומאחר שהמוכר הוא מערער על החזקה שאינה חזקה צריך זה להביא עדים שחזקתו גמורה שלא דר זה עמו. (ולפיכך) [ולפי'] הראשון שהיה עמו במדינה. ובהני תרי עובדי סבירא לן כרב נחמן דהלכתא כותיה בדיניה וכן פסק ר"מ ור"ב ז"ל. [לשון הרי"ף מכתובות י"ז ע"ב] וליתני מודה ר' (שמעון) [יהושע] וכו' שדה זו שלך היתה. כיון דטעמא משום דאין שור שחוט לפניך הוא שלא היה אדם תובעו מה לי של אביו מה לי שלו ומאי שנא של אביך דנקט. ומפרקי' משום דקא בעי וכו'. כלומ' משום הכי קתני שדה זו של אביך ולא קתני שדה זו שלך. שני חזקה. ג' שנים שתקנו חכמים לכל מחזיקי בקרקע דמשאכלה ג' שנים בלא ערער יכול לומר לקחתיה ואבד שטרי דכולי האי לא מזדהר איניש בשטר (יהי). בשלמא גבי אביו משכחת ליה. דאצטריך למתנייה כגון דאכלה שני חזקה ואפי' הכי לא מהימן וכגון שאכלה ב' שנים הראשונים בחיי אביו ומת ואכלה שלישית לפני הבן הזה והוא היה קטן ולא ערער ואיצטריך לאשמועי' דכיון דקטן היה אין השנה הזאת עולה מן המניין. וכדרב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן. המחזיק בנכסי קטן ג' שנים אינה חזקה דהאי דלא מיחה משום דקטן הוא ואפי' הגדיל לאחר מיכאן והחזיק זה בפניו (ו)כמה שנים אינה חזקה הואיל ותחלתו כשהוא קטן ראהו מוחזק בה לא ידע כשהגדיל שהיתה של אביו עד ששמע מפי אחרים. ושמע מינה וכו'. ממאי דאמרי' וליתני מודה ר' יהושע באומר שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך נאמ'.
מאי בעית בהאי ביתא. שהכל יודעין שהיה שלי. ואמ' ליה אנא בשוקי בראי הואי. בארץ מרחקין מקום שאין השיירות מצויות ולא ידעתי ולכך לא מחיתי, אי נמי איכא לאוקומה בשעת חירום ואפי' באותה מדינה כדלקמן בהאי [פירקין (ל"ח ע"א)] וכן פירשוה הגאונים, אבל במקום שהשיירות מצויות וליכא חירום לא מצי טעין הכי דקימא לן [ל"ח ע"ב] מחזיקין בנכסי בורח דמחאה שלא בפניו הויא מחאה דחברך חברא אית ליה ויאמרו לו למחזיק כמו כן אמרו לו לזה שאדם אחר מחזיק בקרקע שלו הואיל ושיירות מצויות וכן הלכה. בשוקאי טרידנא. למכור סחורת[י] ולקנות אחרת להוליכה במקום היוקר ולא ידעתי שאתה דר בביתי.
דאמ' לי זבנה מינך. ומאחר שלא טען ואכלתה שני חזקה שטר מכירה שלי עודנו בידו ומסקנא דמילתא מוקמינן לה ביד המערער והינו טעמא דכיון דמודה ליה דשלו היתה מתחלה לא מבעיא הכא דלא החזיק בה ג' שנים אלא אפי' החזיק בה ג' שנים נמי אינה חזקה ומפ(ר)קי' לה מיניה דהא חזקה שאין עימה טענה היא שמא אינו יודע אם היתה לאותו שמכרה אם לאו והוה ליה כהכיר בשדה שאינה שלו של מערער ויחזירנה למערער והוא יגבה מעותיו מן המוכרה לו כדפסקי' בשנים אוחזין [ב"מ ט"ו ע"ב]. והאי דאמ' אמ' לי פלניא דזבנה מינך הוה ליה ספק שהראשון אין לו שטר מכירה מן הבעלי'.
<h2>דף ל:</h2>
מפלניא זבינתה ואכליתה שני חזקה. ואין לו עדים שהחזיק בה אותו המוכר יום אחד דתו לא הוה מצי טעין פלניא גזלאנא הוא דהא טוענין ללוקח והכי מפרשי' לקמן בההוא גברא דדר בקשתה בעיליתא ד' שנין. פלוניא גזלאנא הוא. בשדה זו שממני גזלה. אימלכי בך. נועצתי בך. זיל זבין. לך קנה. אמינא השני נוח לי. אמרתי אתה נוח לי לריב עמך ולהוציאה ממך בדין. אמ' רבא [דינא] קאמ' ליה. המערער ויטול שדהו, ואע"פ שהחזיק בה ג' שנים בלא מחאה יפסיד דהא חזקה שאין עמה טענה היא שמודה הוא שלא לקחה מיד הבעלים כי אם מיד איש נכרי שאין ידוע אם היה לו חלק בה אפי' יום אחד ולא מצי טעין אמאי לא מיחה מערער בתוך שלש, דהיכא אמרי' מפסיד מערער בשתיקתו היינו היכא דטעין אידך מינך זבניתה ואכליתה שני חזקה דעד תלת שנין מיזדהר איניש בשטריה טפי לא מיזדהר הולכך זה שלא מיחה והוא לא נזדהר בשטרו הפסיד אבל היכא דמודה מחזיק דלאו מיניה דמערער זבנה לא הורע כחו של מערער בשתיקתו שהחזקה במקום שטר מכירתו וכיון דאין שטרו מועיל לו שהרי מגזלן לקח אף חזקתו אינה כלום. כמאן דאדמון. ואנן קיימא לן כרב' בפר' אחרון דכתובות [ק"ט ע"א]. דתנן. ראובן העורר על שדה שמכר שמעון ללוי ואמ' ראובן כי גזלה שמעון ממני והוא ראובן המעורר חתום עליה בעד באותו שטר מכירה שכתב לו שמעון ללוי חתם ראובן ועד אחד עמו. השני נוח לי. ול[כ]ך חתמתי. מעשה. שחתם עד. דמיקרי ואמ'. לשון ויקר מקרי(י)ה [רות ב'].
פלניא גזלאנא הוא. יש לו עדים שהוא גזלן ואפילו דר בה חד יומא הא ק[י]מ"ל דגזלן אין לו חזקה. ואמרת לי זיל זבנה נהלי. ואם שלך היתה היה לך להוציאה בדין ממנו בחנם לא לאבד מעותיך. עביד איניש דזבין דיניה. אדם תם שאינו רוצה להתקוטט אפי' על שלו עשוי הוא להוציא מעותיו ליטול שלו בלא דין ומחלוקת. ובפי' ר"ח מפר' אמינא למזבן דינאי, לקנות המריבות, כלומ' (אעפ"כ) [אע"פ] שהיא שלי איני מוציאה מידו בלא מריבות ודינים אקנה אותן הדינין והמריבות באלו המעות (אעפ"כ) [אע"פ] שהארץ שלי.
ואכליתה שני חזקה. ולא נזהרתי בשטרי יותר. אמ' ליה והא נקיטי שטרא. שכותב בו דזבינא לי, כלומ' שקנויה אצלי מן המוכר זה ארבע שנים ונמצא שקדם מקחי לחזקה שלך שנה אחת, ואת מינאי לא זבנת. הולכך חזקה שאין עמה טענה היא שהמוכר אין יכול למכרה לך שכבר מכרה לי קודם. אמ' ליה מחזיק למערער מי סברת דמאי דאמינא שני חזקה ג' שנים בצמצום. שני חזקה טובא קאמינא. שקדמו שטר שלך הרבה ויש לי עדים בכל החזקה, ולפיכך אמרתי שני חזקה סתם שלא הייתי יודע שיש לך שטר של ד' שנים שאיצטרך לפרש שני חזקה טובא. אמ' רבא עביד איניש דקרי לשני טובא שני חזקה. ואם בא לטעון אחרי כן דשני חזקה טובא קאמינא אין זה מכחיש טענות הראשונות וכי מייתי שהדי דאכלה שני חזקה טובא מהימן ליה שהרי לא חזר וטען. והני מילי. דמוקמי' ליה בידיה דאייתי שהדי דאכלה שבע שני שקדמו שני חזקה שלו למכירת המערער ולשטרו שהמוכר עצמו אין יכול למכור אחר שהחזיק בה ג' שנים בשופי, אבל אי(ת) [לית] ליה סהדי אלא [משית] שני הדין עם בעל השטר דאין לך מחאה גדולה מזו שמיחה המוכר בזה המחזיק לסוף שתי שנים שמכרה לאחר והיה לו לזה להזהר בשטרו לעולם עד שיוציא השטר מיד השני ויקרענו. וכן פי' ר"ח ז"ל שצריך עידי חזקה לכל השבע שנים.
<h2>דף לא.</h2>
זה [אומר] של אבותי היה הקרקע והרי הוא שלי וזה אומ' וכו' עובדא הוה כדמוכח לקמיה. אמ' (רבא) [רבה] מה לי לשקר. לזה המחזיק במאי דטען דשל אבותיו היא וירשה מהן איבעי אמ' וכו' והולכך בהאי מגו מהימנין ליה. אמ' ליה אביי. תלמידו. מה לי לשקר במקום עדים כו'. כלומ' על ידי האי מגו דמה לי לשקר לא יזכה בקרקע שהרי עדים מכחישין את דבריו שאומרין דשל אבותיו דאידך היא, וגם החזקה אינה כלום, שהרי אין עמה כי אם טענת שקר. והלכה כאביי שהרי רבה הודה לו כדמוכח ואזיל. הדר אמ' ליה אין וכו'. דמשום שהיו מפסידין אותו כאביי הוצרך לחזור ולטעון כן. דסמכי לי עליה כדאבהתי. הייתי סומך ומובטח על קרקע זו כאלו הוא של אבותי שהחזקתי בה בשופי ובעדים וקניתיה מאבותיך. ובעי תלמוד. טוען וחוזר וטוען. יכול אדם לטעון לבית דין ולחזור אחרי כן ולטעון דברים אחרים לתרץ דבריו הראשונים אע"פ שמכחישין קצת בזה שחזר וטען האי דאמרי דאבהתי דסמיך לי עלה כאבהתי. עולא אמ' טוען הוא בבית דין מה שרוצה וחוזר וטוען לתקן את דבריו. טוען קמא לאו דוקא דהא לא פליגי אלא בחוזר וטוען. אינו חוזר וטוען. סותר דבריו הראשונים. ומודה עולא אע"ג דמהימנינן ליה להאי דטעין אין דאבהתך היא וכו' שאם טען מתחלה ופי' של אבותיו ולא של אבותיך דאינו חוזר וטוען וכן הלכה. ומודה עולא נמי דהיכא דהוה קאי בבי דינא ולא טען תיקון דבריו הראשונים אלא אחר שיצא מבית דין חזר לבית דין ותקן דבריו הראשונים דאינו חוזר וטוען דמכחישין קצת. טענתא אגמרוה. אוהביו וקרוביו. ומודו נהרדעאי שאם טען מתחלה של אבותי וחזר וטען של אבותי שלקחוה מאבותיך דחוזר וטוען מהימן דאינו סותר דבריו הראשונים כלל אלא מוסיף עליהן וכיון דהחזיק בה ג' שנים מוקמי' לה בידיה דחזקה שיש עמה טענה היא דמה לו לשקר אי בעי [אמר] מינך זבניתה ואכליתה שני חזקה כי אמ' נמי של אבותי שלקחוה מאבותיך מהימן. ומודו נמי נהרדעאי היכא דאישתעי מיליה אבראי. חוץ לבית דין קודם שטעין כלום בבית דין ולא טען מה שהוא טוען עכשיו בבית דין ואתא לבי דינא וטען טענות שעוקרות את הראשונות לגמרי דחוזר וטוען. דלא מגלי טענתא. שלא ילמד מהן מי שכנגדו ויתן לבו מתחלה קודם שיבואו לבית דין להשיב עליהן וכן הלכה והני מילי טענות בעלמא אבל טען בפירוש בפני עדים חוץ לבית דין חייב אני מנה לפלוני הרי הודה לו ושוב אינו יכול לכפור בבית דין. וסבירא לי דחוזר וטוען. כלומ' אנא נמי (כ)נהרדעאה אנא פליגנא עליהו דנהרדעאי.
והאי איתי שהדי דאכלה שני חזקה. אותן ג' שנים עצמן שהעידו אילו הראשונים עליהן ובאו אלו והכחישום. אמ' רב נחמן. עדות דאכילה בטלה דאוקים עדות דאכילתה כנגד עדות שנייה של אכילתה והרי מכחישין זה את זה, אבל עדות דאבהתא דלא (אשתכחא) [אתכחשא] קיימת ומוקמינן ליה בידיה. הא עדות מוכחשת היא. כיון דהני שתי כתות מכחישות זו את זו ואחת מהן פסולה לכל עדות שבעולם ואחרי שאין לברר אי זו הפסולה תבטל עדותן לגמרי. באבהתא מי אתכחוש. עדות של אבהתא קיימת היא והכל מודים בה.
<h2>דף לא:</h2>
הדר אייתי שהדי. אותו שהפסידו רב נחמן. דאבהתיה היא. והרי לשניהם עידי חזקה ועידי אבות ואין כח לזה מזה. אנן אחיתוניה. כיון שיש לו עדות שהיא של אבותיו ולחבירו אין עדות. ואנן אסיקניה. הואיל ועדות שניהן שוה לא נחזיק את זה יותר מזה. ולזילותא דבי דינא לא חיישינן. שמא ילגלגו הבריות על בית דין על שסותרין את דיניהם ודמי לחוכה ואטלולה. [לשון הרי"ף] כל דאלים גבר. ולהוי האיך מוציא מחבירו ועליו הראיה.
<h2>דף לב:</h2>
אמ' ליה שטרא זיפא הוא. השטר מזוייף וגם שני החזקה לא החזקתה. גחין. בעל השטר. לחיש ליה לרבא. בנחת שלא ישמע המערער. אין שטרא זיפא. פי' ר"ח ז"ל לאו שטרא זיפא ממש אלא כמו שטרא זיפא שלא נכתב על מכירה זו ומאי ניהו שטר אמנה דהוא בטל מיהו אי לאו דא[ו]די הוא בטענתיה דתוב(י)ע דשטרא זיפא הוא לא כל כמיניה שהרי העדים מכירין חתימת ידיהם ומשום הכי אמ' רבא דמה לי לשקר ולומ' שטרא מעליא הוה לי ואירכס אי נמי איכא לפרושי זיפא ממש שזייף חתימת העדים יפה וטוע[י]ן העדים כסבורין חתימת ידיהן היא. ומקיימין השטר והולכך מצי אמ' שטרא מעליא הוא. אי נמי מצי לקיימו בעדים שקרים שחתמו לו (דראשון) [וראשון] עיקר. אמאי קא סמכת אהאי שטרא. דהא שני חזקה ליכא. האי שטרא חספא בעלמ' הוא. דכיון דמודי אודי ולא דמי לשאר מה לי לשקר שבתלמוד ששני טענות יכולין להיות אמת אותה שהוא טוען ואותה שהוא יכול לטעון ולא טען דאמרי' מגו אבל הכא דמי למה לי לשקר במקום עדים שהרי כל כחו וחזקתו בקרקע זו על ידי האי שטרא הוא והיאך נאמ' מה לי לשקר בשטר זה אי בעי אמ' שטרא מעליא הוא והלא מודה הוא שהשטר פסול והודאת בעל דין כמאה עדים דאמי ואלו באו שני עדים שאמרו שהוא פסול ליכא תו מה לי לשקר כך פי' ר' שמ' ז"ל.
הב לי מאה זוז כו'. בפלוגתא דלעיל ובאותן הטעמים. הלכת' כוותיה דרבה בארעא באותו דין ראשון דלעיל, מספק' לי[ה] לרב אידי בר אבין טעם של מי משניהם נראה יותר והולכך פוסק בראשון כרבה דאמרי' מה לי לשקר ויעמוד על מקחו דלא איתברירו טעמיהן של רבה ורב יוסף המוציא מחבירו עליו הראיה. וגבי זוזי שהלוה מוחזק אמרי' יביא בעל השטר [ראיה] ויטול דהיכא דקימא ארעא תיקום ולא נוציא מספק וכן זוזי היכא דקימי ליקום וכן הלכה. תוספ', אין לפרש דמשום דמספקה ליה כמאן הלכתא מוקמינן ממונא בחזקת מריה דאם כן הוה לן לאוקמי קרקע בחזקת מרה קמא מידי דהוה אניכסי דבר שטיא דמפר' בכתובות [כ' ע"א]. ועוד הלשון קשה דהילכתא כותיה משמע דפסקא הוא ולא מטעם ספק אמ' כן מדלא קאמ' השתא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר אוקי ממונא בחזקת מאריה אי נמי דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד כדאשכחן בשבועות פר' כל הנשבעין [מ"ח ע"ב]. ונראה לר' דלא משום ספיקה הכי אלא לגמרי פסיק הילכתא כרבה בארעא ודעבד כרב יוסף לא כלום עבד, והינו טעמא משום דאמרי' מיגו לאוקומי ממונא ולאחזוקי לארעא בידא דמן דקימא השתא דהינו ביד הלוקח, וכוותיה דרב יוסף בזוזי כדי לאוקומינהו ביד המוחזק.
דפרעתינהו למלוה עילוך. כגון ערב קבלן. אי נמי כגון שאמ' המלוה בשעת הלואה ממי שארצה אפרע. והא שטרא. שטר שהיה לו למלוה והחזירו לי לפי שפרעתיו חובו והרי אתה משועבד לי בשטר זה כמו שהייתה משועבד לו. אמ' ליה. לוה לערב. לא פרעתיך בתמי'. לאו הדרת ושקלתינהו מינאי. וכמי שלא פרעתה דאמי ולוה לא הודה לו בכך. כי האי גונא מאי. דלא דאמי כל כך לשטר מלוה דלעיל דפסקנא כרב יוסף דהתם מודה בעל השטר ששטר אחר היה לו ואבד ולקח את זה להיות בידו לזכות ואותו מזוייף הוא ממש שלא (יכתב) [נכתב] על מלוה זו הולכך פסקי' היכא דקיימי זוזי לוקמו, אבל הכא לא היה לו לערב שטר אחר מעולם כי אם זה והולכך אע"ג דפרעינהו כיון דהדר שקלינהו כאילו לא פרעינהו דמי וחייב לפרעו. או דילמא מכל מקום מודה הוא שפרעו וקימא לן שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו והאי שטרא חספא בעלמא היא. והני מילי. דאמרי' היכא דקימי זוזי לוקמי ולא מחייבינן ללוה לפרוע לערב היכא דטעין ערב כדאמרן לעיל דאמ' פרעתינהו אבל הדר יזפתינהו מינאי דערב גופיה מודה שהשטר שבידו נמחל שעבודו, אבל אי טעין ערב אני החזרתי לך אותן מעות עצמן משום דהוו שיפי, נישוף צורתן ולא היו יוצאין בהוצאה, כמו השף מטבע של חברו [ב"ק צ"ח ע"א]. וסומאקי. האדים נחשתן יותר מדאי נמצא שעדיין לא פרעו ואכתי איתיה לשעבודא דשטרא. וכאילו טעין לא פרעתני דמי.
רבה בר שרשו נפק עליה קלא דאכיל ארעא דיתמי. כדמפ' לקמיה דבמשכון היתה אצלו עד עכשיו שכלו שני משכנתא והולכך נפק עליה קול של עדות אמת דמהשתא אכיל ארעא דיתמי. משכנתא גבאי מאבוהון הות. במשכנתא דסורא דכתבי הכי במשלם שנייא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף ובימי אביהן אכלתה שני חזקה. זוזי אחריני. שנתחייב לי שאין לי משכון עליהן ואמרי לאחר שכלו שני משכנתא אם אחזיר ליתומים ואשאל להן חוב שיש לי על אביהן צריך אני לישבע דאמור רבנן וכו', ואע"פ שיש בידי שטר חוב מחויב אני שבועה. לקוחה היא בידי. דהא אכלתה שני חזקה בחיי אבוהון. מהימננא. בלא שבועה דאין נשבעין על הקרקעות ועוד דחזקת ג' שנים במקום שטר קימא. אמ' ליה. אביי הא דחשבת בדעתך דאי בעיננא טעיננא לקוחה היא בידי כיון דידיעא מילתא דבמשכנתא את נחית בה לא מצית למיטען לקוחה בידי דהא איכא קלא ועדות דארעא דיתמי היא דהשתא שלימי שני משכנתא וכיון דידעת דקלא אית עלך דארעא דא משכנתא היא גבך ולא לקוחה אין לך מחאה גדולה מזו והיה לך להזהר בשטרך הולכך זיל אהדר ארעא ליתמי השתא וכי גדלי יתמי שיהיו בני מעבד דינא דהינו מבן י"ג שנה ואילך דהוי חייב במצוות אישתעי דינא בהדיהו על שטר חוב שיש לך על אביהן תשבע ותטול כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים דכל זמן שהן קטנים אין בית דין יורדין לנכסיהן לגבות מהן כדאמרי' בפ' שום היתומים [ערכין כ"ב ע"א] אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן רבית אוכלת בהן.
<h2>דף לג.</h2>
ושביק דיקלא. ולא היו לו בנים והקרוב יותר יורשו. וההוא גברא אמ' אנא קריביה טפי. והחזיק בה אותו האיש ואכל פירותיה. לסוף. שנה או שנתים. אודי ליה. ההוא מחזיק לרב אידי בר אבון. אוקמה רב חסדא בידיה. דרב אידי. אמ' ליה. רב אידי לרב חסדא. ליהדר לי. ההוא גברא פירי דאכל מיום שמת קרובי שלא כדין. אמאן קא סמכת. לזכות באילן. אהודאתו שמודה עכשיו שאתה קרוב יותר, והא איהו דאמ' עד השתא אנא קריבנא טפי ואכל פירא כדין כל אלים גבר, ומה שמודה עכשיו הרי הוא כנותן לך עכשיו את האילן מדעתו אע"פ שלא זכיתה מן הדין. דכיון דאודי. שלא כדין החזיק [עד] עתה. אודי. לישלם פירות שאכל וכן הלכה.
<h2>דף לג:</h2>
האי איתי שהדי דאבהתיה היא. עד יום מותם ומעו' לא מכרוה לאבותיו של זה השני. אמ' רב חסדא מה לי לשקר. לזה שיש לו עידי חזקה במאי דטעין דשל אבותיו היא אי בעי הוה אמ' ליה להאי שיש לו עדות אבות מינך זבנתה ואכלתה שני חזקה הילכך מגו דמצי טעין הכי ויזכה בטענה זו [ו]הוא לא חשש לטעון כי טעין נמי של אבותיו מהימן אע"ג דמכחיש להו לעדים. מה לי לשקר במקום עדים לא אמרי'. כלומ' כל טענה שאדם טוען כגון זה שאומר של אבותי ואתה רוצה לקימה על ידי מה לי לשקר וטענה זו מכחשת העדים כי הכא לא מהימנינן ליה שהרי העדים מעידים שטענתו שקר והיאך תקימנה על ידי מה לי לשקר והלא ודאי משקר הוא, וחזקת הג' שנים אינה כלום דהויא לה חזקה שאין עמה טענה והכי הלכתא.
אזל ואיתי שהדי דאכלה תרתי שנין. ועדין היה מחזר לבקש עדים של שנה שלישית ולא מצא. אמ' רב נחמן הדרא ארעא. דבתרתי שנין לא הויא חזקה. והדרי פירי. של שתי שנים שאכל שלא כדין דהא לא טעין מעיקרא אריס הייתי ולפירות ירדתי דמהימנן ליה כדלקמן דשטרא לפירי לא עבדי אינשי. והני מילי בדאיכא שהדי דאכלינהו לפירי [אבל אי ליכא סהדי דאכלינהו לפירי] אלא בהודאת פיו והוא טעין דזבנתה מינך ואכלתינהו לפירי ופירי דידי נינהו, ארעא כיון דלית להו ראיה בשטר ולא עידי חזקה הדרא למרה וחייב שבועת היסת על הפירות דזבנינהו מיניה דמיגו דמצי אמ' לא אכלתי פירות כי אם מעט כגון עייל כורא ואפיק טפי מכורא (רבא כי) [דבהכי] הויא חזקה כדלקמן כי אמ' נמי אכלי טובא ודידי אכלי מהימן דאין כאן מה לי לשקר במקום עדים שאין ידוע אם לקח קרקע זו מבעליה אם לא אלא לפי שאבד שטרו בתוך שלש שנים מפסיד.
אמ' רב זביד וכו'. מילתא באפי נפשה היא והכי קאמ' אם מתחלה כשטענו בעל הקרקע מאי בעית בהאי ארעא אילו לא השיב לומ' מינך זבינתה אלא לפירות ירדתי כדין אריס למחצה לשליש ולרביע או שמכרתה לי פירות עד י' שנים. נאמן. במה שאכל למפרע בשבועת היסת דזבנינהו מיניה ואע"ג דאיכא שהדי דאכלינהו לפירי [ו]שאין הקרקע קנוי לו, דלא חציף איניש למיחת לארעא דחבריה בחנם כדמפרש ואזיל. ומיהו מיכאן ולהבא לא יאכל בלא עדים ושטר שקנה הפירות, דאם כן כל אדם ירד לקרקע חברו בעל כרחו ויאכל פירותיו ויאמר לפירות ירדתי מאחר שלא נחוש לערעורו של בעל הקרקע. מגלא ותובליא. כלי גודרי תמרים הן המגל לגדור ותובליא חבל לעלות בדקל מרוב גובהו. ויש מפרשי' תובליא כו' לקבל בו הפירות. אמ' בפנינו. אזיל ואגזריה לדיקלא דפלניא. (כמו) [כלו'] אלקט הפירות. מהימן. ושבקי ליה בית דין ללקט הפירות בלא עדים ושטר אחרי שאין ידוע שהבעלים מוחים בדבר קודם לקיטה. ואי אתא חבריה וטען לא היו דברים מעולם אחר שליקט האילן לית עליה אלא שבועת היסת אבל מיקמיה דלגזריה אתא מרי דיקלא ואמ' לא היו דברים מעולם לא מהימן מלקט עד דמיתי ראיה. ודוקא כשטען מתחלה לפירות ירדתי נאמ' במה שאכל, אבל אם מתחלה טען מינך זבינתא ואחרי כן טען לפירות ירדתי אינו נאמן דכי האי גונא דמכחיש דברים הראשונים אינו טוען וחוזר וטוען. אי (הכא) [הכי] ארעא נמי. אי טעין דזבנתיה מינך ליהמינהי בלא עידי חזקה דלאו חציף אניש למיעל בארעא דלאו דידיה ולמיכל פירותיה.
הינו נסכא דר' אבא. אי אפשר לדמותו לדר' אבא לענין קרקע שהקרקע על כרחו יחזיר ומילתא דפשיטא שהרי אין לו עדים אלא השתא נמי אפירי דתלת שנין קא מסקי וסברי עכשיו כאילו האי חד שהדא לאורועי למחזיק קאתא על אכילת פירות שמעיד עליו שאכל ואינו יכול לכפור ולומ' לא אכלתי וכאלו בא לחייבו שבועה על הפירות אם יכפור ויאמר לא אכלתי ואע"פ שהחזיק ג' שנים מיהו הואיל ואין אחר עמו הרי הוא כאלו לא העיד על החזקה ונעשה עד לענין הפירות (הרי) [הכי] סלקא דעתיהו ומתוך שאינו יכול לישבע משלם (וטוען) [וטועה] היה כדלקמן.
<h2>דף לד.</h2>
היכי לידיינו דייני להאי דינא. שאלו היו שנים מעידים אותו שחטף היינו מחייבין אותו לשלם שאין אדם נאמן לחטוף דבר מיד חבירו ולומ' שלי אני חוטף אלא אם כן יש לו עדים דהעמד ממון על חזקתו וזה המוחזק בו כי אין אדם יכול להוציאו ממנו בלא ראיה והחוטף ממנו גזלן גמור הוא ואי נמי לא היה כאן אפי' עד אחד שחטף כי אמ' נמי חטפתי ודידי חטפתי מהימן מגו דאי בעי הוא אמ' לא חטפתי שהרי אנו רואין אותו מוחזק בממון אי נמי כי איכא עד אחד שחטף אלא היה זה מכחישו לומ' לא חטפתי היה נשבע שלא חטף להכחיש העד דעד אחד קם הוא לשבועה. בשלשה דרכים הללו היה הדין פשוט, אבל השתא דאיכא עד אחד שחטף וזה אינו מכחישו שיתחייב שבועה להכחישו אלא מודה שודאי חטף ודידיה חטף היכי לידיינו דייני להאי דינא. לישלים. דהא מודה דחטף ולא כל הימנו של כל החוטף לומ' שלי חטפתי דהעמד ממון על חזקתו. ליכא תרי סהדי. דחטף, ומיגו דאיבעי אמ' לא חטפתי מהימן נמי למימר דידי חטפי. ליפטריה. משום האי מיגו. איכא חד סהדא. ואי אמ' לא חטפי הוה בעי לאישתבועי להכחיש את העד. לישתבע. את השבועה שהעד מחייבו אינו יכול דהא מודה דחטף והעד מחייבו לישבע שלא חטף להכחיש העד דהכי משמע קרא [דברים י"ט] לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת לשלם ממון שהוא כופר והעד מחייבו אבל קם הוא לשבועה להכחיש העד שלא חטא בממון זה(ו) וגבי הך שבועה הוא פסול כגזלן אצל כל השבועות. והא ליכא למימר לישתבע דדידיה חטף דאין זו שבועה המוטלת עליו וכך שבועה לא בעי למיפטריה בעל הנסכא, ולמיפטריה בולא כלום אי איפשר שהרי אורע כחו של מיגו. אמ' ליה ר' אבא הוה. ליה האי חוטף מחוייב שבועה וכו', [והכי] נמי איכא למימר כי האי גונא אי הוו תרי שהדי דאכלה שני חזקה מוקמי' לה בידא דלוקח, ליכא שהדי דאכלה שני חזקה מפקינן לה מיניה ומהדרינן לה למרה, איכא חד שהדא דאכלה ג' שנים לישתבע דעד אחד לשבועה קם ונשבע להכחיש העד (ו)לא משבעינן ליה על מאי דאשהיד שהדא דלא כפר ליה אלא מודה דאכל וטוען אין אכלי ודידי אכלי ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. אמ' להו אביי מי דמי'. לדר' אבא. התם. בדר' אבא ההוא חד שהדא לאורועי לחוטף קאתי דקא משהיד ביה שחטף והורע כחו של מיגו דחוטף ומחייבו שבועה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. דאילו איכא שהדא אחרינא הוה מפיקנא ליה מיניה דחוטף הוא ולא תועיל לו שבועה. (האכי) [הכא] בדין קרקע זה ההוא חד שהדא לסיועה קא אתי שמעיד שהחזיק בה ג' שנים וזוכה בה דאי איכא שהדא אחרינא מוקימנא לה בידא דמחזיק, והיאך תאמר שעל ידי עד זה יתחייב שבועה ומתוך שאין יכול לישבע משלם והרי לא בא להורע כחו אלא לסיועיה קא אתי בין לקרקע בין לפירות, ומכל מקום זה יפסיד הקרקע שהרי אין לו עידי חזקה אלא עד אחד. איתי חד שהדא דאכלה תרתי שנין וכגון שמעיד שלא אכל כי אם שתי שנים דלא לסיועי לשמעון קאתי דאילו מעיד לג' שנים הרי מסייעו ואכתי לא דאמי לנסכא וליכא תרי שהדי דאכלה תרתי שנין, ומגו דיכיל למימר לא אכלי פירי אלא שוה פרוטה יכיל למימר אכלתינון בזביני ולית עליה אלא שבועה ואותו פרי מועט שמודה שאכל ליפטריה על ידי האי מיגו.
<h2>דף לד:</h2>
ארבא. ספינה (שבורה) [שבנהר]. האי אמ' דידי הוא והאי אמ' וכו'. ולא זה ולא זה מוחזקין בה מדלא רמו עלה ממתני' שנים אוחזין בטלית [ב"מ ז' ע"א] שזה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת אלא אמרי' כל דאלים גבר כך פי' ר"ח ז"ל. תפשוה. פן ימכרנה אבל חזקה שמחזיק בה אחר שעירער עליה אינה חזקה דאנן שהדי שבתורת חטיפה באת לידו. תפסינן או לא תפסינן. מי לימ' דתפסי לה בית דין ואי לא משכח שהדי הדרינן ומפקינן לה כדמעיקרא או דילמא לא תפסינן. תפסינן. ואין בעל הספינה מפסיד כלום דאי לא משכח שהדי מפקינן לה כדמעיקרא. לא תפשי'. כיון דלא ידעינן לברר של מי הוא מה לנו ליכנס במחלוקתן. אמ' אפקוה. וכגון דאיתרמי מילתא דתפסי' לה כרב הונא, אי נמי שאמרו שניהן לבית דין לתופסה ודברי הכל. וכל דאלים גבר. בין בראיות בין בכח. מפקינן. כעין שמצאוהו מתחלה. לא מפקינן. דמאחר שבא ממון ישראל לידי בית דין אינן רשאין להפקירו אלא יעכבו עד שידעו למי ישיבו.
זה אומ' של אבותי וזה אומ' של אבותי. בין בספינה בין בקרקע ואין עדות וחזקה לזה יותר מזה. ומאי שנא משני שטרות היוצאין. לפנינו על שדה אחת של ראובן שכתב שטר מכר או מתנה לשמעון ושטר מכר או מתנה ללוי ושניהם ביום אחד ונמצא שאין זה מוחזק יותר מזה כלל ואפי' נתברר ששמעון בשחר ולוי אחריו בערב אין הקדמה בשעות אלא בירושלם כדאמרי' בכתובות [צ"ד ע"ב] גבי עובדא דאימיה דרמי בר חמא. יחלוקו. דספיקא הוא וליכא למימ' הכא המוציא מחבירו עליו הראיה דאין אחד מוחזק מחברו. שודא דדייני. לאותו שיהא נוטה לב הדיינין שהיה ראובן הנותן אוהבו יותר או קרובו יותר דודאי לההוא גמר ומקנה ולו יתנו את הקרקע ושמא עתה זכה בעל הקרקע בשלו אלא כשאתה אומ' יחלוקו בודאי אחד נוטל שלא כדין. שודא, לשון השלכה. ירה בים [שמות ט"ו], שדי בימא. ולעיל נמי לימא רב נחמן חלוקה או שודא ואמאי כל דאלים גבר. ור"ת לא פי' שודא דדייני כמו שפי' ר"ש אלא כך פי' מרצונו יתנהו הדיין לאי זה מהן שירצה ומיתי ראיה מהא דאמ' בשלהי פ"ק דגיטין [י"ד ע"ב] גבי הולך מנה לפלוני ומת משלח מה שירצה שליח יעשה וקרי ליה התם שודא. ועוד מביא ראיות אחרות וכן פי' בירושלמי שודא דדייני אי זה מהן שירצו בית דין (להחליפו מחליפין) [להחליטו מחליטין]. ואמ' ר"ח בפ' מי שהיה נשוי קבלה בידינו דשודא דדייני דוקא במקרקעי ודוקה דיין מומחה כגון רב נחמן בדורו דהא רב ששת גברא רבה הוה ואמ' ליה רב נחמן אינך דיין לעשות שודא. ונראה לר' דשודה נמי במטלטלי דגבי שליח מיתי להו בפ"ק דגטין. התם. בשני שטרות ליכא למיקם עלה דמלתא היום ולמחר שיביא האחד עדים ויטול שהרי השטרות שוין בזמנן ואפי' אם יבואו עדים ויעידו זה נכתב ונמצא בבקר וזה בערב הלא אין הקדמה בשעות וליכא למימ' שמא זה נמסר תחלה יום או יומים או חדש ואחר כך נמסר השני לשני דמאחר שכותבין ביום אחד מסתמא גם ביום אחד נמסרו, הולכך רב אמ' חולקין ושמואל אמ' שודא דדייני דהואיל ואין לברר הדין עם מי משתדלין בית דין בדינו ודנין אותו, אבל הכא בהאי קרקע דליכא לא שטר ולא עדים ואיכא (דמיקם) [למיקם] עלה דמילתא אם יבואו עדים ויעידו של מי הוא הולכך אין כאן לומר חלוקה ושודא דשמא יבואו עדים ויסתרו את הדין שדנו בית דין הולכך אין בית דין נזקקין להם לדין דין שסופו [לבא] לידי עיוות אלא מניחין אותן וכל דאלים גבר עד שיבואו עדים ויבררו את הדבר.
<h2>דף לה.</h2>
ומאי שנא. הא דרב נחמן מהחליף פרה בחמור וכיון שמשך בעל הפרה את החמור נקנית הפרה לבעל החמור בכל מקום שהיא דמטלטלין נקנין בחליפין כדתנן בקדושין [כ"ח ע"א] כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. ולכך אין הדבר ידוע של מי הוא שהרי לא ראה עדיין את פרתו, אבל במכירה בדמים לא (מצא) [מצי] למינקט דאין מעות קונות ויחזרו בהן ואילו משכה לביתו אחר מתן מעות תו לא מצי מוכר למימר ברשותי ילדה דהא בביתא דלוקח קימא הילכך נקט חליפין בחמור ופרה ולא דמים. ובפר' השואל [(ב"מ ק' ע"א) פריך] ונחזי ברשותא דמאן קימא וליהוי אידך מוציא מחבירו ועליו הראיה ומשני דקימא באגם שפחה נמי דקימא בסימטא. ומכירה נקט גבי שפחה דעבד נקנה בכסף בלא משיכה ומשנתן המעות נקנית לו השפחה בכל מקום שהיא, והולכך אין ידוע ברשות מי ילדה שהרי לא ראה אותה הלוקח בשעת מתן מעות. יחלוקו. התם בפר' השואל מוקמינן לה כסומכוס דסבר ממון המוטל בספק חולקין אבל רבנן מוקמי' לה בחזקת מרא קמא. ואין ללמוד מיכאן דהלכה כסומכוס מדמקשי מיניה, דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דסומכוס אלא משום דאזל בתר חזקה דממונא ומוקמי לה בחזקת מרה קמא הא לאו הכי מודו לסומכוס דיחלוקו. והא הכא דאיכא למיקם עלה דמילתא אם יבואו עדים ויעידו ברשות מי ילדה ואפי' הכי לא אמרי' כל דאלים גבר וקשיא לרב נחמן. התם. גבי המחליף פרה בחמור לתרויהו אית להו דררא דממונא שהפרה והשפחה של שנים בזה אחר זה וכל אחד טוען פרתי ושפחתי ילדה בהיותה ברשותי הולכך יחלוקו אי נמי העמד ממון על חזקתו והוא של מוכר. אי דמר לאו דמר. לא היתה הקרקע של אידך מעולם.
<h2>דף לה:</h2>
פיס' אי דלי ליה צנא דפירי לאלתר הויא חזקה. אם יש שם עדים שהגביה המערער צנא דפירי מקרקע זו על כתיפו של זה המחזיק שטוען לקוחה היא בידי מאחר שסייע לו להוליך הפירות לביתו שוב אינו יכול לטעון ולומ' לא מכרתיה לו שלא היה לו לסייעו בלקיטת הפירות אלא היה לו למחות ומדסייע לו הפסיד וכמודה שמכרה לו דמי כך פי' ר' שמ'. ור"ח (ר"ב) פי' אי איכא שהדי דיהב ליה לוקח למרי ארעא צנא דפירי דורון להוליכה לביתו נתברר שאכילת הפירות של לוקח ומדיד[יה] יהיב ליה למוכר ואין זה הפי' נר' לר' שמואל ז"ל. אם טען. המערער בתר דדלי ליה ללוקח צנא דפירי. לפירות הורדתיו. בדין אריס למחצה לשליש ולרביע וחלקו הוא דדלי ליה. נאמן. כלומ' לא מפסיד במאי דדלי ליה. והני מילי. דנאמן בתוך שלש. דאם איתיה דזבנה מיניה אמאי לא מזדהר בשטריה. אבל לאחר ג'. אם טען לפירות הורדתיו אינו נאמן ואע"ג דלא דילי ליה צנא דפירי דעד תלת שנין מיזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר והיה לו לזה למחות בתוך ג' שנים. דאיבעי ליה למחויי. בתוך ג'.
ישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי. שדה שהכל יודעין שהיתה של ישראל ואכל הגוי ג' שנים או יותר וטוען שלקחה מישראל ואזל ישראל וקנאה מההוא גוי ואכלה גם הוא אחר הגוי שני חזקה לא הויא חזקה אלא אתי מרי ארעא ומפיק לה מידא דישראל וישראל יזיל ויתבע לגוי דזבן מיניה דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה דלא הוה ליה למזבן ארעא דישראל מגוי עד דנימא לי[ה] הב לי שטר זביניה דזבנת לה מישראל דדין חזקה לית ליה לגוי ולא כל מאן דאתי מחמתיה דסתם גוים גזלנין הן וישראל ירא למחות והולכך לא תקנו להן חזקה כדאמרי' לקמן בשמעתין [ל"ו ע"א] הני דבי ריש גלותא לא מיחזקי משום האי טעמ' גופיה שיראין אנו למחות. וישראל זה הבא מחמת גוי אין חזקתו כלום דחזקה שאין עמה טענה היא שהוא טוען הגוי מכרה לי אבל איני יודע היאך באה ליד גוי שיוכל למכרה. קמאי דידי. כלומר אני יודע בברור הינו חזקה שיש עמה טענה.
<h2>דף לו.</h2>
האי מאן דאחזיק מגודא דארודי ולבר לא הויא חזקה. חיות השדה שבאות ואוכלות הזרעין שבקצות השדה ויש שעושין קירות וגודרין שדה ומניחין קרקע חוץ לקיר מעט בשדות הסמוכות ומשליכין שם זרע ומה שצומח באות החיות ואוכלות אותו ואינן נכנסות בשדה עכשיו אם בא אדם והחזיק באותו הקרקע שחוץ לגדר אינה חזקה דיכיל למימ' דכיון דכל מה שזרע בההוא קרקע ערודי אכלי ליה לא אכפת לו למחות דלא אחזיק כדמחזקי אינשי לפיכך לא הויא חזקה.
אכלה ערלה. אחת משלש השנים הויא שנת ערלה אינה חזקה דלא איכפת ליה לבעל השדה בשנת ערלה ולכך לא מיחה וכל שכן אם שלשתן שני ערלה. ערלה וכלאים באיסורי, שביעית הפקיר לכל לכך לא מיחה ולא הויא חזקה ה"ג ר' שמ'. ור"ח ור"ב ז"ל וג' הרבתי הרי זו חזקה ואמ' בעל התוספת דכן נראה עיקר (כדגרסי') [כדגריס] ר"ח דגרסי' הרי זה חזקה ובשאכל חבילי זמורות מיירי והכי מוכח בכתו' בפ' האשה שנפלו לה נכסין [פ' ע"א] דתנן המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא הרבה מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ואמרי' בגמ' עבד רב יהודה עובדא בחבילי זמורות רב יהודה לטעמיה דאמ' רב יהודה אכלה ערלה שביעית וכלאים הרי זו חזקה. שביעית עצי שביעית שמותרין אליבא דרבנן לבד מעצים דמשחן דדרשינן מי שהנאתו וביעורו שווה יצאו אלו שהנאתן אחר ביעורן כן משמע בהגוזל קמא. כלאים מיירי בזמורות שהיו כבר גדולות קודם שנזרעו (כשהיו גדולות) [כלאים שאותן אינן נאסרים] אלא כשיוסיפו במאתים כדאמרי' בפרק כל שעה [פסחים כ"ו ע"ב] ובפר' כל הבשר [חולין קט"ז ע"א] זרוע ובא הוסיף במאתים אין לא הוסיף במאתים לא ומיירי כגון שלא הוסיפו הזמורות במאתים והפירות הוסיפו ולהכי לא הויא חזקה ור"מ ז"ל כת' [פי"ב מהלכ' טו"נ הי"ב] אכלה ערלה שביעית וכלאים אע"פ שנהנה בעבירה הרי זו חזקה.
אכלה שחת. שלא המתין עד [ש]תגדיל התבואה אלא קצרה ג' שני חזקה כשהיא שחת ומאכיל לבהמתו אינה חזקה דשמיט ואכיל ולא היה אוכל כשאר בני אדם ולפיכך לא חשש זה למחות בו שיש רגלים לדבר שירא להחזיק כשאר בני אדם לפי שבגזל ירד בה. ואי. קאי האי לשחת. בצואר מחוזא. בבקעת מחוזא הוי חזקה לפי שעשירין הן ובהמות הרבה יש להן ודרכן להאכיל השדות לבהמות כשהן שחת.
תפתיחא. קרקע פתוחה ומליאה נקעים ואינה מוציאה פירותיה לא הויא חזקה דמפני רעתה לא הקפיד למחות ור"ח פי' שדה שלא חרש אותה אלא הוגשמה ונשבה הרוח וזרח השמש ונתבקעה כגון פתחי חרישה וזרע בה כגון זה אינה חזקה. אפיק כורא. זרע כור. ועייל כורא. ליקט בו כור והכניס לביתו כיון דליכא הרויחה לא הוי חזקה דלא חשש זה למחות. לא מחזקי [בן]. אם החזיק אחד מהן בשדותינו אינה חזקה וצריך להזהר בשטרו דמחמת יראתן לא מיחו בהן. ולא מחזקינן בהו. שמתוך שהן עשירין ויש להם בתים ושדות הרבה מניחין בני אדם לדור בבתיהן ושותקין וגם למחות אינן חוששין לפי שבזרוע יטלו את שלהן כשירצו. ור"ח ז"ל פי' לא מחזקינן בהו שמוותרין ומניחין בני אדם לדור בבתיהן ולאכול שדותיהן כמה שנים בדרך נדיבות.
פיס' הגודרות. גדרות צאן וכל דבר המהלך בדרכים ובשווקים שיתכן לומ' מעצמו נכנס (אי) [או] אתה הכנסתו לביתך והחזקת בו אין לו חזקה ואין יכול לומ' לקוח היא בידי, והעבדים מהלכין הן בכל מקום ותנן דיש להן חזקה. ומשני רבא, הא דאמ' ריש לקיש אין להן חזקה הני מילי לאלתר שהמחזיק בהן בביתו אינו יכול לטעון לקוח הוא בידי בלא עדים ובלא ראיה כשאר מטלטלין שאין יכולין להלך ואין עשוין להשאיל ולהשכיר דנאמ' אדם לומ' לקוח הוא בידי הואיל וישנו בבית[ו] דבשאר מטלטלין הוי חזקה לאלתר דהמוחזק בהן יכול לטעון שלי הוא שלקחתיו, אבל יש להן לעבדים ולגודרות חזקה לאחר ג' שנים שהיה לזה המערער למחות ולא מיחה. קטן המוטל בעריסה יש לו חזקה לאלתר. אם החזיק בו אחד ואמ' לקוח הוא בידי נאמן הואיל ואין יכול להלך ולא דאמי לגודרות וגם אין עשוי להשאיל ולהשכיר. פשיטא. דודאי מעצמו לא הלך. מהו דתימ' אימיה עיילתיה להתם. ושכחתו שם דהשתא היינו גודרות.
חושלא. שעורין קלופין שנכנסו בשדה ואכלו אותה התבואה השטוחה שם לשמש וקימא לן [ב"ק ט"ו ע"ב] שן מועדת היא לעולם וכי היא ברשות הניזק נזק שלם משלמא ואין ידוע מה אכלו מעט או הרבה וטוען בעל השדה שהרבה אכלו יותר מכדי דמיהן של עזים הללו. (יכיל הללו) יכיל לטעון עד כדי דמיהן. של עזים הללו מאי טעמא מיגו דיכיל בעל השדה לומ' לקוחין הן בידי דהא תפיס בהו ומהימן כי אמ' נמי כך וכך אכלי מהימן וקימא לן מהימן ובשבועה אבל בטפי מכדי דמיהן דליכא מגו לא מהימן אלא בעדים. והא אמ' ריש לקיש כו'. ואמאי יכול לטעון עד כדי דמיהן הא ליכא מגו דלא מצי למימ' לקוחין הן בידי. שאני עיזי. אע"ג דגודרות נינהו כיון דמסירי לרועה מתוך שמשונות הן יותר מאילים וכבשים ואין אדם יכול להחזיק בהן בדרך לפיכך יש להן חזקה. והא איכא צפרא. שהולכין יחידות מבית הבעלים עד בית הרועה. ופניא. שהרועים מביאין אותן מן השדה עד העיר וכל אחת ואחת הולכת מעצמה לבית הבעלים. טיאעי. ישמעאלים גנבים. מידא לידא משלמי להו. מיד הבעלים ליד הרועה שחרית ומיד הרועה ליד הבעלים ערבית ואין הולכות יחידות כלל.
<h2>דף לו:</h2>
נר. חרש אותה ולא זרעה. ויש אומ' הרי זה חזקה. טעמא מפרשי' בגמ' דלא עביד איניש דכרבי לארעיה ושתיק ומדשתק ולא מיחה הפסיד. כל שיבי דכרבא ליעלו בה. כל קיסמין שבמחרישה יכניס בה, כלומ' הלואי ויחרוש בה עד שתכלה מחרישתו ותתיפה הקרקע ואחר כך אטלנה ואזרענה אני.
גמ' זו דברי ר' ישמעאל ור' עקיבה. דאמרי במתני' אבל בשדה האילן כנס את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קייצו הרי אלו ג' שנים אלמ' משליקט ג' מיני פירות בשדה אחת בשנה אחת בג' זמנים זה אחר זה חשיב ליה חזקה. אבל חכמי' אומ'. פירות של שלש שנים עד שיגדור בתמרים ג' גדירות וכו'. ר"ח ז"ל, וקימא לן דלית הלכת' כר' ישמעאל ור' עקיבא אלא כסתמ' דמתני' דקתני חזקתן ג' שנים מיום ליום פי' אלא צריך לאכלה שלשה פירות גמורין בג' שנים. גרסי' בגמ' אמ' רב יהודה אמ' רב זו דברי ר' ישמעאל ור' עקיבה אבל חכמים אומרי' חזקתן ג' שנים מיום ליום. ושאילנן מאי ביניהו ואמרי דקל נערה איכא ביניהו כלומ' דקל ילדה ובחורה דפחות מג' שנים שלימות טוענת ג' פעמים דלשמואל הויא חזקה בשלש גדירות אע"ג דליכא ג' שנים שלימות ולרב בעינן ג' שנים מיום ליום. ור"ח ז"ל פי' דקל נעורה, דקל המשיר פירותיו קודם גמרן מלשון [נחמיה ה'] גם חצני נערתי לשמואל דאמ' בעינן ג' גדירות לא הויא חזקה דהא לא גדר דמה שליקט מן הארץ ליקט ולא מן האילן ולרב דאמ' בעינן ג' שנים הרי הוא מחזיק פי' שלש שנים והויא חזקה. ולפי הלשון הזה אפי' שמואל לא בא לגרוע מג' שנים והכי קימ' לן. ל"א פי' עוד דקל נעורה, דקל דיופרין שעושה פירות פעמים בשנה לשמואל בשנה וחצי הויא חזקה דהא איכא ג' גדירות ולרב לא הויא חזקה דליכא ג' שנים. ר' שמואל ז"ל, וכותיהו דהני חכמים אליבא דרב קימינן כדמוכחא סוגיא דמכילתין דלא אזיל בתר לקיטת ג' פירות [של] ג' שנים אלא ג' שנים שלימות בעינן בכל דבר ומשום דאינו נזהר בשטרו יותר מג' שנים ואליביהו דהני רבנן פרשי' בריש פירקין [כ"ט ע"א] טעמא דחזקת ג' שנים דעד תלת שנין מיזדהר איניש בשטריה טפי לא מיזדהר.
<h2>דף לז.</h2>
זה החזיק בקרקע וזה החזיק באילנות. כגון שקנו ראובן ושמעון מלוי שדה ואילנות זה החזיק בקרקע וזה החזיק באילנות ולאו בחזקת שלש שנים מיירי אלא קרקע כגון דרפק ביה פורתא ובעל האילנות פשחינהו כך פי' ר"ש. ואם כן למה ליה לאיתויי הא מילתא גבי חזקות של ג' שנים גבי חזקות של קנין הוה ליה לאיתויי, אלא בחזקת ג' שנים מיירי ומינה שמעינן שאם מכר לזה קרקע ולזה אילנות שזה קנה אילנות וזה קנה קרקע. אמ' רב זביד זה קנה אילנות. לפירותיהן בלא קרקע שאם ייבשו האילנות לא יטע אחרין במקומן, וזה קנה כל הקרקע ואפי' אם יש שם שלשה אילנות דתנן בהמוכר את הספינה [פ"א ע"א] דקנה קרקע תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו, דהני מילי בלוקח אחד הקונה שלשה אילנות בתוך של חברו דקנה קרקע אבל הכא שני לקוחות הן שלוקחין ביחד זה אילנות וזה קרקע מצי אמ' ליה בעל הקרקע לבעל האילנות כי היכי דלדידי לית לי באילנות לדידך נמי לית לך בקרקעות. לימ' ליה עקור אילנך שקול וזיל. הכי קשיא ליה לרב פפא כיון דאמרת אע"ג דבעלמא תנן המוכר ג' אילנות קנה קרקע והני מילי בחד לוקח אבל בשני לקוחות לא קנה קרקע דאמ' ליה כי היכי דלדידי לית לי באילנות את נמי לית לך בקרקע בהדאי, אי טעמא הוא אם כן לאלתר נמי יזקיקנו לעקור אילנו קודם שייבש מהאי טעמ' דכיון דנשתנה דינך שלא ליטע אחר תחתיו מדין ג' אילנות ישתנה גם זה שמיד יהא צורך לעקור, דאע"ג דבעלמא בחד לוקח דקנה שנים לא קנה קרקע יעמיד שם האילנות עד שימותו הכא גרע מהאי טעמא דאית לך למימר כי היכי דלית לי באילנות בהדך גם את נמי לית לך בקרקע בהדאי, אלא ודאי לית לך למימר האי טעמא והולכך כשמכר לזה קרקע ולזה אילנות בעל האילן קנה האילן ומקום הגזע דאפי' ליטע אחר במקומו יכול לכשייבש ומיירי נמי בין בג' אילנות בין בשנים כך פי' בעל התוספות וכך נראה עיקר.
זה קנה אילנות וחצי קרקע. לאו דוקא חצי קרקע אלא הצריך לאילנות תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו. אי נמי דוקא חצי קרקע וכגון שכל הקרקע צריך לאילנות אם לא מפני שמכר הקרקע לחברו ואפי' לא הוו אלא שני אילנות דקימא לן בהמוכר את הספינה [פ"א ע"א] דאין להן קרקע הכא יש להן דכיון דשני לקוחות הן שקונין ביחד מצי אמ' ליה בעל האילנות לבעל הקרקע כי היכי דלדידך בעין יפה זבין לדידי נמי בעין יפה זבין.
<h2>דף לז:</h2>
מכרן רצופין. שהיו מעורבין זה בזה בפחות פחות מד' אמות לאו בית האילן הוא ולעקירה הן עומדין הילכך אין [לו] קרקע.
<h2>דף לח.</h2>
מתני' שלש ארצות בארץ ישראל לחזקה חלוקות זו מזו לענין חזקה ג' שנים כדמפ' בגמ' דסתם (לחזקת) יהודה וגליל כשעת חירום דמו שאין שיירות מצויות מזו לזו ולא הויא מחאת בעל הקרקע מחאה שהרי אין מי שיגיד לו למחזיק שמיחה זה ויזהר בשטרו דהא אין שיירות מצויות והולכך כיון דאינו יכול למחות אע"ג דלא מיחה לא הפסיד בשתיקתו והיה לו לזה המחזיק להזהר בשטרו שהרי יודע שאין בעל הקרקע יכול למחות. עד שיהא עמו במדינה. כגון היה ביהודה בעיר אחת והחזיק ביהודה בעיר אחרת דכיון דשיירות מצויות הוה ליה למחויי ומדלא מיחה הפסיד.
אמ' ר' יהודה לא אמרו אלו ג' שנים וכו'. לחלוק (בה) [בא] ולומ' דאין חלוקות לחזקה דהוה בגליל והחזיק ביהודה הויא חזקה. ואפי' הוה באספמיא שהוא רחוק מארץ ישראל מהלך שנה והחזיק בארץ ישראל הויא חזקה שהרי לכך האריכו שני חזקה זמן מרובה של ג' שנים כדי שיעור שאם היה באספמיא ואם החזיק זה שנה בקרקע שלו ובתוך שנה ראשונה יצא הקול וילכו בשנה השנייה ויודיעוהו לבעל הקרקע ולשנה שלישית יבוא וימחה. ובגמ' מפר' דלא בעי ר' יהודה מחאה בפניו והאי דקאמ' ויבא לשנה אחרת כלומ' אם ירצה יבוא הוא בעצמו ויקח קרקע ופירות בלא דין ודברים. וטעמ' דר' יהודה לאו משום דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה אלא כדמפ' כדי שיהא כו', וטעמא דחזקה לדידיה משום דלא שבק איניש אכל ארעיה בלא רשותיה ואפי' שעה אחת ושתיק אלא לכך האריכו ג' שנים שפעמים שהמערער רחוק אבל אי הוה המערער בעיר הויא חזקה מיד כדאמ' לקמן [מ"א ע"א] בפיר' בגמ' אליבא דר' יהודה.
גמ' מאי קסבר תנא קמא אי קסבר מחאה שמיחה בעל הקרקע במחזיק אפי' שלא בפניו כגון שהיו שניהן דרין בעיר אחת ומיחה בפני שנים מן השוק שלא בפניו של מחזיק אפי' הכי הויא מחאה דחברך חברא אית ליה ושמע המחזיק בדבר והיה לו להזהר בשטרו ומדלא נזדהר הפסיד, והולכך קתני עד שיהא עמו במדינה דכיון דשניהן במדינה אחת הויא מחאה אע"פ שאינן בעיר אחת. אפי' יהודה וגליל נמי. היה ביהודה והחזיק בגליל הויא מחאה. ואי קסבר לא הויא מחאה. מדקתני דהיה ביהודה והחזיק בגליל אינה חזקה. אפי' היה ביהודה והחזיק ביהודה בעיר אחרת נמי לא הויא מחאה ואמאי קתני עד שיהא עמו במדינה. לעולם קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה. ומשום הכי קתני עד שיהא עמו במדינה, ודקא קשיא לך אפי' יהודה וגליל נמי תהוי מחאה. משנתנו בשעת חירום. תגרות יש בין יהודה לגליל ואין השיירות מצויות מזו לזו ואם ימחה לא יבוא הדבר באזניו של מחזיק שיזהר בשטרו והולכך לא הויא מחאה, וכיון דלא הויא מחאתו של מערער מחאה חזקתו של זה נמי אינה חזקה דטעמא דחזקה ג' שנים קונה משום דמצי טעין ליה מחזיק אמאי לא מחית בתוך שלש ואלו הכא לא מצי למטען הכי דהא [אינו יכול למחות דהא] אינה [מחאה]. ומאי שנא יהודה וגליל דנקט. כיון דבשעת חירום מיירי הוא הדין לכל המלכיות שיש חירום בין זו לזו והכי הוה ליה למתני כל הארצות חלוקות לחזקה בשעת חירום. [ל"ח ע"ב] דסתם יהודה וגליל אפי' בשעת שלום כשעת חירום דאמו שאין שיירות מצויות מזו לזו. אבל שאר מלכיות אי איכא חירום לא הואי חזקה אבל בשעת שלום הואי חזקה דאז שיירות מצויות. והאי דאמ' ר' אבא בשעת חירום שנו הכי קאמ' יהודה וגליל הרי הן כשעת חירום של שאר מלכיות.
<h2>דף לח:</h2>
הילכתא אין מחזיקין בנכסי בורח. דמחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, דכיון [דלא] מצי (דלא) מערער למחויי מחזיק נמי לא מצי אחזוקי. ומחאה שלא בפניו הויא מחאה. והולכך חזקה שלא בפניו הויא חזקה ומשום הכי מחזיקין בנכסי בורח דהא מצי למיחה ומדלא מיחא הפסיד. והינו דקא פריך תרתי בתמי' משום דקשיא רישא אסיפא. כאן בבורח מחמת ממון. דאין זה אלא אשטמוטי עד דהוי ליה ופרע ואינו ירא למחות דכיון דאנוס הוא שאין לו מה לפרוע אין רודפין אחריו ואם נודע מקומו שברח שם אינו חושש והיה לו למחות דמחאה שלא בפניו הויא מחאה ומדלא מיחה הפסיד דכל מקום שזה יכול למחות חזקתו של חברו הויא חזקה הואיל ולא מיחה. כאן בבורח מחמת מרדין. מחמת רציחת נפש ירא הוא למחות פן יודע מקום תחנותו וירדוף גואל הדם אחריו כי יחם לבבו והשיגו והרגו, ובדידיה קא פסיק רבא דאין מחזיקין בנכסי בורח. והכי הלכת'. מרדין לשון רציחה בלשון פרסי.
היכי דאמי מחאה. אמחאה שלא בפניו קאי דפסקנא דהויא מחאה. פלניא גזלאנא הוא לא הויא מחאה. שאפי' [אם יאמרו עדים לשון זה למחזיק לא אתי] לאזדהורי בשטריה דהאי לא ידע במאי קארי ליה גזלן שיזהר בשטרו. אבל אם אמ' פלניא גזלאנא הוא דקאכיל לארעאי בגזלנותא שהרי לא מכרתיה לו, דהשתא הוה ליה לאזדהורי בשטריה, הויא מחאה. [ל"ט ע"א] ולמחר תבענא ליה בדינא. ואי לא אמ' למחר תבענה ליה בדינא ומפיקנא מיניה אלא פלוני גזלן דאכיל לארעאי בגזלנותא בלבד הרי זה כנותן פגם לחברו ולא מוסר ועדותו אינה חזקה כך פי' ר"ח ז"ל. ור' יעקב בר' יקר פי' שאם אמ' דקא אכיל לארעאי בגזלנותא הרי מיחה מחמת עצמו והודיע שהקרקע שלו מחזיק (בעי) [בעולה] והויא מחאה ואע"ג דלא סיים למחר תבענא ליה בדינא ופי' הוא למאי (דקא מודה) [דקאמר] אכיל לארעאי בגזלנותא. וזה נראה עיקר.
<h2>דף לט.</h2>
לא תימרו ליה. מחאה זו. הא קאמ' וכו'. לא הויא מחאה דהא לא אמרי ליה עדים תו. רב פפא אמ' לעולם מחאה הויא דהכי קאמ' להו עדים לדידיה לא תימרו אבל לאחרים אמרו וכיון שיאמרו לאחרים יחזרו אותן אחרים ויאמרו ליה דחברך חברא אית ליה וכו'. אמרו ליה לא אמרי' ליה. קאי אהיכא דאמ' להו מחאה גמורה וצום לומ' לו והם ענוהו לא אמרי' ליה ולא חזר ומיחה כן בפני אחרים. הא קאמרי לא אמרי' ליה. וכיון שלא יאמרו לו היה לו לזה למחות עוד בפני אחרים שיאמרו לו ואם לא מיחה אחרי כן הפסיד. רב פפא אמ' אין צריך עוד למחות בפני אחרין דמחאה מעליאתא היא דהכי קאמרי ליה לדידיה לא אמרי' שלא נלך ע(ו)ד מקומו לאחריני אמרי'. רב פפא דייק לא תימרו ליה לא אמרי' ליה. אמ' להו לא תפיקו לכו שותא. לא יצא דבר זה מפיכם דמשמע לא לו ולא לאחרים. שותא. דבור כמו שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאמיה [סוכה נ"ו ע"ב]. והוא כמו שעותא דתרגום [בראשית כ"ד] ויספר ואשתעי. הא קאמ' להו לא תפוקו לכו שותא. ואינה (ה)מחאה. אמרי' ליה לא נפקא לן שותא. לא קאי אהיכא דאמ' להו לא תיפוקו לכו שותא דהתם כולי עלמ' לא פליגי דלא הויא מחאה בין אהדרי ליה שום דיבור בין לא אהדרו להו, ומלתא באפי נפשה היא וכגון שצוה אותן לומר לו והן (לא) אמרו לא מפקינן שותא. אמ' רב פפא הא ודאי מודינא דלא הויא מחאה דהא קאמ' כו' דמשמע (לאו) לא לו ולא לאחרים. רב הונא בר דרב יהושע אמ' הא נמי הויאה מחאה דכל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש שאינה מוטלת עליו לברור וגם אינו מפסיד אם אומרה אם אינו אומרה אומ' להן לבני אדם ואינו נותן אל לבו (שיקבל) [שקיבל] עליו שיכסה הדבר והולכך אינו צריך למחות בפני אחרים שהרי מוחה בפני אדם שיכולין לאמ' לו. והולכך בין אמר הממחה לא תימרו ליה מידי מהני מילי למחזיק ובין אמרו לא אמרי' ליה ובין אמרו לא מפקי' שותא בכולהו הויא מחאה [בר] מדקאמ' להו הממחה לא תיפוקו לכו שותא דלא הויא מחאה. וכן פסק ר"ח ז"ל.
<h2>דף לט:</h2>
הויא ליה מחיתא למחויי. שהיה [אחד] מחזיק בנכסיו והיה רוצה למחות. ומחה קמיהו לפני שלשתן והוא הדין לפני שנים כדלקמן אלא ה(י)כי הוה עובדא וכן פסק ר"ח דמחאה לפני שנים. לישנא. לשנה אחרת. אתא פעם שנייה ומחה קמיהו דסבירא ליה בכל שנה ושנה צריך למחות ואם מיחה שנה ראשונה ושנייה ולא מיחה בשנה שלישית איגלאי מילתא דשלא כדין מיחה ראשונה ושנייה ולבסוף שנה שלישית זו הויא חזקה ואין צריך להזהר עוד בשטר. לא צריכת למחות כל שנה ושנה אבל פעם אחת צריך למחות בכל שלש וג' כדלקמן שלא יהו ג' שנים רצופין בלא מחאה, ומיהו אינהו לא איירי בהכי מידי אלא למעוטי ג' מחאות בתוך ג' שנים באו דדי בשנה ראשונה. שוב אין צריך למחות. בכל השלש שנים. וצריך למחות בסוף כל שלש ושלש. דאע"ג שמיחה שנה ראשונה שוב אין צריך למחות הני מילי בהנהו שלש אבל בסוף שלש צריך למחות עדיין דלא ניהוו תלת שנין בלא מחאה דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה אחר המחאה טפי לא מזדהר. והכי הילכתא וכן פסק ר"ח ז"ל.
ערער וחזר וערער בסוף ג' וג'. בר קפרא לטעמיה דאמ' צריך למחות בסוף כל שלש ושלש הילכך מנהג היא לערער הרבה פעמים. ערער. מיחה בפני שנים. (ו)אם מחמת טענה הראשונה ערער. דבכולהו מחאות דתלת שנין טעין דקאכיל ארעאי בגזלנותא הרי זו מחאה והולכך אין לו חזקה למחזיק. אבל אם מיחה בראשונה שבגזלנות ירד ובמחאה שנייה הזכיר כי משכנתיה בידו ואני מוסר לכם עדות זו כדי שלא יחזיק בה ויאמר מכורה היא בידי כיון ששינה בטענתו אינה טענה ונתקיימה החזקה ביד המחזיק. והוא הדין למוחה שתי מחאות בתוך ג' שנים משתי טענות המכחישות זו את זו דאין כאן מחאה כלל לא ראשונה ולא אחרונה והויא חזקה לסוף ג' דכיון דמיחה מחאה אחרת בשנה שנייה המכחשת של שנה ראשונה ומודה הוא דההיא מחאה שלא כדין הות והודאת בעל דין כמאה עדים ובטלה לה מחאה קמייתא וכל שכן זו השנייה והוחזק כפרן וכמי שלא מיחה בתוך שלש כלל דמי.
<h2>דף מ.</h2>
מחאה בפני שנים ואינו צריך לומר כתובו. אלא כותבין לו העדים שטר מחאה למערער להיות בידו לעדות שמיחה בתוך ג' שנים ואע"פ שלא צוה אותן דזכין לו לאדם שלא בפניו ושלא ברשותו דמסתמא ניחא ליה.
מודעא בפני שנים. מי שאנסוהו למכור וליתן שלו בעל כרחו ולכתוב עליו שטר מכירה או מתנה בעדים צריך להודיע קודם לכן לשני עדים ולומ' דעו לכם שמכירה או מתנה של שדה זו שאני רוצה לעשות לפלוני שלא ברצון נפשי אעשה כי אונסני ומכריחני בעל כרחי ולא יהיה ממש באותו שטר שאעשה והיום ולמחר תבענא ליה בדינא ומרענא לשטרא אופמיכו. ודוקא קודם כתיבת השטר אבל אחרי כן אין המודעא שווה כלום דאם כן כל שטרות שבעולם כשיתחרט אחר שנעשו ונמסרו בכשרות יבוא לפסלן. ואין צריך לומ' כתובו שטר מודעא. כללא דמילתא כל מידי דזכות הוא לו אין העדים צריכין ליטול ממנו רשות. והינו דכתיבי ביטול מודעי בשטרי מכירה ומתנה דמהשתא לא תועיל המודעא כדמוכח בערכין בפר' האומר בסופו [כ"א ע"ב] גבי גט דמהני ביטול המודעא והוא הדין לכל השטרות.
הודאה בפני שנים. שמודה לחברו בפני עדים שחייב לו מנה. צריך לומ' כתובו. שיצוום הלוה לכתוב לו שטר למלוה לעדות דכל שעה שירצה לגבות את חובו יוציא שטרו על הלווה אבל בלא רשות הלווה אין כותבין דחוב הוא לו וכיון דלא צוה איכא למימ' דלא ניחא ליה להיות מלוה בשטר דעד השתא הוה מלוה על פה שאע"פ שהודה בפני עדים נאמן הוא לומ' כל שעה שירצה פרעתי דקימ' לן [לקמן ק"ע ע"א] המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ועכשיו כשיש בידו שטר אין הלווה נאמ' לומ' פרעתי אלא אם כן יביא עדים שפרע בפניהן דאפי' הוציא המלווה על הלוה כתב ידו של לווה שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורים [לקמן קע"ה ע"ב] כל שכן בשטר שיש בו עדים.
קניין. קניין סודר על כל דבר. בפני שנים. לא בעי תלתא ומשום דגבי קיום שטרות קאמ' ג' הוצרך לפרש בכל הנך דדיי בשנים. ואין צריך לומר כתובו. כדמפר' טעמ' דסתם קנין לכתיבה עומד משום דאין לאחר קניין כלום דכיון דמקני ליה בסודר בפני עדים וממהר להקנותו מיד ואינו מדחהו עד שילך וימשוך במטלטלין או ילך ויחזיק בקרקעות מתכוין הוא להקנותו בעין יפה ומסתמא רוצה שיכתבו לו כדאמרי' בכתובות בפר' אע"פ [נ"ה ע"א] אמ' לעדים כתובו וחתומו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה כשירצו לכתוב את השטר שמא חזר בו דסתם קניין לכתיבה עומד אבל לא קנו מיניה איכא למאן דאמ' התם צריך לאימלוכי ביה ואע"ג דצום בהדיא לכתוב לו.
קיום שטרות. מי שיש לו שטר על חברו וחושש שמא ילכו עדים למדינת הים או ימותו וכשיבוא לגבות חוב הכתוב בשטר יטעון הלווה כי פרוע הוא או מזוייף הוא וצריך לקיים שטרו בעדים המכירין חתימת ידי עדים שבשטר ולא ימצא כיצד יעשה הולך לפני בית דין ומביא העדים עצמן ומעידין על חתימת ידיהן בפני בית דין והן כותבין בסוף השטר למטה מחתימת העדים במותב תלתא הוינא ונפק שטרא דנן קדמנא ואתו פלוני ופלוני ואשהידו על חתמות ידיהון ואישרנוהי וקיימנוהי וחותמין בו שלשת הדיינין והוא הנקרא הנפק וגם אישרתא דדייני. ולכך צריך ג' דאפי' לשמואל דאמ' [סנהדרין ה' ע"ב] שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו בית דין חצוף הכא אפי' דיעבד נמי לא דאם כן מה יש בין ההנפק לשטר של מעלה ממנו הכא תרי חתימי והכא תרי חתימי ודומה לשני עדים שמעידין ששמעו מפי עדים של מעלה שהשטר כשר ועד מפי עד פסול. אבל כשהן ג' והן בית דין זו היא עדות גמורה שהעידו על חתימת ידן לפני בית דין והכשירו בית דין את השטר ועכשיו חותמין בית דין ששטר כשר הוא ודומה לפסק הדין.
על מאן דלא ציית לדינא. [דאי ציית דינא] לימ' ליה דלא אניסת דאי אניס לך אמאי לא תבעת ליה בדינא. אפי' עלי ועלך. דצייתינן דינא ראוי לכתוב עלינו מודעא דזמנין דאין בית דין מזומן מיד.
<h2>דף מ:</h2>
דלא כתיב ביה אנן ידעינן ביה באונסא דפלניא. שאונס גמור יש לו ומכירין אנו (אין זה) [איזה] אונס, אי לא כתיב ביה הכי אלא סתמא כתבו פלוני אמ' לנא שנאנס. מודעא דמאי. אי במודעא דמסר אגיטא ואמתנה לא צריך כולי האי אלא כיון שאמ' זה הגט שאני נותן לאשתי אנוס אני דעו שאני מבטלו בפניכם. וכן המתנה שאני נותן לפלוני אנוס אני ואיני מקנה אותה מרצוני תהא מבוטלת ואע"פ שלא ידעו העדים אונס שלו הרי הגט והמתנה בטלים. גלויי מילתא בעלמא היא. דודאי אנוס הוא כיון שאינו מקבל ממון במתנה ובגט זה שנותן דאי ניחא ליה ליתנם מדעתו למה לו למסור מודעא ואי לא ניחא ליה ליתן גט ומתנה לא יתן אלא ודאי אנוס הוא ולכך אינו צריך לפרש אונסו. ולא דאמי לזביני דהתם יש לומר משום חסרון ממון הוא מוכר דקסבר היום ולמחר כשיהיו לו מעות מפיקנא מודעא ותבענא ליה בדינא ויחזיר הקרקע ואשלם לו מעותיו לכך צריך לפרש אונסו אבל הכא לא יתן גט ולא יצטרך לכתוב (גט) [מודעא] אלא ודאי אנוס הוא. ולכך תיקנו דלא למכתב גיטא עד שיבטל לכל מודעא שמסר כדאיתא בערכין בפר' האומ' משקלי עלי [כ"א ע"ב] אמ' רב ששת וכו'. ואי דזביני. שמוסר מודעא שנאנס ולא האוי מודעא עד שיכירו אונסו כדפרשי'. האמ' רבא לא כתבי מודעא. ס"ד דאפילו היכא דאנוס. ומשני האי דאמ' רבא לא כתבי' מודעא (ד)[א]זביני היכא דלא אניס אבל היכא דאניס מודה רבא דכתבי' מודעא אזביני. אמ' ליה אי מזבנת לי(ה) נהלי וכו'. פי' ר"ח היאך ידעי העדים באונס בעל הפרדס דאם בפני עדים אמ' לו המחזיק הטענות שמפ' אין צריך מודעא אלא יעידו ששמעו לזה המחזיק שבא בעקפין על בעל הפרדס ויטול בעל הפרדס את שלו (וכי) [וכך] פי' אתא מרי פרדיסא גבי שהדי ואידעינהו הני מילי שרוצה זה לגזלו פרדס שלו בטענותיו ואמ' להו אנא תבענא לה קמיכו ושמעו מיניה דטעין זבינתיה ניהלי ולית לך עלאי ולא מידי ובתר הכי לימא ליה הא אנא מזבנינא לך ויהיב לי דמי ואומ' לי כתוב שטר מכירה שלא בפני כדתנן [לקמן קס"ז ע"ב] כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו והביאהו לי ואנא כתבנא ליה שטר זביני כמו שאמ(ו)ר שלא בפניו ומקבל הדמים השתא מוסר אני מודעא קמיכון דלא כרעות נפשי מזביננא להאי פרדיסא אלא משום דכפר במשכנתיה ובתר הכי תבענא ליה ומפיקנא לה מיניה השתא כי זבין מריה דפרדיסא להאי דהוא משכנתא בידיה והדר מוכר ובעי לבטולי ההיא מכירה דינא בהדיה דאמרי' ללוקח לא זבנה לך אלא משום דכפרת במשכנתא והא שהדי בהכי כל כי האי גונא כתבי' מודעא ואפי' אזביני. ושמעי' מינה דמאן דמפחיד לחבריה במידי דיכול למעבדיה כגון הפסדת ממון או הכאה וכל שכן הכאת נפשות ואומ' לו אי לא מזבנת לי כך וכך עבידנא לך כך וכך דאית להו לשהדי למכתב מודעא בהאי ולפרושי ידענא ביה באונסיה דפלניא ואע"ג דלא עבד מאי דהוה מדחיל ליה אלא כיון דאמ' עבידנא ויכיל למעבד היינו אונסא דמוכח וכל כי האי גונא כתבי'. עד כאן דברי ר"ח ז"ל.
טמירתא. טמונא. לא מגבינן בה. (דשמה) [דשמא] נתנה לאחר כבר [או] לעשותה מודעא לחברתה ניתכוין כדלקמן. איטמרו. הטמינו עצמכם. דלא אמ' להו תיבו בשוקי [ו]בברייתא. לא צום לכתוב בשווקים וברחובות אלא סתם אמ' להם כתובו. איכא ביניהו סתמא. שאמר להן כתובו סתם לא אמ' להן איטמרו וגם לא צום לכתוב בשוקי ובברייתא. ללישנא קמא דרב יוסף כשרה וללישנא בתרא פסולה דצריך לומ' להן כתבוהא בשוקא וחתמוה בברא.
אמ' רבא והויא כהך מתנתא טמירתא מודעא לבטל חברתה שטר דמתנה או מכירה גלוי וכשר שנכתב אחרי כן על שדה זו לאדם אחר, (דלהך) [דלכך] כתבה להך טמירתא דלא ליחזוק בהאי שדה האיך בתרא. אלא מכללא איתמר. וטעות הוא. קם קמיה וקא צווח. קודם כתיבת השטר לאשה. אמ' להו לשהדי. קודם שנכתב שטר האשה. וכתובו ליה. לבנו יקדים שטרו ויגבה הכל. לא מר קנה. הבן משום דהויא טמירתא. ולא מר קנה. האשה משום דטימרתא הויא לה מודעא לבטלה. ולא היא. דמתנה טמירתא כמאן דליתא היא ולא הויא מודעא. דמשום אונסא. שאינה חפיצה בו אלא אם כן יכתוב לה הולכך לא גמר בלבו להקנות לה אלא עד שישאנה ויחזור בו והולכך התם הוא דהויא במקום מודעא, אבל היכא דליכא טענת אונס בבתריתא לא הויא מתנתא טמירתא קמיתא מודעא לבתריתא שהיא עשויה בתקנה לבטלה דבקמיתא לא ניחא ליה דליקני הואיל ועבדה טמירתא אבל אחרון שנעשה לו שטר ראוי ניחא ליה דליקני. שמעי' מינה דמתנתא טמירתא לא הויא מודעא לחברתא אלא היכא דאיכא בבתרייתא אונסא דמוכחא אבל בלא אונס ניחא ליה דליקני.
<h2>דף מא.</h2>
סתמא מאי. דאיכא בין לישאני דרב יוסף דלעיל סתמא וקא בעי הכא אי אמ' להו סתמא כתובו [ו]לא אמ' להו תיבו בשוקי ובברייתא ולא אמ' להו נמי איטמרו מי הויא מתנתא טמירתא או לא. מאי, על מי ניסמוך מתרי לישני. לא חיישי'. דאינה טמירתא אלא כשרה. חיישינן לטמרתא ולא מגבינן ליה ואי מגבינן (לה) [לא] מהדרינן עובדא והינו דלא אמ' רב אשי לא מגבינן בה אלא חיישי', דספק הוא והיכא דקימא ארעא תיקום. והלכתא חיישי' דלא מגבינן בה. והולכך צריך לכתוב בתוך השטר וכך אמ' לנו כתבוהא בשוקא וחתמוהא בברא ואע"ג דלא אמ' אלא כתבו לי סתם שטר מתנה כמו שתקנו חכמים קאמ'. כך פי' רש"ג. ור' יוסף הלוי ז"ל [פי'] רב אשי אמ' חיישי' כלומ' לא מגבינן בה ולא מבטלי' לה לגמרי אלא בדקי' לה למילת' אי חזינן בה מאי דאיכא למיחש מיניה למתנתא טמירתא כגון דאיגלי לן דלא כתבה מדעתא דנפשיה כגון האי מעשה דההוא גברא דאמ' לה לההיא אתתא איקדשת לי וכו' אי נמי כגון דפייס מיניה בריה או איניש אחרינא למכתב ליה מתנא וקא מדחי ליה זימנא בתר זימנא ובתר הכי אמ' להו לשהדי כתובו ליה סתמא דהתם ודאי איכא למיחש למתנתא טמירתא דהא לאו מדעתא דנפשיה כתבה הולכך איכא למימר דדחויי בעלמא הוא דקא מדחי ליה, ואי חזינן דכתבה מדעתה דנפשיה וליכא למיחש בה כלל להאי חששא לא מחזקינן לה במתנתא טמירתא ולא מבטלינן ליה לשטרא ומתנה מעליתא היא. ודיקי' מדאמרי' חישי' ולא אמרי' לא קני אלמא חששא בעלמא הוא דאיכא לדקדוקי עלה דמילתא כדאמרי' ואי חזינן דליכא למיחש למילת' לא מבטלינן ליה לשטרא אלא שטרא מעליא הוא והכין קאמ' הרב רבנו ז"ל וכן הורה בתשובתו וגאון נמי מצינו לו תשובה בענין זה וכן הורה. והאי סתמ' נמי דחישי' למתנתא טמירתא ליתא אלא במתנה דהויא לאחר זמן אבל במתנה מעכשיו כיון דאקני ליה מההוא יומא ומטיא לידיה קמה לה ברשותיה ואין לך פרסום גדול מזה וכך אמ' רבנו ז"ל אבל ודאי אי הדר ביה מקמיה דתמטי האי מנה לידא דמקבל וקא טעין דלמתנה טמירתא הוא דאיכוון ולהכי כתב ליה סתמא טענתיה טענה דהא אכתי לא מטא לידא דמקבל כי היכי דתיתפרסם בהכי. עד כאן דברי ר' יוסף הלוי ז"ל.
מתני' כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה. בין בחזקת ג' שנים דקרקעות ובתים ואילנות בין בחזקת יום אחד כגון דאמרי' לעיל [ו' ע"א] אחזיק להודרי וכו'. וקאמ' דצריך לטעון מאי זה כח החזיק בה. והולכך כיון דטען טענה מעליתא שבדין ירד לקרקע זה ומתוך כך החזיק בו שיעור חזקה שאמרו חכמים וזה שתק ולא מיחה הויא חזקה ואין המערער נאמן לומ' [לא] על ידי ירד לקרקע שלי אלא בלא רשותי דאם כן למה הניחו להחזיק. שלא אמ' לי אדם דבר מעולם אינה חזקה. בגמ' פריך פשיטא כי כיון דאין לו טענה אינה חזקה ומתריץ מהו דתימא האי גברא מיזבן זבינא ליה ושטרא הוה ליה ואירכס וסבר אי אמינא מזבן זבינא לי אמ' לי אחוי שטרך לימא ליה אנן דילמ' שטרא הוה לך ואירכס וכגון זה פתח פיך לאלם הוא קמ"ל. פי' קמ"ל דאי טעין טענינן ליה ואי לא טעין אנן לא ילפינן ליה למיטען. מחמת ירושה. שאומ' אכלתיה שני חזקה מכח ירושת אבי שהיה מוחזק בה ביום מותו. אינו צריך טענה. לומר היאך באה ליד אביו דאין אדם בקי בקרקעות אביו היאך באה לידו. ומיהו ראיה בעדים בעי שראו את אביו מוחזק בה יום אחד. הכי מפרשי' בגמ'.
גמ' שקל בידקא בארעיה. שטף מים נכנס בשדהו ונטל את המחיצות ולא נודע מקומן. אהדר גודא כו'. עשה כותל חדש בינו ובין שכנו והרחיב קרקע שלו ועשה הכותל בשדה חברו. והא אחזיקי לי. שבניתי כותל על פיו ובמצותו וכיון שעל פיו עשיתי והוא ידע ולא מיחה אלא שתק הרי החזקתי חזקה שיש עמה טענה, ואידך הוה טעין לא נתתיה לו ושני החזקה לא החזיק. אמ' ליה כמאן טענת והא אחזיקי דסבירא לך חזקת יום אחד הויא חזקה היכא דידע מערער ולא מיחה. כר' יהודה דמתני' [ל"ח ע"א] דתלי טעמ' דג' שנים כדי שיהא (וכו') באספמיא הא אם היה קרוב בתוך מהלך יום אחד שיכול לידע מיד כשידע ולא מיחה תהיה חזקה. ור' ישמעאל בר' יוסי נמי בשילהי פירקין [נ"ט ע"ב] ולקמן מייתי לה [הרי"ף בסוגיין]. לית הלכת' כותיהו. אלא כרבנן דאמרי בכל דבר חזקתו ג' שנים מיום ליום. והא קא אחיל וכו'. והלא יש לי טענה ודאית שהקנה לי קרקע דיש לי עדים שראו שהיה מסייע לי לבנות הכותל וכמאן דאמ' לי לך חזק וקנה דאמי. מי הוה לך למעבד הכי. בתמיהא. אלא גם אתה טעית וכסבור הייתה שאתה בונה לתוך שלך. [לשון הרי"ף] דפתח. פתח חלונות בחצר השותפין והיה טוען ש(י)עשה ברשות בני החצר. החזקתה. סבירא ליה לאלתר הויא חזקה דכיון דבידו החזיק ושתק אם איתה דשלא ברשות עשה היה לו למחות. יגע בני וסתום. דלא הויא חזקה עד ג' שנים.
<h2>דף מא:</h2>
תרתי אוציאתה. שתי שורות קרקע על פני כל השדה. אהדר תרתי מיגו תלתא. מן השלש שמעיד האחד החזיר שתים, דתרויהו מודו דתרתי אוציאתא עייל דבכלל תלת איכא תרתי. אמ' ליה. רב כהנא לרב יהודה. כמאן דיינת לי, דהא תרויהו מכחשי האי להאי תבטל עדותן. אמ' ליה כר' שמעון בן אלעזר ואליבא דבית הלל שהלכה כמותו. ואחת אומרת מאתים היו באותו יום באותה שעה באותו מקום. שיש בכלל מאתים מנה. דהיינו מאה זוזי ואין כת שנייה מכחשת על המנה שכת ראשונה מעידה אלא מוסיפין הן מנה אחד אבל כת ראשונה מכחשת לשנייה על אותו מנה שמוסיפין ובאותו מנה שני אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מריה שלא ישלם. נחלקה עדותן. דמאי דקא משהיד האי לא קא משהיד האי. ובית הלל אומ' יש בכלל מאתים מנה. ונוטל מנה. הכא נמי יש בכלל ג' אוציאתה תרתי ומהדר ליה. אמ' ליה רב כהנא לרב יהודה והא מיתינא איגרתא וכו'. דאפי' בית הלל מודו דנחלקה עדותן. לכי תיתי. (מהדר) [אהדר] מיד עד דמיתת איגרתא. וכרב יהודה קימ' לן שכן נעשה הדין וכן פסק ר"ח ז"ל.
בקשתא. שם מקום. בעיליתא. בעלייה. דזבנה מינך. בחזקת שהייתי סבור שקנא מינך לקחתיה ממנו. דדר ביה איהו. דאמרת דזבנה לך אפי' חד יומא כדי לאמת דבריך ואוקמה בידך הואיל והחזקתה שני חזקה ושוב לא תצטרך להעיד עדים שלקחה מבעליו אותו שמכרה לך משום דטוענין ליורש וטוענין ללוקח דהבא משום ירושה ומשום מקח אין צריך טענה אלא ראיה שדר בה המוכרה לו יום אחד בעי. חביבי. ר' חייא דודו של רב דרב בר אחוה דר' חייא ובר אחתיה הוה. ואמרי ליה לחביבי אמאי צריך להביא עדים שראוהו דר בבית יום אחד. וכי אין אדם עשוי ליקח בלילה ולמכור לאחד שיתן ריוח באותו לילה עצמו והוה ליה לאוקומי להאי אניכסיה בטענה זו דהא טוענין ללוקח. וחזיתיה לדעתיה דר' חייא דאי טעין ליה האי מחזיק קמאי דידי זבנה מינך ההוא דזבנה ניהליה מהימן מיגו דאי בעי אמ' כו'. הילכך כיון דטעין נמי אני יודע שלקחה ממך מהימן דהשתא הויא לה חזקה שיש עמה טענה אבל אם טען מפלוני קניתיה שאמ' לי שקנאה ממך ואיני יודע אם לקחה ממך אם לאו היינו חזקה שאין עמה טענה (ו)הואיל ולא נראה בו אפי' יום אחד. כוותיה דר' חייא מסתברא. דצריך להביא עדים שדר בה המוכרה לו יום אחד. והבא משום ירושה והוא הדין משום לקיחה. [אין צריך טענה]. הך טענה דלעיל דקתני מתני' אתה מכרת לי אתה נתת לי במתנה אין צריך (יודע) [יורש] לטעון ולומר אתה מכרת לאבי אבל ראיה בעדים שדר בה יום אחד מיהא בעי. מדלא קתני משום ירושה אין צריך כלום (ד)דיקינן הכי. וכן הלכתא כר' חייא. נראה בו. המוכרה ללוקח זה באותו קרקע למוד כמה ארכו וכמה רחבו מי חשיבא ראיה בעדות דילה או לא. היא היא. נראה כאלו דר. והלכתא כרבא. פסק. ר"ח. שמעי' מינה דיורש אע"ג דטענה לא בעי ראיה שדר בו מוריש ואפי' יום אחד צריך, וכן הלוקח כר' חייא.
ג' לקוחות מצטרפין. שדה שיש עדים שהיתה של ראובן כל הימים והחזיק בה שמעון שנה כי טוען שקנאה מראובן ואחר כך מכרה שמעון ללוי בשטר והחזיק לוי שנה [ואחר כך מכרה לוי ליהודה בשטר והחזיק בה שנה] הרי ג' שנים ואתא ראובן וקא מערער ואומ' כי לא מכרה לשמעון ויהודה טוען הרי החזקנו בין שלשתנו ולא מחיתה ושמעוון שלקחה ממך שאנו באין מכחו לא היה לו להזהר בשטרו יותר מג' שנים ראובן משיב לפי שכל אחד מכם לא החזיק ג' שנים אלא אחת לא חשתי למחות שהייתי רואה שאתם יראים להחזיק כדמחזקי אינשי ולא הייתי יודע שבשביל שהייתם מוכרין זה לזה לסוף שנה לפיכך לא החזיק כל אחד כי אם שנה. מצטרפין. הלקוחות ויפסיד ראובן וטעמ' כדמפר' בסמוך. וכולן בשטר. אשני לקוחות אחרונים קאי אבל לוקח ראשון שלקח מן המערער מה לנו ולשטרו. דקלא אית ליה לשטרא. שמתאספין לכתבו ולחתמו והכל שומעין.
<h2>דף מב.</h2>
אכלה האב שנה. ומת ואכלה בנו אחריו שתים ולא מיחה המערער. הרי זו חזקה. שמצטרפין לג' שנים דיורש כרעיה דאבוה הוא ולא מצי מערער למיטען משום דלא החזיק כל אחד ג' שנים לא מחיתי שהרי הכל יודעין שדרך הבן לירש האב. והלוקח שנה. שמכרה הבן בשטר. אכלה בפני האב. שהיתה [ש]לו שנה שאומ' שלקחה מן האב. ובפני הבן. לאחר [ש]מת האב. ובפני הלוקח. שלקחה מן הבן ויש לו שטר. הרי זו חזקה. ולא מצי מפיק לה לוקח מב(י)ן [מ]ידיה דמחזיק משום דקא טעין מחזיק שטר היה לי מן האב ונזהרתי בשמירתו ג' שנים ועכשיו אבד ממני שלא חששתי לשמרו אחרי שהחזקתי ג' שנים בלא מחאה שלא ידעתי בלקיחותך מן הבן לסוף שתי שנים. ואמאי אמרי הרי זו חזקה. אין לך מחאה גדולה מזו. שמכרה הבן לסוף שתי שנים ללוקח זה והיה לו למחזיק להזהר בשטרו כל הימים עד דמרע ליה לשטריה דהאי לוקח אבל בג' שנים אחר השטר אין דיי. במוכר שדותיו סתם. שמכר לו הבן כל שדותיו סתם אותם שהיו לאביו וטוען הלוקח שגם זה השדה קניתי בכלל הקרקעות כולן דאמרי' ליה כל שדותיו מכר לך זולתי זו אבל אם מכר זו השדה בפני עצמה בטלה חזקתו של מחזיק דאין מחאה גדולה מזו.
מתני' האומנין. בעלי האומנות שמוליכין להן לביתן לתקן כלים כגון צבעין או כובסין או חייטין או סורקי בגדים שטוענין לקוחין הן בידי אין להן חזקה. ולא בחזקת ג' שנים מיירי דסתם אומן לא שייך אלא במטלטלין וחזקת ג' שנים לא נאמרה אלא במקרקעי אבל מטלטלי מי שהוא מוחזק בשל חברו אפי' שעה אחת שאנו רואין שיוצא מתחת ידו אע"פ שיש לחברו עדים שהיה שלו נאמן זה המוחזק לומ' לקוח הוא בידי דסתם לוקח מטלטלין מחברו בלא עדים הוא קונה ובלא שטר חוץ מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר ואמ' לקוחין הן בידי אינו נאמן כדקימא לן בשבועות [מ"ו ע"ב] והכא גבי אומנין אפי' דבר שאינו עושה להשאיל ולהשכיר ועשוי לשלחו לאומן כדי לתקנו אין לו חזקה לטעון לקוח הוא בידי מאחר שיש עדים לאידך שהיה [ש]לו וטוען שלחתיו לך לתקנו. שותפין לא גרסי' דבין לוי בין שמואל לא תנו. והאריסין שיורדין לתוך הקרקע למחצה לשליש ולרביע אם טוען שני חזקה החזקתי בקרקע ואכלתי הפירות אינה חזקה שיכול לומ' המערער לאריסות הורדתיו ודמי הפירות היה משלם לי או זקפתיו עליו במלוה. אי נמי מנהג אריסין לעבוד עשר שנים וחמש שנים אוכלין הבעלים כל הפירות של כל השדה ואחר כך אוכלין האריסין חמש שנים כנגדן. לא לאיש שאוכל פירות נכסי מלוג של אשתו. חזקה בנכסי אשתו. דאורחיה דבעל למיכל פירות ואם יגרשנה תטול נכסי מלוג שלה. ובגמ' [מ"ט ע"א] פריך פשיטא כיון דמשעבדי ליה לפירא פירא הוא דקאכל, ומוקי לה אפי' כתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ולא בפירותיהן שאין לו בנכסיה ואפי' אכילת פירות אפי' הכי אין לו בנכסיה חזקה. ולא לאשה בנכסי בעלה. אם אכלה פירות של שדה בעלה ג' שנים אינה יכולה לטעון לקוחה היא בידי דכיון דמזונות אשה על בעלה שביק לה למיכל פירי. ובגמ' [נ"א ע"א] פריך פשיטא כיון דאית לה מזוני מזוני [הוא] דקא אכלה ומתריץ לא צריכה דייחד לה ארעא אחריני למזוני. ולא לאב בנכסי הבן וכו' ד[ו]מיא דאפטרופין נינהו (ו)זה בנכסיו של זה. בד"א. כל חזקות הללו דאינן חזקה וגם יש מהן דהויאן חזקה וצריך ג' שנים במחזיק כדמפרש בגמ' [נ"ב ע"ב] בחזקה שיש עמה טענה ומחלוקת שחברו מערער עליו. אבל בנותן מתנה לפנינו ומודה לו שילך ויחזיק בה וקימ' לן [קידושין כ"ו ע"א] דקרקע נקנה בכסף ובשטר ובחזקה ובהאי חזקה קאמ' שהוא במקום קנין לקנות הקרקע דכיון דנעל וגדר וכו' הויא חזקה לקנות. והאחין שחלקו. ורוצה כל אחד ואחד לזכות בשלו שלא יוכלו לחזור זה בזה. והמחזיק בנכסי הגר. שאין לו יורשין וכל הקודם להחזיק בנכסיו זכה. נעל. עשה דלת. תוספ', איפשר [= אי אפשר] לומ' כן דאמרי' בפרק הזורק [גיטין ע"ז ע"ב] גבי ההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו דאמ' להו רבא זילו אמרו ליה ניקנייה ניהלה לההיא דוכתא דיהיב בה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח ותחזיק בה דתנן נעל גדר וכו' ואי עשה דלת מי שארי בשבת. אלא בנעילה לחודה קני וכן פי' ר"ש [שם] נעל דלת. גדר עשה חומה. פרץ פרצה כדי שיכנס בה. כל שהוא. בגמ' מפר'. הרי זו חזקה. לבלתי חזור עוד זה בזה כיון דברשות חבירו החזיק.
ירושלמי אמ' ר' יוחנן אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ולא לאשה בנכסי בעלה ולא לאב בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב בחייהן אבל לאחר מיתה יש להן חזקה.
<h2>דף מב:</h2>
גמ' מחזיקין זה על זה. אם האחד מחזיק בחלקו ובחלק חברו ג' שנים הויא חזקה. ומעידין זה על חלקו של זה להעמידו בידו אם בא אחד מן השוק לערער עליו ולא האוי נוגע בעדות כדמפר' לקמן. ונעשין שומרי שכר זה לזה. שאם נגנב מבית אחד מהן דבר של שותפות חייב לשלם כשומר שכר. וזהו שכרו שגם חברו ישמור הכלי בשיעור הזמן שמשמר זה עכשיו. בדאית בה דין חלוקה. אם היא חצר ד' אמות לזה וד' אמות לזה ואם היא שדה ט' קבין לזה וט' קבין לזה, דכיון דיש כדי לזה וכדי לזה אינו מנהג להיות האחד מניח חברו להקדים לו ג' שנים אלא אם כן מכר לו חלקו. (אכלה) [אבל אי] לית בה דין חלוקה וכו' אינה חזקה דהתם מנהג הוא לאכול זה שנים שלימות ג' או ארבע כל השדה ואחר כך זה משום דלשניהן ביחד אינו כדאי. והכי קימ' לן. והך עובדא דראמי בר חמא ורב עוקבא בר חמא דזבון אמתא בשותפות מר (נח) [א]ישתמש ראשונה שלישית וכו' בריש פירקין [כ"ט ע"ב] ופרשי' טעמא כי היכי דלא לחזקו אהדדי הוא הדין דאי הוה כל אחד ואחד משתמש בה ג' שנים רצופין לא תהוי חזקה ואינהו דאחזוק בסירוגין משום דילמא לא ידעי עדים לסוף ג' שנים שלקחוה בשותפות ויטעון המחזיק בה שאינו שותף ותיהוי חזקתו חזקה.
שותף. שמחזיק בכל השדה גם בחלקו של חברו. כיורד ברשות דאמי. כלומ' כאלו נתן לו חברו רשות וצוהו להיות במקומו כדין אריס דמי. שנוטל בשבח המגיע לכתיפים. כלומ' נוטל כדין אריס שיורד ברשות אפי' בשבח המגיע לכתפים, גמר פירי כגון קמה לקצור וענבים לבצור, נוטל כל החצי כדין כל אריסי העיר ואפי' היא שדה שאינה עשויה ליטע אלא לזריעה ונטען הוא נוטל לכל דינו כאלו עשוי ליטע כדין כל היורד ברשות דאילו יורד שלא ברשות שמין לו וידו על התחתונה.
<h2>דף מג.</h2>
[לשון הרי"ף] במידי דקא מסתלק מיניה. כדמפר' ואזיל. אמאי מעידין זה על זה נוגעין בעדותן הן. דכל זמן שלא חלקו לגמרי אם יטול שום מערער כלום מן השדה יפסידו שניהן ונמצא דלעצמו הוא מעיד. דכתב ליה. האי מעיד להאי מחזיק דין ודברים אין לי עמך בכל השדה אפי' על חלקי שהכל שלך ולשון חכמים הוא לומ' אין לי במקום לא יהא לי והילכך כיון דנתן לו חלקו מעיד לו עליה דלאו נוגע בעדותו הוא. והכי נמי הוה מצי לתרוצי בשהקנה לו חלקו אלא רבותא נקט לאשמועינן דכי האי גונא האוי לשון מתנה. מאי האוי. הרי אינו לשון מתנה אכתי נוגע בעדותו הוא. האומ' לחברו. שותף. אין לי עסק בה. כלומ' לא יהא לי עסק בה ומכלל אתה שומע הכל יהא שלך אלא שלא הוציא הדבר בפירוש מפיו. וידי מסולקת ממנה לא אמ' כלום. דאין זה לשון מתנה אלא לשון תפלה הלואי שלא יהא לי חלק בשדה זו וכל זמן שלא אמ' יהא נתון לך שדה זו לא יצא עדיין מרשותו, דאין זה הלשון אלא [כ]שהוא מתנה על דבר שהוא עתיד לזכות בו שלא יזכה בו כדאמרי' [לקמן מ"ט ע"ב] נחלה הבאה לו לאדם לאחר מיכן מתנה עליה שלא יירשנה, אבל מיכוון שהדבר כבר הוא שלו והוא אומ' לא יהא שלי לא אמ' כלום דבעל כרחו הוא שלו כל זמן שלא יתננו לאחרים. בשקנו מידו. שותף חבירו קנה מידו בקניין סודר דהשתא דאיכא קניין מועיל התנאי. וכי קנו מידו מאי האוי(י). א(י)כתי אמאי מעיד להעמידה בידו הרי נוגע הוא בעדות זו דניחה ליה שיהיה השדה ביד השותף שמעמידה זה הנותן לפני בעל חובו שאם יש עליו חוב מקודם שהקנה לו חברו חלקו שהיה לו בשדה יבוא בעל חוב ויטרוף אותה שהרי חציה משועבד לו ויפטר זה הנותן מבעל חובו ולא יהיה לווה רשע ולא ישלם, שאלו יטרפוה מזה בעדים שיאמרו שלא היה לאילו השותפין חלק בה לא יוכל בעל חוב שלו לגבות ממנה והוה ליה לוה רשע ולא ישלם. שלא באחריות. וכל שכן באחריות כך פי' ר"ש. ולי נראה דוקא קאמ' שלא באחריות וכן מוכחא שמעתא. אין מעיד לו עליה. אין מצטרף עם עד אחד להעמידה בידו ואע"ג דאי הוה מפסיד לוקח לא הדר עליה דמוכר. מפני שמעמידה כו'. ובדלית ליה ארעא אחריתי דלא ניחא ליה למהוי (ליה) [לוה] רשע ולא ישלם. דקביל עליה אחריות. האי שותף לחבירו ממה שהקנה לו וכדמפרי' ואזיל דהשתא אינו מעמידה בפני בעל חובו והולכך מעיד. אחריות דעלמא. שלא בשביל חוב חברו אלא מערער לומר שדה זו של אבותי או שלי היא. (ו)כל שכן דאינו מעיד דנוגע בעדות הוא כשמעיד להעמידה ביד זה דניחה ליה דתהוי בידו משום דאי מפקי מיניה עליה הדר. אלא אחריות דאתי מחמתיה. אם יטרופוהו בשביל חוב שחייב לאחרים יחזיר לו הדמים הולכך מעיד לו עליה גבי מערער דעלמא להעמידה בידו שאינו מעמידה בפני בעל חובו דמה הנאה יש לו אם יטרפנה בעל חובו מיד זה ולא יהא זה לוה רשע ולא ישלם הא גבי חברו שקיבל עליו אחריותו חייב לשלם ואין לו ונכנס בעל חוב זה למקום בעל חוב הראשון וגם אם לא יעיד לו מה מפסיד הרי אחריות דעלמ' לא קיבל עליה וממה נפשך בין יעיד בין לא יעיד בעל חוב אחד הוא דיש לו דהוי כנגדו לוה רשע ולא ישלם. ובגמ' [מ"ה ע"א] מוכח דמיקרי (ליה) [לוה] רשע מוכר באחריות וטרפוה מן הלוקח ואינו משלם לו.
(ו)אין דנין. הגנב והוא טוען לקחתיו בדמים או שום טענה. ראיה. עדים שראוהו שגנבו או שמעידין שזה הוא ספר תורה של אותה העיר, דכולן שותפין ונוגעין בעדותן. ליסלקו. יכתבו להן דין ודברים אין לנו על ספר תורה זה ויקנו מידן. דלשמיעה קאי. ואין יכול לסלק עצמו שלא יהא נוגע בעדות שהרי נהנה בו ויוצא בשמיעתו אלא אם כן ילך לו לדור בעיר אחרת שלא יהנה בקריאתו.
<h2>דף מג:</h2>
פיס' שמירה בבעלים. שכל אחד משמר קצת מן השותפות בביתו וקימ' לן בבבא מציעא שמירה בבעלים פטור בפ' השואל [צ"ה ע"א], ואע"ג דבשואל כתיב פטור בבעלים הא יליף התם שומר שכר מיניה מדכתי' וכי ישאל וגו' ו"ו מוסף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון, וכיון שהיה ראובן שומר מחלק שמעון בשעה ש[נ]גנב או אבד מחלקו בבית שמעון הרי שמעון פטור מחלק ראובן שהרי ראובן עמו במלאכתו. אמ' רב פפא כגון שהתנו ביניהן כך שמר לי היום כל השדה חלקי וחלקך ואשמר לך למחר. דכיון דלא שימרו ביחד כלל אלא זה אחר זה ליכא שמירה בבעלים הולכך נעשין שומרי שכר זה לזה להתחייב. ולאשמועינן אתא דהיינו שמירה בשכר כשמשמר כל השדה וחלק חבירו בכלל כדי שישמר לו חבירו כמו כן למחר דסד"א שומר חנם הוא דבלאו חלק חבירו היה צריך לשמר את שלו ושמירה אחת היא בין הכל ולא להוי שומר שכר קמ"ל.
מכר לו בית מכר לו שדה. אדם לחברו. אין מעיד לו המוכר ללוקח להעמידה בידו שאם יבוא להצטרף עם אחד ולהעיד שהיא שלו נוגע בעדות הוא. מפני שאחריותו של בית או השדה עליו דמוכר. שאם יטרפוהו מן הלוקח יחזור על המוכר והולכך ניחא ליה למוכר שתעמוד ביד הלוקח ולא יצטרך לפרעו כלום. הכי שמעינן לה השתא. מפני שאין אחריותא עליו. מפרש להו ואזיל. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. מאי שנא מטלטלי דלא הוי אחריותן עליו, ואם שלא באחריות הוו תרויהו אין אחריותן עליו. ואתא יהודה. כלומ' איניש מעלמא ומערער על זו השדה שביד לוי ואומ' שלי היא ומביא עדים או שטר שמוכיחין שזו השדה גזלה ראובן מיהודה שלא יבוא שמעון ויצטרף עם עד אחד ויעיד שזו השדה אינה ליהודה כדמסיק, מיהו השתא ס"ד שמעיד שהיא של לוי, והולכך נוגע בעדותו הוא דניחא ליה להעמידה ביד לוי כדמסיק דלוי נוח לו ויהודה קשה הימנו. וכיון דקא משהיד דהאי שדה דלוי היא היכי מצי מפיק לה מלוי אחרי כן והלא הודאת בעל דין כמאה עדים דאמי ונמצא שאינו מרויח כלום בעדותו ואינו נוגע בעדות זו כלל (ממאי) [ואמאי] קתני דאין מעיד. ומשני דאמ' ידענא דהא ארעא דלאו דיהודה היא. דפסיל לעידי יהודה בגזלנותא או שמכחיש טענותיו בשום ענין בעולם כגון שמעיד בפניי הודה לו וממילא מתוקם השדה ביד לוי ואע"ג דלא אמ' דלוי היא. ואקשינן ואמאי [אינו] מעיד לו עליה מה מפסיד שמעון אם תבוא בחזקת יהודה והא בההוא זכותא דקא מפיק לה מלוי היום ולמחר דקא מיתי עדים שזו השדה שלו היתה וגזלה ראובן ממנו הם הכי נמי ליפקה מיהודה בהנהו עדים עצמן ונמצא שאינו מרויח במה שמעיד ללוי כלל. ומשני משום הכי אינו מעיד דקא סבר שמעון דלוי נוח לי ויהודה גברא אלמא הוא וקשה ממני ולא אוכל לדון עמו אם תבא בידו ומשום הכי פסלינן ליה להאי עדות שאין לנו להכשיר עד אלא היכא דפשיטא לן דאינו נוגע בעדות. והכא הוה ליה למימ' איפכא הראשון נוח לי ושני קשה ממני אבל לשון (המשכיר) [המשנה] כך הוא בכתובות [ק"ט ע"א]. ואי בעית אימא. להכי לא מצי שמעון לאפוקה מיהודה. כגון דאית ליה שהדי לשמעון שהשדה שלו ואית ליה ליהודה שהדי שהשדה שלו שמכחישין לאילו ואמור רבנן בכל ספק דין קרקע היכא דקימא ארעא תיקום שלא יוציאוה בית דין מיד המחזיק בה כדאמרי' [ל"ד ע"ב] גבי זה אומ' של אבותי וזה אומ' של אבותי אמ' רב נחמן כל דאלים גבר וכן גבי נכסי בר שטיא נמי אמרי' [כתובות כ' ע"א] אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי ארעא בחזקת בר שטיא והכא נמי אי מטיא לידיה דיהודה לא מצי שמעון לאפוקה מיניה בתרי שהדי דמפיק לה מלוי דכיון דמן הדין אוקימנא ביד יהודה לא תצא עוד מידו. והולכך אין מעיד לו שמעון ללוי אם יודע שום עדות או שפוסל עידיו של יהודה או שמעיד הוא ואחר בפנינו הודה לו דניחה ליה דתיהוי ביד לוי (דהתם) [דהדר] מפיק לה מלוי על ידי עדיו שראו שגזלה ראובן ממנו ובתר הכי אפי' מייתי יהודה שהדי דהא ארעא דיליה היא לא מצי מפיק לה משמעון שכבר פסל שמעון ועד אחד עמו עידיו של יהודה ועוד כיון דאית ליה נמי לשמעון שהדי דהא ארעא דיליה היא הא אמור רבנן היכא דקימא ארעא תיקום.
<h2>דף מד.</h2>
ואקשינן לרב ששת דאוקמה בלוקח מגזלן, אם איתה להך בריתא כדפרישת למה ליה לתנא למתני מכר לו בית גזלן ללוקח והלא היה יכול למצוא דין זה בגזלן עצמו בלא מכירה דאי אתא יהודה וקא מערער עליה דראובן אין מעיד לו שמעון הנגזל עליה דהאוי נוגע בעדות, והכי הוה מצי למתני בבריתא תנו רבנן (ב)גזל לו בית גזל לו שדה אין מעיד לו עליה מפני שאחריותו של נגזל על הגזלן. ופרקי' משום דקא בעי למתנא סיפא מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו עליה דלא משכחת לה דמעיד לו עליה אלא בגזל ומכר. וכגון שמכר לו ראובן הגזלן ללוי פרה שלא באחריות ואתא יהודה ואמ' שלי היא מעיד לו שמעון הנגזל ללוי הלוקח דלאו דיהודה היא דהא לא הדר שמעון ואפיק לה מיניה דלוי ואינו נוגע בעדות וכגון דשמעינן לשמעון דאיאש בעודה בבית ראובן קודם שמכרה ללוי דהוה ייאוש בי[ד] גזלן ושינוי רשות בי[ד] לוקח דאפילו למאן דאמ' בפר' הגוזל בתרא [ב"ק קי"ד ע"א] (ו)ייאוש כדי לא קאני ייאוש (לשינוי) [ושינוי] רשות קאני ולפיכך מעיד לו עליה ואלו היה יהודה נוטלה מלוי לא מפסיד נגזל בהכי דבלאו הכי לא מצי מפיק לה מלוי. וכי האי גונא לא משכחת לה אלא בגזל ראובן ומכר ללוי אבל אם לא מכר ללוי אין מעיד לראובן שכל זמן שהיא ביד ראובן הגזלן מצי אפיק לה ניגזל מיניה ואע"ג דאיי[א]ש הולכך אין מעיד שמעון לראובן שאינה של יהודה כי נוגע בעדותו הוא דמיד ראובן מצי מפיק לה [אבל מיד יהודה לא מצי מפיק לה] מאחר שיזכהו בית דין על פי עדיו. ומשום דלא משכחת לסיפא אלא בגזל ומכר תנא נמי רישא בגזל ומכר ואשמעינן דבגזל ומכר יש חילוק בין מקרקעי למטלטלי דבמקרקעי אינו מעיד דהוי נוגע בעדות דהדרא ליה דאין ייאוש ושינוי רשות מועיל בקרקע דקרקע אינה נגזלת [סוכה ל' ע"ב] ובמטלטלי מעיד דקני להו לוקח בייאוש ושינוי רשות ולא הדרא גזילה למרה אלא מן הגזלן יטול הניגזל (דמיא) [דמיה]. ופרכינן וסיפא נמי אמאי מעיד לו נגזל ללוקח עליה ומפיק לה מיהודה ומוקי לה ביד לוי נהי דמייאש מגופה דפרה וטלית ולא יוציאנה מיד לוי דהא קנייה בשינוי רשות שאחר ייאוש מדמיה מי מייאש בתמי' וכי מוחל הוא לגזלן דמי גזילתו והלא נתחייב לו הגזלן דמיה והולכך ניחה ליה דתיהוי ביד לוי שיחזור ויטול הדמים מראובן שאלו היה נוטלה יהודה בעדים נמצא שלא היה לו לשמעון חלק בהך פרה וטלית ולא היה גובה מראובן כלום (והלכתא) [והלכך] נוגע בעדותו הוא ואמאי מעיד. לא צריכה דמית גזלן דהשתא אפי' מדמי מייאש ד(א)יורשין פטורין מלשלם וכל שכן הלוקח דקנייה בשינוי רשות דבהתירא אתו לידיה. דתנן הגוזל וכו'. והולכך מעיד דלאו נוגע בעדותו הוא. ומאכיל את בניו. כלומ' אע"פ שנהנו בניו מן הגזילה פטורין דאינהו לא גזול מידי. והניח לפניהן. כלומ' או שהניח לפניהן גזילה קיימת לאחר מותו פטורין דקנאה בייאוש ושינוי רשות אי נמי כשאכלום כדמוקי לה התם [ב"ק קי"א ע"ב].
ומקשינן לרב ששת דאוקמה לרישא בגזל ומכר משום סיפא ולוקמה ביורש מה ראה התנא לשנות שיטתו בגזלן שמכר אפי' לא מכר הגזלן נמי אלא גזל ומת וכיון דמת הוריש לבניו והיה יכול למצוא חילוק בין רישא לסיפא כגון ראובן שגזל שדה משמעון ומת גזלן וירשו [לוי] (ל)בנו ואתא יהודה וקא מערער לא ניזיל שמעון ומשהיד ללוי בן ראובן דלאו דיהודה היא דקרקע אינה נגזלת והדרא ליה מן היורש ומשום הכי נוגע בעדות הוא דאי מפיק לה יהודה מיניה דיורש לא הדרא לשמעון דהיכא דקימא ארעא תיקום. אבל בסיפה שגזל ראובן טלית או פרה משמעון ומת וירשו לוי בנו ואתא יהודה וקא מערער מעיד לו שמעון עליה דאיכא ייאוש בראובן ושינוי רשות בלוי דרשות יורש כרשות לוקח דמי ולא תהדר ליה לנגזל לא פרה ולא דמיה ולא הוה ליה נוגע בעדות. והכי הוה ליה לתנא למתני גזל לו בית והוריש לבנו אין מעיד לו כו' גזל לו פרה והוריש וכו'. והאי דקאמ' לוקמה ביורש לאו דוקא אלא ולתני יורש ואגב שטפא דמקשי לרב ששת דמפרש ומוקי לה בגזלן קאמ' ולוקמה ביורש ומיהו ביורש לא מצי לאוקומה דהא קתני מכר אלא אם מתריץ לה למתני הוריש. רשות יורש דגזלן לאו כרשות לוקח דגזלן דמי. דאלו גבי לוקח איכא ייאוש ושינוי רשות וקני דלוקח רשותא אחריתי היא ואלו יורש כרעיה דאבוה וכרשות גזלן מורישו דמי ולא קנייה בייאוש גרידה וכל היכא דאיתא הדרא בעינה לנגזל, והך משנה דקתני והניח לפניהן פטורין מוקי לה התם כשאכלום דלא הויא גזילה קיימת והולכך פטורין, משום הכי לא מתוקמא הך סיפא ביורש דלא מצי למתני מעיד לו נגזל ליורש עליה משום דהדרא ליה פרה וטלית לניגזל אם תעמוד ביד יורש ונוגע בעדותו. כרשות לוקח. דקנייה יורש ואע"פ שגזלה קיימת כדקתני והניח לפניהן פטורין דמשמע אפי' גזלה קיימת. מאי איכא למימר. אמאי תנא גזל ומכר בלא מכר נמי מתוקמא שפיר כיון דבמת גזלן מוקי לה רב ששת.
ועוד קשייא ליה לאביי במאי דמוקי לה רב ששת בגזל ומכר והוצרך לפרש מפני שאחריותו עליו מפני שאחריות(ו) [ו]זכות יש לו למעיד עליו [דאידך שהוא מעיד לו דהיינו לוקח ולא מצינו בתלמוד שום אחריותו עליו] מפורש בו עליו דלוקח אלא עליו דמוכר מפני שאחריותו דלוקח עליו דמוכר. והכי הוה ליה למתני מכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה מפני שחוזרת לו מכר לו פרה מכר לו טלית מעיד לו מפני שאינה חוזרת לו.
אלא כדרבון בר שמואל אתא לאשמועינן רישא בהך בריתא ולאו בגזל ומכר מיירי ואע"ג דדינא הכי כדלעי' מיהו בריתא לא איירא אלא במוכר דעלמא קרקע שלו שהיתה משועבדת לבעל חוב ומכרה ללוקח זה ואתא איניש מעלמ' וקא מערער דלא יעיד לו המוכר ללוקח מפני שאחריותו של בעל חוב עליו דמוכר לגבות מקרקע זו והולכך ניחה ליה דתהוי ביד לוקח דהדר עליה בעל חוב ולא להוי מוכר לוה רשע ולא ישלם וכנגד לוקח לא ליהוי לוה רשע ולא ישלם שהרי לא מכרה לו באחריות והולכך אין מעיד דנוגע הוא בעדותו. אבל בסיפא מכר לו לוה פרה וטלית ללוקח ואתא איניש מעלמ' וקא מערער מעיד לו מוכר ללוקח עליה וכגון שמכרה לו שלא באחריות מפני [שאין] (ש)אחריותו דבעל חוב עליו דלוה לגבות ממטלטלין ששעביד ומכר לאחרים. (ולא מיבעיא בסתמא. שלא ייחד לו פרה וטלית ללוקח ואתא איניש מעלמ' וקא מערער מעיד לו מוכר ללוקח עליה וכגון שמכרה לו שלא באחריות מפני שאחריותו דבעל חוב עליו דלוה לגבות ממטלטלין ששעביד ומכר לאחרים). [מ"ד ע"ב] ולא מיבעיא בסתמא. שלא ייחד לו פרה וטלית בפר' דלא משתעבדא לבעל חוב דאי משתעבדי אין לך אדם שלוקח עוד מטלטלין מחברו דילמא טרפי להו מיניה. אלא אפי' עשאה אפותיקי להך פרה וטלית שייחדן לו לגבות חובו משם אם לא יפרענו עד זמן פלוני. אפותיקי פה תהי קאי. עשה עבדו אפותיקי לבעל חובו ומכרו אחרי כן הלוה לאיש אחר. אית ליה קלא. ואפסידו לקוחות אנפשייהו. והאי לית ליה קלא. שורו וחמורו. ופרה וטלית נמי לית להו קלא ולא ידעו לקוחות להזהר והולכך מעיד לו עליה דאין מעמידה בפני בעל חובו.
<h2>דף מד:</h2>
ואקשי' ואכתי פרה וטלית אמאי מעיד וניחוש דילמא אקני ליה האי מוכר לבעל חובו מטלטלי אגב מקרקעי להשתעבד לו לגבות חובו מהן אם לא יפרענו בזמנו וחזר ומכרן וכי מעיד ללוקח שהן שלו נוגע בעדותו הוא מפני שמעמידו בפני בעל חובו כדרבא. דאמ' רבא וכו' גבי מקרקעי וגבי מטלטלי מן הלקוחות דנכסין שאין להן אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה [קידושין כ"ו ע"א] והוא הדין לענין שעבוד דמיגו דחייל שעבוד אמקרקעי חייל אמטלטלי אבל אי אקני ליה מטלטלי גרידי בסודר להשתעבד לו דלכשיגיע זמנו אם לא יפרענו יגבה מהן לא קני ואפי' בלשון מתנה דכל דאי לא קני דאסמכתא לא קניא [ב"מ ס"ו ע"ב]. והוא דכתיב ליה. בשטר השעבוד דלגמרי משעביד להו למטלטלי בהדי מקרקעי. דלא כאסמכתא וכו'. דכיון דאין זה מכירה גמורה ולא משכון ולא מתנה אלא שעבוד בעלמא ודאמי לאסמכתא דאמ' ליה אם לא אפרע לך עד זמן פלוני תגבה מיכאן הולכך צריך לכתוב כן לאלומיה לשטרא דלא (באסמכתא) [כאסמכתא] דאסמכתא לא קנייה. טופסי דשטריה. הוא שטר העשוי להעתיק ממנו שטרות ולא נכתב לגבות בו ואין בו ממש. כגון שלקח וגו' ומיד מכרה בפנינו דודאי לא לוה בנתים ולא שעבדן למלוה.
וליחוש דילמ' דאיקני אמ' ליה. כלומ' אכתי איכא למיחש דאקני ליה להך פרה וטלית למלוה אגב מקרקעי והיכי דאמי כגון דמיקמי הכי כשלוה כתב למלוה בשטר משעבידנא לך אגב מקרקעי כל נכסין דאקנאי ודעתיד אנא למקני וכשלקח הפרה והטלית אחרי כן נשתעבדו לו מיד ואכתי אמאי מעיד. אלא מדלא חיישת להכי איכא למשמע דמי שכותב כן דאיקני. האומ' לחברו נכסין שאני עתיד לקנות אני מוכר לך או משעבד לך ואחר כך קנה (או) [ו]מכר לאחרים או כתב לו (דאי קנו ממנו) [דאיקני] ואחרי כן קנה ומת והוריש לבניו לא משתעבד להא שכתב לו דאין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לידו אע"פ שעתיד לבוא ובעיא היא לקמן בפ' מי שמת [קנ"ז ע"א] ולא איפשיט ותשמע מהכא דלא משתעבדי. לא צריכא. האי דאמרי' מעיד [ו]לא חיישי' לדילמ' אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי. כגון דאמרי עדים ידענא ביה וכו'. והולכך לא אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי דהא לא הוו ליה מקרקעי והולכך מעיד דכיון שמכר לו הך פרה וטלית בלא אחריות וגם אין מעמידה בפני בעל חובו לאו נוגע הוא בעדות כלל. והשתא מיתוקמא אפי' בלא לקח ומכר לאלתר. דלא הות ליה ארעא מעולם. צריכי לאשהודי הכי זה האיש לא נתפרש [ממנו] מעודו ועד היום הזה ובריא לנו שלא קנה קרקע מעולם לא במתנתא ולא בקנייה.
נמצאת שאינה שלו. שהעידו העדים שגזלה המוכר ומכרה לו ובא בעל השדה ונטלה ממנו חוזר על המוכר דלא הוה מכירה כלל דבשלמא היכא דטרפה בעל חוב הויא מכירה דעביד איניש דזבין ארעא ליומי [ב"מ י"ד ע"א] כדאמ' שמואל בבבא מציעא [שם ע"ב] בעל חוב גובה את השבח שבח אין פרי לא אבל לוקח מגזלן אמרי' התם המוכר שדה לחברו ונמצאת שאינה שלו אמ' שמואל מעות יש לו שבח אין לו ללוקח אלא הדרא ארעא והדרי פירי וכל השבח והולכך כיון דלא מרוח מידי לאו מכר הוא כלל. והכא נמי גבי פרה וטלית אמאי מעיד האי איכא למימ' דנוגע בעדותו הוא דאי מפיק לה מערער בעדים שמעידין שהיא שלו יחזור לוקח עליה דמוכר ואע"פ שמכר בלא אחריות הולכך ניחה ליה למוכר דתיקום ביד לוקח ואמאי מעיד. במכיר בה לוקח ומודה בפני עדים שהפרה הזאת בת פרתו של מוכר זה היא ולא גזלה מעולם וכן הטלית נארגה בביתו דהודאת בעל דין כמאה עדים דמו ואידך מערער בעי לאפוקה מיניה בעדים שקרים או טועין בין בהמת המערער לבהמת המוכר דהשתא לא הדר לוקח עליה דמוכר כיון דמודה ליה דשלו היתה והולכך מעיד לו מוכר לפסול עדות של מערער דלאו נוגע בעדותו הוא. והאי דנקט בת חמורו ולא בת פרתו דלקמן אמרי' הכי. ורב זביד אמ' כו'. ולרב זביד אע"ג דאינו יודע שהיא בת חמורו מעיד לו עליה דאפי' ודאי גזלה אינו חוזר עליו דאמ' ליה להכי זביני וכו'.
<h2>דף מה.</h2>
אי דאית ליה למוכר ארעא אחריתי בת חורין שיוכל בעל חוב לגבות ממנה (ו)עלה הדר בעל חוב דאין נפרעין מנכסין משועבדין במקום שיש בני חורין ואפי' הן זיבורית [גיטין מ"ח ע"ב], ואמאי אינו מעיד הרי אין מעמידה בפני בעל חובו ואינו נוגע בעדות זו. מאי הוה ליה למעבד. מאי נפקא ליה מינה אם תשאר ביד לוקח הא אפי' אי מפיק לה מערער מיניה לא גבי בעל [חוב] מיניה דמוכר מידי דהא לית ליה. סוף סוף מה הנאה יש לו בעדות זו דמוקי לה ביד לוקח והדר בעל חוב וגבי לה מיניה ולגבי לוקח נמי הוה ליה לוה רשע שהרי הפסידו ולאו נוגע הוא בעדות זו. ומשני דאמ' ליה להכי זביני לך שלא באחריות להפטר מכל אחריות שבעולם והולכך אינו מעיד שרוצה להעמידה בפני בעל חובו דלגביה הוא דהוה ליה לוה רשע אי לא פרע ליה.
מכריז רבא. דרש לרבים. דסלקין לעילא. העולין מבבל לארץ ישראל. ודנחתין לתחתא. היורדין מארץ ישראל לבבל. כולכון תידעון דין זה. ואניס ליה מיניה דלוקח. דקא טעין גוי חמור זה נגנב ממני או מי שמכרו לך גזלו ממני. דינא הוא דמפצי ליה. יביא עדים וידון עם הגוי אולי יוציאנו מידו בדין הגוים צייתי לדינא. ודוקא גוי אבל אי קא אניס ליה ישראל לא מפצי ליה אלא יתבענו בדין שאין כח לישראל לגזול חמור חברו בלא עדים ובלא ראיה. ולא אמרן דצריך מוכר לפצות לוקח אלא שאין מכיר בה לוקח שהיא בת חמורו של מוכר דאיכא למימר הדין עם הגוי. אבל מכיר בה וכו' לא מיבעי ליה לפצות דכיון דדבר ידוע הוא שגדלה בביתו של מוכר וסתם גוי אנס הוא מיסתברא דשלא כדין אנסו הגוי. ולא אמרן דמפצי ליה היכא דאין מכיר. אלא דלא אניס הגוי את החמור ואת האוכף דכיון דהניח האוכף מסתברא דשלו נטלו הולכך נקט חמור אבל פרה וטלית ליכא למימ' האי חילוק דאוכף. והלכתא כאמימר. דבתרא הוא.
אומן אין לו חזקה. מתני' היא דקתני האומנין והאריסין וכו' וחדא חדא בבא (מנ') [מפ'] להו ואזיל. לא שנו. דאין לו חזקה לטעון לקוח הוא בידי וצריך האומן לשלם לבעל הבית את בגדו או כליו. אלא שמסר לו בעל הבית לאומן בפני עדים טליתו לתקנה ודוקא אם אנו רואין עכשיו הטלית ביד האומן ובעל הבית תובע טליתו שאין האומן יכול לטעון ולומ' החזרתיו לך שהרי אנו רואין אותו בידו הולכך אין יכול לטעון לקוח הוא בידי אבל אם אין הטלית בידו נאמן מיגו דאי בעי אמ' החזרתיו לך דהמפקיד אצל חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים כי אמ' אתה מכרתו לי נאמן ובשבועה. אבל מסר לו שלא בעדים. לא מיבעיא היכא דאין אנו רואין בידו הטלית דמתוך שיכול לומר לו אמת אתה מסרתו לי אבל החזרתיו לך דנאמן דהא אין צריך להחזיר לו בעדים אי נמי יכול לומר לא היו דברים מעולם ויהיה נאמן בשבועת היסת כי אמ' נמי ישנו בידי ולקחתיו ממך יש לו חזקה ונאמן על ידי האי מיגו אלא אפי' אם ראו עכשיו עדים הטלית ביד האומן מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם שלא מסרתו לי אלא מסרתו לאחר והוא מכרו לי כי אמ' נמי אתה מכרתו לי נאמן בהאי מיגו. דסבירא ליה לרבה השתא דהיכא דלא מסר לו בעדים ולא שנא ראה הטלית בידו ולא שנא לא ראה יש לו חזקה.
<h2>דף מו.</h2>
הא אחר. איניש בעלמא דלאו אומן. היכי דאמי. דאומן אין לו חזקה ואחר יש לו חזקה. אי דאיכא עדים שמסר בעל הבית לאומן בפניהן והוא דראה הטלית עכשיו בידו אם כן היאך דיקינן אחר יש לו חזקה הא כיון דאיכא עדים דבתורת פקדון בא לידו וגם רואין אותו עכשיו בידו כיון דלא מצי למימ' החזרתיו לך הא ודאי לא מהימן למימר לקוח הוא בידי דמאי שנא מאריס ואפטרופא שאין יכולין לומ' לקוח הוא בידי. והא ליכא למימר דבדאיכא עדים ולא ראה מיירי והולכך אחר מהימן דהא אפי' אומן נמי מהימן לדברי הכל דהא אמרן לעיל המפקיד את חבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ומיגו דמצי אמ' החזרתיו לך כי אמר נמי לקוח הוא בידי מהימן. אלא לאו דליכא עדים. בשעת מסירה והולכך אע"ג דראה בידו דאחר יש לו חזקה כיון דלאו אומן והוא יכול לומ' לקוח הוא בידי כדין כל הקונין מטלטלין מחביריהן שאין צריכין עדים אלא כיון שהוא מוחזק בו יכול לומ' שלי הוא שלקחתיו ממך. וקתני אומן אין לו חזקה. היכא דליכא עדים ואיכא ראיה. ותיובתא דרבה [ד]אמ' לעולם אומן (אין) [יש] לו חזקה עד דאיכא תרתי עדים וראה תיובתא. [לשון הרי"ף] בין דמסר ליה בלא שהדי. וראה. אבל אחר אי מסר ליה בסהדי. וראה. לית לו חזקה. דלא מצי למימ' לא היו דברים מעולם דהא מסר ליה בשהדי, ולא מצי למימר החזרתיו לך דהא ראה. ולא יכיל למימר הדר(ת) זבנתה ממך. דהא ליכא מיגו. ואי אפקיד גביה בלא שהדי אית ליה חזקה. מגו דאי בעי אמ' לא היו דברים מעולם כי אמ' זבינתה ניהלי מהימן. והני מילי שיש חילוק בין אומן לבעל הבית בדברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר אבל דברים העשוין להשאיל ולהשכיר לא שנא אומן ולא שנא כל אדם אם אמ' לקוחין הן בידי אינו נאמן. והני מילי דאומן אין לו חזקה בכלים שאותו אומן רגיל לתקן כגון לצבע בגד לצבוע וטלית לכובס וכן חלוק וכן בגדים בני כיבוס ולעבדן עורות. בין (אחד) [אחר]. היכא דמסרו לו בעדים. ראה עבדו ביד אומן. שמלמדו אומנות. והך ראיה בעדים שאינו יכול לטעון לא ראיתיה. וכגון שהחזיק בו ג' שנים דאי בפחות מג' שנים למה לי דנקט אומן דמשמע אבל אדם אחר הויא חזקתו חזקה והאמ' ריש לקיש [לעיל ל"ו ע"א] הגודרות אין להן חזקה ואוקימנא אין להן חזקה לאלתר אבל יש להן חזקה לאחר ג' שנים. וטליתו ביד כובס. אפי' שעה אחת. (ו)לא אמ' כלום. דאומן אין לו חזקה. רמאי דפום בדיתא. האומנין שמביאין [להן] בגדים לתקן כדאמרי' התם [חולין קכ"ז ע"א] פום בדיתאה אלוייך אשני אושפיזיך. אמ' ליה. בעל הבית לאומן. הב לי סרבלי. טליתי שמסרתי לך לתקן. דחזיוה גבך. בגד (אחר) [אחד] ראו ואותו שלי הוא ומיהו העדים אין מכירין בו יפה אם זה הוא. אפקיה דלחזיוה. הוציא אותו שיראוהו העדים ואראה אותו שאתה אומ' אחר הוא ואמת דברך והוציא עצמך מן החשד. לא מפקינא ליה. לא (אוציאם) [אוציאנו] בשביל טענותיך של הבל לא אראה לך ממון אחרים וזו היא הרמאות דלא לשם שמים מתכוין אלא לגנוב את טלית חבירו מתכוין. שפיר קאמ' ליה. האומן. כך השיב רבא לאביי שאע"פ שרמאין הן הדין עמהן דאפי' כשרין יכולין לטעון כן. ראה תניא. ראה טליתו ביד אומן שראוהו עכשו ובעדים אבל זה אינו רואה טליתו ביד זה האומן וגם העדים שראוהו לא הכירוהו אם זה הוא. משוי ליה ראה. (ו)יכול [לישתדל לאומן בדברים עד שיראהו לו בפני עדים וכיון שיראהו יוכל] להוציאו ממנו דאומן אין לו חזקה היכא דראה. ר' יוסף הלוי ז"ל, כיון דאתותב רבה ואידחי ליה סברא דיליה הוה ליה מחוורתא דהאי דינא דהיכא דראה בין איכא עדים בין ליכא עדים לא מהימן והיכא דלא ראה בין איכא עדים בין ליכא עדים מהימן מיגו דאי בעי אמ' לא היו דברים מעולם בדליכא עדים אי נמי החזרתי לך בדאיכא עדים, והני מילי אומן אבל אחר אי לא ראה בין איכא עדים בין ליכא עדים מהימן ואי ראה אי איכא עדים דמסריה ניהליה לשום שאלה או לשום דבר אחר לא מהימן למימר בתר הכי זבינתיה נהלי ואי ליכא עדים כיון דלאו אומן הוא מהימן. הדין הוא מחוורתא דהאי דינא לפום מאי דסליק מגמ'.
הדין סברא דרבותא ואנן קשי לן וכו'. ר' יוסף הלוי ז"ל, האי מימרא לא דייק גבן דכיון דקאמ' דאידחי ליה מגו דרבה ואפי' היכא דלא ראה אם כן הא דתניא הנותן טליתו לאומן אומן אומ' שתים קצצת לי והלה אומ' לא קצצתי לך אלא אחת כל זמן שהטלית ביד האומן על בעל הבית להביא ראיה דשמעת מינה דאומן מהימן מיגו דאי בעי אמ' לקוח הוא בידי במאי מוקמת לה אי אמרת בשלמא דהיכא דלא ראה אומן מהימן מוקמי' לה בדליכא עדים ולא ראה כדאוקמוה בגמ' לדחויי לסייעתא דרבה אלא אי אמרת דבין ראה בין לא ראה לא מהימן במאי מוקמת לה. ודקא כתב דהא דאמרי' לענין ההוא גברא דאמ' ליה לחבריה הב לי סרבלאי אמ' ליה לא היו דברים מעולם וכו' שפיר קאמ' לך ראה תניא לאו למימרא דאי לא ראה ואמ' ליה זבינתיה נהלי (לא) מהימן אלא דאי אמ' לא מפיקנא לא אמרי' ליה אפקיה דלחזיוה כי היכי דלשהדוה עליה שהדי דדידיה דהאי תובע הוא. ונקטי' מיניה להאי פירושא דפריש דהא דאמרי' ראה תניא אהיכא דאמ' לא היו דברים מעולם הוא דלא אמרי' ליה אפקוה דלחזיוה כי היכי דלשהידו עליה שהדי דלא דידך הוא אלא דידיה דהאי תובע אבל היכא דאודי ליה דדידיה הוה מעיקרא וקא טעין דזבניה מיניה לא אמרי' ביה ראה תניא אלא אע"ג דלא ראה נמי לא מהימן. והאי מימרא דיליה קשי לן טובא דהאי בריתא דקתני בה ראה דעלה אמרי' ראה תניא הא קאחזינן לה בהדיה דלא מיכפר הוא דקא כפר בה בעיקרא דמילתא הוא וקאמ' לא היו דברים מעולם אלא אודויי הוא דקא מודי דטלית דתובע הוא וקא טעין דזבנה מיניה בתר הכי, דקתני בהדיא ראה עבדו ביד אומן או טליתו ביד כובס מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמ' כלום, ושמעת מינה דאע"ג דאודי דטלית דתובע היא כיון דטעין דזבנה מיניה אם ראה הוא דלא מהימן אבל אם לא ראה מהימן כדאמרי'. והכין נמי סבירא להו לרבואתא קמאי ז"ל כדכתבינן. וכן כתב ר"מ ז"ל.
<h2>דף מו:</h2>
אריס. שיודעין בו שבאריסות ירד לשדה זו אין לו חזקה. אמאי אין לו חזקה והלא עד האידנא שהיה באריסות פלגא היה נוטל בדין אריס והשתא אכלה כולה ג' שנים ואין זה דרך אריסין והיה לו לבעל השדה למחות. בעריסי בתי אבות. שרגילין לשמור שדה של משפחה זו מעולם הן ואבותיהן באריסות ולא היו יכולים להחליפן באריסין אחרין ואותן אריסין נוהגין לאכול כל הפירות (בג') [ב' וג'] שנים ואחרי כן יאכלו הבעלים כמו כן הולכך אין להן חזקה אבל שאר אריסין יש להן חזקה. עריס של בתי אבות שהוריד עריסין תחתיו. אותן ג' שנים שהיה לו לאכול והוא לא עשה עמהן כלום. יש לו חזקה, דלא עביד בעל הבית דנחתי אריסין נכריים בארעיה בלא רשותיה ושתיק. שמא יקלקלו שדותיו אלא אם כן עושה האריס עצמו עמהן ורואה מה המה עושין כדלקמיה. (ו)עריס של בתי אבות שחולק לאריסין. לכל אחד מסר לעשות חלקו בשדה וגם הוא עשה עמהן. אין לו חזקה. דאע"ג דהיכא דהוריד תחתיו יש לו חזקה הכא אין לו חזקה דכי האי גונא לא קפיד בעל השדה מאחר שגם הוא עושה עמהן. ואיכא למימר הרמנא שוייה מורשה אפיטרופא. רשות נתנו לו להוריד אריסין עמו אם טורח הוא לו לעשות לבדו.
עריס. שהורידו ראובן בשדהו ובא שמעון לערער עליו מי מצי עריס להעיד לו [ל]ראובן להעמידה בידו מי הוי נוגע בעדות משום דנהנה מפירות השדה או לא. אמ' ליה רב יוסי דיתיב קמיה הכי אמ' שמואל כו'. הא דאיכא פירי בארעא. שעדיין לא נטל האריס חלקו אינו מעיד דניחא ליה דתהוי ביד ראובן דאי שקיל לה שמעון יטול גם הפירות כדין נגזל. דליכא פירי בארעא. וגם לא טרח בה האריס כלום בשנה זו מצי להעיד דלא מרווח מידי בהאי עדות ואם משום שאם נשאר הקרקע ביד ראובן היה מורידו באריסות, הרבה ימצא שדות באריסות וגם מי יודע אם יעשנו אריס שלו אם ירצה יעשה ואם ירצה יחדל.
ערב. של לווה כנגד המלוה מעיד ללוה על הקרקע שלו להוציאה מן המערער. והוא דאית ליה ללוה ארעא אחריתי. שיוכל המלוה לגבות את חובו ממנה ויפטר הערב ונמצא שאין הערב מרויח כלום במה שמעמיד שדה זו ביד לוה. לוקח ראשון מעיד ללוקח שני. כגון ראובן שמכר שדה אחת ללוי ואחר כך מכר שדה אחרת ליהודה ואתא איניש מעלמא ומערער על יהודה לומר גזלה ראובן ממני מעיד לו לוי ליהודה דהיינו לוקח ראשון ללוקח שני ומעיד לו שהוא שלו ולא של מערער. והוא דאית ליה למוכר לראובן קרקע בת חורין דלהדר עלה בעל חוב דידיה מצי לוי לאשהודי ליהודה אהך קרקע דלאו נוגע בעדותו הוא, דהא אי מפיק לה מערער מיהודה לא אתי בעל חוב דראובן וטריף מלוי אלא מקרקע אחרת שיש לו לראובן עוד. אי נמי דאית ליה ליהודה ארעא אחריתי שלקח מראובן שיכול בעל חוב דראובן לגבות חובו ממנה היכא דלית ליה לראובן קרקע כדין בעל חוב שגובה מלוקח אחרון ואם אין לו גובה משלפניו, והולכך כיון דאית ליה ליהודה עוד קרקע אחרת המשועבדת לבעל חוב דראובן מצי לוי לאשהודי ליהודה אהך קרקע (אחרת המשועבדת לבעל חוב) דלא נוגע בעדות הוא. אבל ליכא קרקע אחריתי לא משהיד לוי ליהודה מפני שמעמידה לוי בפני בעל חוב דראובן פן יבוא ויטרוף ממנו. ודוקא לוקח ראשון מעיד ללוקח שני אבל לוקח שני ללוקח ראשון לא. ר' יוסף הלוי ז"ל, והאי דאמרי' לוקח ראשון מעיד ללוקח שני והוא דאית ליה ארעא אחריתי דוקא היכא דודאי איכא חוב עליו דמוכר דכיון דידעינן דאיכא חוב עליה ודאי איכא למיחש משום דנוגע בעדותו דומיא דערב וקבלן דהאי ודאי איכא עליה חוב ומשום הכי הוו להו נוגעין בעדותן אבל אי לא מברר בודאי דאיכא עליה חוב לא פסלינן לה לעדות לוקח ראשון דלא מסיק אדעתיה דדילמא איכא חוב עליה דמוכר כי היכי דנשהיד ליה ללוקח שני בשיקרא.
<h2>דף מז.</h2>
קבלן. ערב קבלן שקיבל מידו של מלוה ונתן לידו של לוה וזהו דינו דממי שירצה המלוה יפרע תחלה, אבל ערב סתמא אין תובעין לערב תחלה עד שיעמיד מלוה ללוה בדין ויחייבוהו לשלם ואין לו מה לפרוע ואז יגבה מן הערב. ואמרי לה אינו מעיד. דאכתי נוגע בעדותו הוא דניחא ליה דלוקמו תרויהו ארעתא בידיה דלוה כי ה[י]כי דלהוי ליה ארעי טובא זיבורית ובינונית דכי אתי מלוה למגבי מבינונית דקבלן כדין בעל חוב שדינו בבינונית (לומ') [לימ'] ליה אתן לך בינונית דלווה, והולכך הוה ליה נוגע בעדות דאי לא הוה ליה ללוה בינונית לא ליגבי אלא מבינונית דקבלן דהכי הוה דיניה דכל מאן דבעי תבע ברישא.
אומן אין לו חזקה. כדקתני במתני' [מ"ב ע"א]. אבל בן של אומן. וכגון שאין הבן אומן. יש לו חזקה. וכדמפרש לקמיה. גזלן. לקמן מפ' ליה. אי דאתא האי בן גזלן בטענתא דאבוה. דאמ' אבי הורישה לי ומשום הכי אין לו חזקה דכי האי גונא אין טוענין ליורש דכיון דמכח גזלן קאתי ואיהו לא טעין מאבי אני יורש דזבנה מנך קמאי דידי דנהמניה על ידי מגו דמצי אמ' אנא זבנתה מינך הולכך חזקה שאין עמה טענה היא שהרי אין לאביו חזקה וגם הבן הבא מכחו אין חזקתו כלום. וכיון דמכח אביו בא אפי' הנך ב(י)ן אומן וב(י)ן אריס נמי לא להוי חזקה. בטענתא דנפשיהו. אנא זבנתה מינך. לעולם דאתו בטענתא דאבוהון וכגון דאמרי עדים בפנינו הודה לו המערער לאביהם של אלו שמכרו לו. הולכך הנך ב(י)ן אומן וב(י)ן אריס איכא למימר קושטא קאמרי כשטוענין אבי לקחו ממך שהרי הודה דהודאת בעל דין כמאה עדים אבל בן גזלן אע"ג דאודי האי מערער לאבי[ו] לא מהימן למימ' לקוח הוא ביד אבי, דאם כן אפי' אביהן נמי יש לו חזקה שהרי מתוך פחד הודה לו (זה) [ל]גזלן כדרב כהנא וכו' וחזקה שאין עמה טענה היא, אבל בן בנו של גזלן יש לו חזקה אי אתי בטענתא דאבוה דטעין מאבי ירשתי ואביו לא היה גזלן וכי האי גונא טוענין ליורש דאלו הוה אביו קיים הוה טעין מנך זבנתה ולא הוה אתי בטענתא דאבוה אף אנו נטעון בשביל היורש. (או) [אי] לאו דאודי ליה. הנגזל לגזלן. הוה ממטי ליה ולחמאריה לשחואר. היה מוסר אותו ואת חמורו לעבודת המלך כגון אנגריא. דקאתי בטענתא דאבה דאבוה שאבי אביו גזלן היה. היכי דמי גזלן. אותו שאין לו חזקה. על אותה שדה. ובאותה שדה הוא דאין לו חזקה אבל בשאר שדות יש לו חזקה. כגון של בית פלוני שהורגין וכו'. אנשים רשעים היו שהיה מכיר בהן רב חסדא וכיון שהורגין נפשות על עסקי ממון אין להם חזקה בשום קרקע בעולם שכל אדם ירא למחות בהן. וקימא לן (בתרויהו) [כתרויהו].
ירד מאומנותו ושוב מחזיק בה יש לו חזקה. בן שחלק. הפליג מאביו ואין סומך עוד על שולחנו כגון שנשא אשה ואין משתדל עוד בנכסי אביו. הרי הן כשאר כל אדם. דאע"ג דתנן לא לאיש חזקה בנכסי אשתו ולא לאשה חזקה בנכסי בעלה ולא לאב בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב הנך כיון שהופלגו זה מזה יש להן חזקה זה על זה. ופריך בגמ' בשלמא בן שחלק אצטריך סד"א אחולי אחיל האב גבי הבן פירות שאכל ג' שנים ולפיכך לא ערער ולא תיהוי חזקה קמ"ל דלא מחיל. אלא אשה שנתגרשה פשיטא. פי' דמחזקה בנכסי בעלה וכן בעלה מחזיק בנכסיה שהרי שונאין זה את זה והיה להן למחות. [מ"ז ע"ב] לא צריכא במגורשת ואינה מגורשת דאמ' ר' זירא כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה. פי' דאיכא למימר [כיון ד]מגורשת ואינה מגורשת היא וחייב במזונותיה הניח לה בעלה קרקע זו בידה כדי שתזון מפירותיה ולא הויא חזקה קא מ"ל דהויא חזקה דכיון דהתחיל בגירושין והוא שונא לה לא יחד לה קרקע למזונות כי בטורח יתן לה מזונות בצמצום כש[י]חייבוה[ו] בית דין. מגורשת [ו]אינה מגורשת. כגון זרק לה גיטא ספק קרוב לה ספק קרוב לו. חייב במזונותיה דאכתי אגיד בה.
<h2>דף מז:</h2>
וכולן אומן ואריס וכל הנך דלעיל דאמרו אין להן חזקה. ראיה. (ו)שטר מכירה או עד[י] מכירה. (דאתיין) [ראייתן] ראיה. מילתא דפשיטא היא ומשום סיפא נקט לה. גזלן שהביא ראיה. שטר מכירה או עידי הודאה אבל מתן מעות לא ראו. אין ראייתו ראייה. כדרב כהנא דאי לא אודי ליה (אישלא) [או שלא] כתב לו שטר מכירה הוא ממטי ליה (ולא) [ולח]מאריה (לשהואן. ס"ד) לשחוור. ואין מעמידין שדה בידו. ולא לכל הבא מכחו כגון בן גזלן או לוקח מגזלן. רב ביבי מסיים. בהך מלתא דאמ' רב נחמן אמ' לי הונא. משמא דרב נחמן. שהיה מוסיף בה (ד)רב נחמן דבר זה מדעתו. קרקע אין לו. לגזלן כמו שאמרנו אין מעמידין שדה בידו. אבל מעות שנתן לו הגזלן לנגזל בדמי קרקע זו. יש לו. שיחזיר(ו)ם לו הנגזל ולא קנסינן ליה לגזלן לאבד מעותיו. בד"א. דמעות יש לו כגון שאמרו עדים בפנינו מנה לו הגזלן לנגזל ונתן לו המעות או שכתבו בשטר המכירה אנו (רואין) [ראינו] שנתן לו המעות דמשום פחד גזלן לא משהדי וכתבו עדים שיקרא. אבל אמרו עדים בפנינו הודה לו נגזל לגזלן שקבל ממנו הדמים או שכתבו בשטר המכירה וכן אמ' לנו הוו עלי עדים שקיבלתי ממנו הדמים ומכרתי לו לא יחזיר לו מעות לגזלן.
תלויוה וזבין. מי שתלו אותו או עשו לו יסורין עד שמכר וקבל הדמים ואמ' רוצה אני. זביניה זביני(ה). אלא [ולא] יוכל לחזור בו. ודוקא מכר אבל מתנה לא הויא מתנה דכיון דלא מקביל מידי לא גמר ומקני כדמוכח בגמ' דאמרי' מודה שמו' היכא דיהיב ליה זוזי דאגב אונסיה גמר ומקני מתוך היסורין גמר בלבו ומקני הואיל ואיכא תרתי יסורין ומתן מעות דלא מפסיד מידי.
<h2>דף מח:</h2>
בשדה סתם. שהכריחוהו למכור אחת משדותיו והוא בירר מעצמו ומכר את זאת דכיון דמדעתו בירר רעה שבהן שאינו חושש בה כל כך וגמר ואקני. בשדה זו. הכריחוהו למכור שדה זו ואותה מכר. בשדה זו לא אמרן. דלא הוו זבינה זביני. אלא דלא ארצי זוזי. לא מנה המעות גלה דעתו דבעל כרחו מקבל. ר' יוסף הלוי ז"ל, דלא ארצי זוזי כלומ' לא עיין בהו אי טבי נינהו או לא, כדאמרי' התם [שבת כ"ב ע"א] אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, דמדחזינן ליה דלא ארצינהו זוזי מכלל דלא גמר לאקנויי. אבל ארצי זוזי זביני זביני דכיון דארצינהו הא ודאי גמר לאקנויי. ולא אמרן. כלומ' בשדה זו ולא ארצי זוזי לא אמרן דלא הוו זביניה זביני אלא היכא דלא הוה לו לאשטמוטי מן התולה אותו בש[ו]ם דיחוי בעולם כגון המתן לי עד למחר או עד שתבוא אשתי או שום דיחוי שיכול להטעות בו האנס וליזיל ולמסר מודעא דמאי הוה ליה למעבד. אבל הוה ליה לאשטמוטי ולא אשטמיט מדלא אשטמט מכלל דגמר לאקנויי. ובגרסת הרבתי [א"ה הלשון צריך תיקון. ובשטמ"ק איתא, ואיכא נוסחי דאית בהו] ולא אמרן אלא דלא ארצי ליה זוזי ופירושו כלומר אלא דלא יהב(ו) ליה זוזי כדאמרי' התם [ברכות ס"א ע"א] המרצה מעות מידו ליד האשה לא ינקה מדינה של גיהנם. ואי קשיא אהאי גירסא הא דתנן לקח מן הסרקרקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל כדאוקימנה בדלא יהב זוזי כדאמ' דשמעת מינה דהיכא דיהב זוזי הוא דקני והיכא דלא יהב זוזי לא קאני עד דכתיב לה אחריות כדשמואל והכא אמרי' דלא שנא ארצי ליה זוזי ולא שנא לא ארצי ליה זוזי אלמא אע"ג דלא יהיב זוזי נמי קאני. לא דמי דאלו התם לענין סיקרקון היכא דלא יהב זוזי לא קא יהיב כלל לא בעידן זביני ולא לבתר זביני ומשום הכי לא גמר ומקני, והכא לענין תליוה וזבין (ו)אע"ג דלא יהב ליה זוזי בעדן זביני דעתיה דלוקח למיתן ליה לבתר זביני ואדעתיה דהכי הוא דכפייה לזבוני ליה מיניה ומוכר נמי סמכא דעתיה דיהב ליה זוזי בתר גמר זביני ומשום הכי גמר ומקני. ודיקי לה להא מילתא מדאמרי' הכא לענין לקח מן הסיקרקון מודה שמואל היכא דיהב זוזי דמשמע (דאיכא) [דהיכא] דלא יהיב זוזי לא קא יהיב כלל לא בעידן זביני ולא לבתר זביניה, והכא לענין תלייה וזבין אמרי' (ביה) [בין] ארצי ליה (חזי) [זוזי] בין לא ארצי דמשמע דבעדן זביני הוא דלא ארצי ליה אבל לבתר זביני מיהא יהיב ומשום הכי גמר ומקני. נקיטינן השתא מהאי דינא דהיכא דיהבי ליה זוזי לא שנא בעידן זביני לא שנא בתר זביני לא שנא אנסי ליה לזבוני שדה [זו לא שנא שדה] סתם לא שנא ארצינהו לזוזי לא שנא לא ארצינהו לא שנא הוה ליה לאשטמוטי לממסר מודעא לא שנא לא הוה ליה לאשטמוטי בכולהו זביניה זביני דכיון דשקל זוזי ולא מסר מודעא אגב אונסיה גמר ומקני. עד כאן מדברי ר' יוסף הלוי ז"ל.
והלכתא בכולהי הוו זביניה זביני(ה) ואפי' בשדה זו ולא ארצי זוזי ולא הוה ליה לאשטמוטי דהוי אונס גמור וכגון דאמ' רוצה אני. דהא אשה כשמכריחה אדם לקבל קידושין ולהתקדש לו כשדה זו דמיא שאינו חפץ כי אם בה. תליוהא וקדשה קיבלה קידושין [קדושיו קידושין] דדמי לזביני שמוכרת עצמה לזה. רב אשי אמר במכר (מוריגא) [מודינא] דהוו זביניה זביני(ה) אבל גבי אשה תקון רבנן דלא להוו קידושי. דהוא עשה שלא כהוגן. שהכריחה. ולפיכך נעשה עמו שלא כהוגן. שלא כדין. דאע"ג דמן התורה להוי קידושי עקרינהו רב' והפקירו אותן ועשו מעות מתנה דכל דקדיש אדעתא דרבנן מקדיש כדת משה וישראל נמצא שלא קידשה זה שהרי בדעת חכמים תלה והן אינן חפצים בקידושין הללו. והיכא דקדיש בביאה שויוהא רבנן לבעילתו בעילת זנות.
טבי. גברא אלמא הוה. תלא לפפי באילן ששמו כינרא למכור לו שדהו. חתם רבא בר בר חנא. ועד אחד עמו. אמודעא. שמסר פפי קודם שטר המכר. ואאשקלתא. וגם על שטר המכירה חתם. מאן דחתם אמודעא שפיר חתם. דאע"ג דתליוה וזבין זביניה זביני הני מילי היכא דלא כתב מודעא אבל המודעא שנכתבה תבטל המכירה. ומה דחתם אאשקלתא שפיר חתם. דתליוה וזבין זביניה זביני וכדמסיק לקמיה. [לשון הרי"ף] ואי מסר מודעא לא הוו זביניה זביני ודוקא באונסא דאנסי ליה אחריני הוא דמהניא ביה מודעא כי מעשה דטבי דתלייה לפפי אכינרא אבל אונסא דאתי ליה מחמת נפשיה אע"ג דמסר מודעא נמי זביניה זביני(ה) וההוא מודעא לא מהניא מידי והיינו דאמרי נהרדעאי כל מודעא דלא כתיב ביה אנן ידעינן באונסא דפלניא לא מודעא הוא ואמרי' הכא נמי בגמ' ודילמ' שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני (אמ') [אלמ'] כל אונסא דנפשיה קני הולכך לא מהניא בה מודעא. והאי אונסא דאחריני נמי דמהניא ביה מודעא דוקא היכא דאנסי ליה לזבוני אבל היכא דאנסי ליה לאיתויי זוזי ולא הוו ליה ואזל וזבין ארעיה אע"ג דמסר מודעא נמי זביניה זביני, מאי טעמ' דכיון דלא אנסי ליה לזבונה אלא לאיתויי זוזי מהיכא דמיתי להו הוא דאנסי ליה (ואי הוא) [ואיהו] כיון דלא הוו ליה זוזי לאיתויי איצטריך לזבוני לה להאי ארעא הוה ליה נמי לענין זבינה כי אונסא דנפשיה דהא אילו הוו ליה זוזי [לא הוה מזבין לה] ולא הוו ליה ומחמת דלא הוו ליה איצטריך לזבונה לארעא והוה ליה אונסא דנפשיה ולא איכפת לן אי גמר לאקנויי אי לא כדאמרי' [מ"ז ע"ב] ודלמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני דאלמא אונסא דאחריני הוא דבעינן עד דגמר ומקני אבל אונסא דנפשיה לא אפכת לן אי גמר ומקני אי לאו אלא אע"ג [דאניס] נמי זביניה זביני(ה). כך פי' ר' יוסף הלוי ז"ל.
אמנה היו דברינו. עדים החתומים בשטר ואמרו אמנה היו דברינו לא הלוהו כלום אלא כתבנו לו שטר ולכשיצטרך ילוה בו והאמינו לוה למלוה שלא יוציא עליו שטר מלוה זו לגבות ממנו אלא אם כן ילוה בו וזה שיעבד לו נכסיו מעכשיו אם ילוה אפי' לאחר זמן דלא ליהוי מוקדם ליטרף שלא כדין. אין נאמנין כדאמ' התם בכתובות [י"ט ע"א] אמ' רב יהודה אמ' רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן ואמרי' דקאמ' מאן אי לימ' דקאמר לוה וכולה אלא דקאמרי עדים (ד)אי כתב ידם יוצא ממקום אחר פשיטא דלא מהימני ואי דאין כתב ידן יוצא ממקום אחר אמאי לא מהימני והא איכא למימ' הפה שאסר הוא הפה שהתיר דאי בעו אמרי לא חתמנו. ומסקנא אמ' רב אשי לעולם דקאמרי עדים ודקאמרת אמאי לא מהימני כדרב כהנא דאמ' רב כהנא אסור לאדם שישהא שטר פרוע בתוך ביתו שנאמ' ואל תשכן באוהליך עולה וכיון דעולה היא אעולה לא חתמי וכי אמרי חתמנו אינן נאמנים דאין אדם נאמן כשמשים עצמו רשע בעדות זו כדאמרי' התם [י"ח ע"ב]. מודעא היו דברינו. אם שטר מכר הוא ואמרו עדים החתומים בו המוכר מסר מודעא בפנינו והראנו אונסו והכרנו בו. אין נאמנים. דתרויהו מודו דשטרא מעליא הוא ועכשיו באין לבטלו על ידי עדות מודעא וקימא לן אינו מגיד וחוזר ומגיד. ניתן ליכתב. דמצוה קא עבידי בזו להציל הנאנס מאנסו ואפי' כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים דאין זה חוזר ומגיד אלא מילתא אחריני קא משהדי והיכי דאמי חוזר ומגיד כדתנן התם פסולין היינו קטנים היינו אם כתב ידן יוצא ממקום אחר אינן נאמנים שהרי פוסלין את השטר לגמרי התם הוא דפסלינן לעדותן משום חוזר ומגיד.
<h2>דף מט:</h2>
פיס' הא ראיה יש. דקאתני מתני' אין לאיש חזקה דאין חזקה מועלת לו לקיים מקחו אבל ראית עדים או שטר תועיל לו לקיים מכירתה דאם מכרה לו אשתו נכסי מלוג שלה קנה. תימ' נחת רוח עשיתי לבעלי. שמכרתי לו שלא יכעוס עלי אבל לא היה בדעתי להקנותו דלא דאמי לתליוה וזבין זביניה זביני דאגב אונסיה גמר ומקני אבל היכא דליכא אונס כל כך לא גמרא לאקנוייה. מי לא תנן. דכי הך טענה יכולה אשה לטעון לאחרים שקנו מבעלה וכל שכן שמכרה לבעלה עצמו. לקח מן האיש. מן הבעל וכל קרקעותיו משועבדין לכתובת אשתו והיום ולמחר אם ימות או יגרשנה תטרוף מן הלקוחות אם לא תמצא בני חורין שכן כתב לה כל נכסי אחראין וערבאין לכתובתיך במסכת כתובות [נ"א ע"א]. וחזר זה הלוקח ולקח מן האשה נתן לה דבר מועט והקנתו לו כדי שלא תטרוף ממנו חוב כתובתה. מקחו בטל. לא בטל בטל ממש שכל זמן שיהיה הבעל (ואכל) [יאכל] זה הלוקח את הפירות שהרי המכר מכר הוא כל זמן שלא תתגרש האשה ולא יבוא זמן גיבוי כתובתה שהרי משנה זו בכל נכסין וכל קרקעות שיש לו לבעל מיירי כדמוכח לקמן בסמוך דאמרי' למעוטי מאי אילימ' למעוטי שאר נכסין וכו' ובכולן אי אתה יכול לומ' מקחו בטל לגמרי דאמ' בכתובות פר' האשה שנפלו לה נכסים בסופו [פ"א ע"ב] דאי לא תימא הכי סיפא דקתני וכן לא יאמר אדם לאשתו הרי כתובתיך מונחת על השולחן אלא כל נכסין אחראין לכתובתה ואי בעי לזבוני הכי נמי דלא מצי מזבין בתמיה, משם אנו למדין שהמכר קיים ואע"פ שמשועבדין לאשה. אלא להכי אהני שעבוד שתוכל לטרוף מהן כשיגיע זמנה לגבות כתובתה הולכך אין מקחו בטל.
הא איתמר עלה דההיא דחזר ולקח מן האשה. לא נצרכה למתני מקחו בטל אלא באותן ג' שדות המשועבדות לה יותר משאר נכסין ודעתה סומכת עליהן יותר דהוי מקחו בטל דלא גמרא ומקניא אלא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי ולקמיה מפרישנן למעוטי מאי דלא להוי מקחו בטל. (ו)אחת שכתב לה בכתובתה. למנה מאתים. [נ' ע"א] ואחת שייחד לה בכתובתה. תחת נדוניא שהביאה מבית אביה שגם זה נקרא כתובה בפ' נערה [כתובות מ"ז ע"ב] דקתני קבורתה תחת כתובתה והיינו תחת נדונייתא (דהתם) [דתחת] מנה מאתים לא קאמ' דבההוא פירקא גופיה [נ"ג ע"א] אמרי' ארוסה אין לה קבורה. הכי גרסי' בפ' ר"ח ז"ל ואחד שהכניס לה שום משלו. ששם לה שדה כנגד תוספת שהוסיף לה על מאתים מנה משלו. ושלשה מיני ממון הללו כולן כתובין בכתובה בסדר הזה, מנה מאתים תחלה ואחר כך נדוניא דהנעלת ליה וכו' ואחר כך וצבי פלוני החתן והוסיף לה מדיליה כו'. ור' שמואל ז"ל לא פירש כן. ומשלש (שדה) [שדות] הללו כולן אם חזר ולקח מן האשה מקחו בטל דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי. והמתרץ עצמו מפרש והולך לסיים תירוץ שלו למעוטי מאי כלומ' למעוטי מאי נקט שלשה שדות הללו דהוי מקחו בטל ולא שדה אחרת. אילימא למעוטי שאר נכסין. פי' ר"ח ז"ל שאר נכסין דידיה שהן נכסי נדוניתא ממש כיון דלא גביא להי נמי אלא לאחר מיתה או לאחר גירושין דהא כתובין הן על הבעל אי מימנעא כל שכן דהויא לה איבה דאמ' לה עיניך [נתת] בגירושין ובמיתה, כך פי' ר' יוסף הלוי ז"ל. ושאר נכסין וקרקעות של בעל המשועבדין לה דאם חזר ולקח מן האשה כל שכן דמציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי דהויא לה איבה אם לא תמכור ללוקח מבעלה וכל שכן דהוי מקחו בטל ותטרוף האשה ממנו כתובתה כשתתגרש או ימות בעלה דאי לא כתבה ליה ללוקח אמ' לה בעל עיניך נתת בגירושין או במיתה וחושב את לגבות כתובתיך כשאמות או אגרשך ולכך אין את מנחת למכור מנכסי כלום אבל בהנך ג' שדות לא אמ' בעל הכי דמאחר שייחדן לה דין הוא שתערער במכירתן. (והלכת') [והלכך] רבותא הוא דקאמ' לא נצרכה האי דתנן מקחו בטל בשאר נכסין דמילתא פשיטא היא דמציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי כדי שלא יאמר עיניך נתת בגירושין ובמיתה אלא אפי' בהנך ג' שדות דליכא למימר הכי אפי' הכי מקחו בטל דכיון דמכל מקום אינו שלה לגמרי כי אם של בעל מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי. כך פי' ר' שמו' ז"ל.
<h2>דף נ.</h2>
ואלא למעוטי נכסי מלוג. אתא רבה בר בר הונא לאשמועינן דבהנהו אם לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו קיים, דכיון דשלה הן אינה יגורה מבעלה ויכולה למחות בו שלא ימכור ולא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי. ומתני' נמי דקתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו הא ראיה יש בנכסי מלוג מיירי דכיון שהנכסין שלה לא מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי. והא אמ' אמימר איש ואשה. קא סלקא דעתא השתא דהכי [קאמר] איש שמכר ואחריו האשה לא עשו כלום דמציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי וכל שכן אי דזבינא לבעלה דנחת רוח עבדה ליה ואמאי קא(י) דיקא מתני' הא ראיה יש. ומשני לעולם למעוטי נכסי מלוג וכי איתמר דאמימר לא שמכרו שניהם ביחד אלא איש או אשה קאמ' כגון היכא דזבין איהו ומת דאתיא איהי ומפקא מן הלקוחות גוף הקרקע והפירות מיכאן ואילך שהבעל אינו יכול למכור אלא הפירות שהן שלו בחייו וגם הגוף אם תמות אשתו ויירשנה הוא אבל אם ימות הוא היא תטול נכסי מלוג שלה הולכך האיש שמכר לא עשה כלום שאם ימות בחיי אשתו היא תקח נכסי מלוג שלה. אי נמי אם מכרה גוף הקרקע בלא פירות שהרי הפירות של בעל הן תחת פרקונה ואחר כך מתה לא עשתה ולא כלום, ולא נאמר מאחר שמתה אין לבעלה פירות שהרי לא יפדנה עוד וגם גוף הקרקע לא יירש מאשתו, אי אפשר לומר כן אלא בעל אתי ומפיק כמו שהתקינו באושא כשהיתה סנ[ה]דרי לשם באחת מעשר גליות שגלתה סנ[ה]דרי כדאיתא בראש השנה [ל"א ע"א]. הבעל מוציא מיד הלקוחות. כדמפ' טעמא בבבא קמא [צ' ע"א] דאלמוה רבנן לשעבודא דבעל משום איבה ועשאו' לוקח ראשון. ומיהו להכי אהני מכירת האשה שאם ימות בעלה בחייה (ישלם) [יטלם] הלוקח. [לשון הרי"ף מכתובות צ"ה ע"א] ומכר את שדהו. שהיא משועבדת לכתובות. האומר לחברו. כגון שדה של שני שותפין ואמר אחד לחברו אחד מן הלשונות הללו. לא אמ' כלום. דאין זה לשון מתנה כשאומר לא יהא לי חלק בשלי דבעל כרחו הרי הוא שלו עד שיאמר לחברו שדי נתונה לך שדי מופקרת לכל מי שירצה.
<h2>דף נ:</h2>
אין מחזיקין בנכסי אשת איש. בנכסי מלוג שלה דמציא אמרה על בעלי סמכתי שהוא ימחה ויערער ולכך שתקתי ובשאר בני אדם דלאו בעל קאמ' רב דאין מחזיקין שכן משמע אין מחזיקין לשון רבים ועוד דאי בבעל קאמ' דאין מחזיקין היינו מתניתין דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו ומאי אתא לאשמועינן. [נ"א ע"א] ודייני גולה שמואל וקרנא. בפרק ראשון דסנהדרין [י"ז ע"ב]. מחזיקין. דהוה ל(י)ה למחות. מיסתבר טעמיהו אמרי'. היכא דהויא מקצת חזקה בחיי הבעל וג' לאחר מיתת הבעל כגון שאכלה הלוקח מקצת חזקה בחיי הבעל שמכרה לו וג' שנים שלימות לאחר מיתת הבעל כי האי גונא קאמ' רב צריכה למחות והכי קאמ' רב אשת איש שמכר בעלה לאחר נכסי מלוג שלה צריכה למחות לאחר מיתתו דסד"א כיון שהכל יודעין שהבעל מכרה לו ולא היא וגם הוא מודה כן שהבעל מכרה לו לא תועיל חזקתו (ו)אף לאחר מיתת הבעל כלום שהרי לא יוכל לטעון לאשה מינך זבנתה אחרי כן ואכלתה שני חזקה כיון דמתחלה הבעל מכרה לו ופירות הוא דהוו ליה לבעל באותה שדה ואותן מכר לזה קמ"ל רב דצריכה למחות לאחר מות הבעל קודם שיחזיק ההוא אחר ג' שנים דיכול לטעון הבעל מכר לי הגוף אם יירשך ואם ימות קודם לך פירות מיהא קניתי וכשמת נסתלקתי ממקחי ולכך קניתיה ממך שהרי עתה נעשית השדה שלך והולכך מיגו דמצי אמ' לה מינך זבנתה וכו'. אבל אם החזיק בנכסיה בחיי הבעל ג' שנים אינה חזקה דמציא אמ' על בעלי סמכתי. אי נמי פירות שהיו לו לבעלי בנכסין שלי אותן מכר לך אבל הגוף שהוא שלי לא היית יכול לקנות שגם הוא אין לו חזקה באכילת הפירות. ודייני גולה בכל ענינים פליגי אדרב. ותלמוד' קאמ' כדרב יוסף אבל רב לא הזכיר רב יוסף שהרי רב קדם לו הרבה דורות.
<h2>דף נא:</h2>
פיס' במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות. דנותן בעין יפה נותן. תרתי. בתמיה'. שני דברים של רבא סותרין זה את זה, לא קנתה משמע לא גוף ולא פירות דלגלויי זוזי הוא דבעי, והבעל אוכל פירות משמע שקנתה גוף הקרקע דלאו לגלויי זוזי בעו. במעות שאינן טמונין קנת[ה]. דליכא גלויי זוזי שהרי גלוים ועומדים הן.
לא מן הנשים וכו'. דאיכא למימר גנבום לבעליהן (ולא רועהם) [ולאדוניהם] ותינוקות נמי (נימא) [שמא] גנבום מבית בעל ביתן שהן דרים שם ואסור לסייע ידי עוברי עבירה וכשלא [י]קבלו מהן יחזירו למקום שגנבו משם. יחזיר לאשה. ולא לבעל דאין לנו להחזיקה שגנבה אותן. יחזיר לבעלה. שאפי' אם ניתן לה ממון זה על מנת שאין לבעלה רשות בו מכיון דמתה יורשה [ש]הבעל יורש את אשתו והולכך יחזור לבעלה דממה נפשך הרי של בעלה. יחזיר לעבד. שמא נתן לו על מנת שאין לרבו בו כלום או שמא אדם הפקידו אצלו ואינו שלו כדי שיזכה בו רבו. מת יחזיר לרבו. דכל מה שקנה עבד קנה רבו. אומ' ר"ש ז"ל נראה בעיני דהוא הדין אם נשתחרר העבד ואחר כך מת יחזיר לרבו שהרי עבד היה כשהפקידו לזה וסתם עבדים גזלנים הם אבל אם נתגרשה האשה ואחר כך מתה יחזיר ליורשיה ולא לבעלה דמשנתגרשה אין הבעל יורשה. [נ"ב ע"א] קיבל מן התינוק לא יחזיר לו שהרי אין (ידוע) [יודע] לשמר ומי שמחזיר לו כ(ש)משליך לאיבוד דאמי. אלא יעשה לו סגולה. אוצר עד שיגדל ויחזיר לו. והשתא מפרשינן מאי סגולה. מת התינוק יחזיר ליורשיו. ספר תורה. ללמוד בו. דיקלא וכו'. הרי הפירות והקרן קיים אבל בעיסקא לא שמא תארע דבר תקלה ותאבד.
<h2>דף נב.</h2>
וכולן שאמרו. אפי' קטן. בשעת מיתתן. אורחא דמילתא נקט דכשהן בריאין אם רוצין להחזיר לבעל יטלו שלהן מיד הנפקד ויחזירו הן לבעלים דמה להן לגלות הדבר. יעשה כפירושן. יחזיר הנפקד לאותו פלוני שפירש[ו] איל(י)ו. ואיכא דאמרי יעשה פירוש לפירושן. כלומ' יבדוק ויחקור על הדבר אם יש רגלים לדבר ינתן לאותו פלוני ואם לאו חיישי' שמא להבריח אותו מבעליהן אומרין כך. וכך פי' ר' יוסף הלוי ז"ל. ור"ב פי' איכא דאמרי יעשה פירוש לפירושן. יביאו ראיה אותן שאמרו שהן שלהן ויקבלום וכן אם הביא הבעל או הרב יק[ח]ם. דמרת ובני [נ"א יבנה] ברת. שם בתה היתה יבנה. אי מהימנא עלך שלא גנבה ממך כלום. ואי לא עשה פירוש לפירושה. עכבם לעצמך. אי אמידא לך ברתך. ס"א ברתה. כלומ' אם היא עשירה דאית לה כי הני כיפי יעשה (כי פי') [כפירוש] אשתו. ואי לא אמידה ברתה ודביתהו נמי לא מהימנא ליה יעשה פירוש לפירושה. כלומ' יבקש ראיה דדיליה אינון ואי ליכא ראיה דדיליה אינון יקיימינוהו על דין תורה המחזיק הרי הוא שלו והמוציא מחברו עליו הראיה. כך פיר' ר' האיי גאון ז"ל. ירושלמי בהגוזל קמה בסופו. וכולן שאמרו בשעת מיתה של פלוני הן יעשה כפירושן רבא בר זבדא בשם רבה בר ממל ובלבד בעדים (איתה) [איתת] רבה בר בר חנא כי הות מדמכה אמרה אהן אקדשיא דברתי והוא אמ' לית אינון אלא דידי אתא עובדא קומי רב אמ' אין אדם מצוי לשקר בשעת מיתה.
פיס' ואפי' חלקו. נפרדו הבן והאב שאין הבן סמוך על שולחן אביו ואין מתעסק בנכסי אביו כלל אפי' הכי אין מחזיקין זה על זה דלא קפדי אהדדי. חלקו לא. כלומ' בחלקו לא איירי מתני' אלא ודאי כיון דחלקו יש להן חזקה זה על זה.
אחד מן האחין שהיה נושא ונותן כגון גדול אחי לאחר מות האב. אונות. שטרי מכירות. לשון כחי וראשית אוני [בראשית מ"ט]. ושטרות. של הלו[א]ה. יוצאות על שמו. שבשמו נכתבו שהוא לקח או הלו(א)ה. שלי הן. ואין לאחי חלק בהן. שנפלו לי. הממונות שהלויתי ושקניתי בהם קרקעות הללו מבית אבי אימא ואין אתם יורשים עמי. והולכך נקט אבי אימא דאילו מבית אבי אבא כולן יורשין בשוה וכגון שאינן בני אם אחת. עליו להביא ראיה. שהממון שלו אע"פ שכתובין השטרות בשמו דכיון שהיה הוא לבדו נושא ונותן בנכסין נכתבו על שמו. ובגמ' מפרש(י') רבה ראייה בעדים שירש מאבי אמו. על האחין להביא ראייה. ששטרות הללו ממון אביהם דאמאי דכתי' בשטרא סמכינן והרי על שמו נכתב. אבא. רב וכך היה שמו כדקרי ליה בשחיטת חולין [קל"ז ע"ב] אבא אריכא ואמרי' במסכת נדה [כ"ד ע"ב] רב ארוך בדורו היה והאי דקרו ליה רב כמו שקורין לר' יהודה הנשיא בארץ ישראל ר' נמי קרו ליה בבבל רב. כן כתוב בספר הערוך [ערך אבא וערך אביי]. שאם מת ויש לו בנים לירשו על האחין להביא ראיה. דכיון דיתמי לא בני אתויי ראייה נינהו ואין יודעין לחפש זכותן וגם השטר מוכיח שהממון של אביהן על של כנגדן להביא ראיה. זווא דסרבלא. זוג מספרין של סורקי בגדים שגוזזין להן הסרבלים. מיתמי. הבעלים שהיו להן עדים שהן שלהן הוציאום מן היתומים בלא ראיה ועדים שיעידו שהשאילון לאביהן של יתומים לפי שהן דברים העשויין להשאיל ולהשכיר שאם אמ' אביהן לקוחין הן בידי עליו להביא ראיה שלקחן אביהן מן הבעלים וכיון דלית להו ראיה החזיק רבא לבעלים ולא נאמר כיון שמת האב על הבעלים להביא ראיה. ואמ' ר' האיי ז"ל בלא שבועה. אלמא לא טענינן להו ליתמי מאי דלא מצי אבוהון למיטען. [לשון הרי"ף] בהאי מלתא טענינן להו ליתמי מאי דלא מצי טעין אבוהון. דלא מצי האב לטעון לאחיו שיביאו ראיה ואנו נטעון במקום היתומים כן.
<h2>דף נב:</h2>
שאין חולקין בעיסתן. שאין חלוקין בשום דבר בעולם ואפי' בעיסתן הולכך מאין לו לזה כלום בלא אחיו. וכן האשה. אלמנה. קימץ. שהיה עצרן יותר מדאי ולכך נתעשר והיה לו ממון לבדו שאין לאחיו חלק בו. ומהממון ההוא לקח קרקעות והלוה לאחרים.
אטו כל הני דאמרי' לקמן במתניתין נותן מתנה ואחים שחלקו לאו על ידי חזקה דנעל (מתני' וגדריהן) [וגדר הן] קונין כדקתני מתני' בתמיה'. בד"א דבעינן חזקה ג' שנים בחזקה שיש עמה טענה. כלומ' ערעור. אבל חזקה שאין עמה טענה. שבעל הקרקע מודה לו ליטלה כגון נותן מתנה כו' כיון דנעל וגדר ופרץ כל שהו בפני עדים הויא חזקה לקנות שלא יוכלו לחזור עוד זה בזה. בקידושין דבי לוי. בברית' דמסכת קידושין שסידר לוי כמו שסידרו ר' חייא ור' אושעיא. נעל גדר פרץ בפניו. במקח וממכר מיירי דתנן בקידושין [כ"ו ע"א] דקרקע נקנית בחזקה. ומתמה תלמוד' בפניו הוא דהויא חזקה אבל שלא בפניו דמוכר אם נעל וגדר שלא בפניו לא תיהוי חזקה בתמי'. בפניו. דמוכר לא צריך למימר ליה מוכר ללוקח לך חזק וקנה. אלא מכיון שנתרצה לו בכך וכך מעות והחזיק זה בפניו הויא חזקה דניחא ליה בהך חזקה והולכך שתיק. ולא יוכל מוכר לחזור בו עוד והלוקח נתחייב לו דמי מקחו. [נ"ג ע"א] שלא בפניו צריך וכו'. אם בא להחזיק שלא בפני המוכר כגון בעיר אחרת או אפילו באותה העיר שלא מדעתו של מוכר לא הויא חזקה אלא אם כן אמ' לו מוכר ללוקח לך חזק וקנה. ולא שנא מתנה. צריך למימ' ליה לך חזק וקנה דקל וחומר הוא ומה מוכר דיהב ליה זוזי אי אמ' ליה לך חזק וקנה אין ואי לא לא מתנה דלא יהיב ליה זוזי לא כל שכן. [לשון הרי"ף שהביא מדף ק' ע"א] אבל בהליכה לא קנה. והא דאמרי' בבבא קמא בפר' קמא [ט' ע"א] מאימת הויא חזקה מכי דייש אמצרי לאו בהילוך מיירי אלא בהגבהת המצר ודש הקרקע לתקן המצר ולחזקו דהיינו נעל וגדר ופרץ כל שהוא. נקנה בהילוך. דדרך הנאת המעשה קונין אותו כדאמרי' [נ"ג ע"ב] מציע מצעות בנכסי הגר קנה. כי אתו קמיה דרב יצחק בר אמי לדין על עסק אדם שהתנה לחברו למכור שביל כרמים. הב לי שביל רחב כי היכי דדרי טונא דזמורות על כתיפו והדר אילך ואילך ולא יגעו הזמורות במחיצות השביל. ולא אמרן אלא דלא מסיימי מחיצתא [אבל מסיימי מחיצתא] הדבר (ה)ידוע שלא מכר לו אלא שביל זה כמות שהוא.
<h2>דף נג.</h2>
גדר גדר. שהיה בנוי פחות מעשרה והשלימו לעשרה כדי שלא יוכלו לעלות עליו וליכנס בשדה. פרץ פירצה. הרחיב הפירצה. מעיקרא. כשהיה פחות מעשרה לא הוי סלקי ביה. מאי עביד. ואמאי הוי חזקה דכל בנין בלא צורך לא הוי חזקה. ואלא מעיקרא הוו סלקי ביה. מהא בדוחקא. והשתא שהשלימו לעשרה לא סלקי ביה (בלילי) [כלל]. טובא עבד. ואין זה ראוי לקרות כל שהוא ואע"פ שבנין כל שהוא גדר. והשתא סלקי ליה בדוחקא. והיינו כל שהוא דכל שהוא אהני דהא אכתי סלקי ליה קצת. ולאו דוקא עשרה דהוא הדין לפחות מעשרה. טובא עבד. דשויוה פתח. והשתא עילי ליה (בדוחקא) [ברווחא]. דפורתא אהני. פי' ר' שמו' ז"ל ואע"ג דגבי שכירות אמרי' בפסחים [ד' ע"א] משמסר לו המפתח הוי בחזקת שוכר והוא הדין לגבי לקנותה. הני מילי במוכר ומשכיר לחברו אבל בנכסי הגר מי (ש)מסר לו המפתחות שיקנה הולכך צריך בנין כל שהוא. וזה אי אפשר כדמוכח בפ' שור שנגח את הפרה [נ"א ע"ב] דאמרי' המוכר בית לחבירו כיון שמסר לו מפתחות קנה ופריך היכי דאמ' אי בכספא ליקני בכספא אי בחזקה ליקני בחזקה ומסיק דמסירת מפתח כמאן דאמ' ליה לך חזק וקנה ולא יותר. וההיא דפסחים היינו טעמא דמי שבידו מפתח עליו לבדוק ולא משום דמהני לענין [קנין].
נתן צרור. בחור שבגדר השדה וכולה שמעתין בנכסי הגר קאי והוא הדין לקונה דבר מחברו. דסכר מיא מינה. ראה נהר שוטף ורוצה ליכנס בשדה דרך הנקב ובא זה וסתם את הנקב בצרור וסכר את המים שלא יכנסו לשדה וישטפוה. נטל דאפיק מיא מינה. שנכנסו לה מים דרך הצד האחד ועשה נקב בצד השני כדי שיצאו לחוץ. האי מבריח ארי וכו'. דכל ישראל מצווין להציל ממון חביריהן מן ההזק ואין זו חזקה. דצמד לה מיא. כמו צמיד פתיל [במדבר י"ט], ויצמד ישראל [שם כ"ה] חיבר המים שבתוכו שלא יצא לחוץ וזהו כמו משקה את השדה. דפתח לה מיא. על ידי נטילת צרור נכנסו המים מן הנהר דרך חור שבכותל.
שתי שדות של גר הסמוכין זו לזו אלא שיש מצר אחד ביניהן. החזיק באחת מהן. כגון דרפק בה פורתא. לקנותה. נתכוון לקנותה לבדה ולחברתה לא נתן לב לקנות. קנאה. לאותה שדה לבדה ואי לא הוה מצר בנתים הוה קני לה כולה מסתמא בחפירת כל שהוא. [נ"ג ע"ב] לקנות אותה ואת חברתה. כשמחזיק באחת נתכוון לקנות בחזקה זו את שתיהם. אותה קנה. לבדה. חברתה לא קנה. דמצר מפסיק כדאמ' ר' אסי אמ' ר' יוחנן לקמן בשמעתין [נ"ה ע"א] המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר. ודוקא נכסי הגר דממילא קא קאני בלא מתן מעות הולכך אין בו כח לקנות אלא אותה שדה שהחזיק בה אבל במכר מודה ר' יוחנן שאם החזיק באחת מהן קנה כולן כדאמרי' בפר' קמ' דבבא קמ' [י"ב ע"א] ולקמן בהמוכר את הבית [ס"ז ע"א] אמ' שמואל מכר לו י' שדות בעשר מדינות החזיק באחת מהן קנה כולן ותניא בהדיא כוותיה דשמואל בפר' ראשון דקידושין [כ"ז ע"א, ע"ב] ומפר' טעמ' דסדנא דארעא חד הוא וכדמפ' התם בברית' בד"א שקנה כולן שנתן דמי כולן דכיון דכולהו אישתעבוד ללוקח בשביל מעותיו אהנו חזקת אחת מהן לקנות כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו והולכך גבי נכסי הגר נמי דליכא מתן מעות לא קני אלא ההיא שדה דאחזיק בה. אף אותה לא קנה. דלא נתכוון להחזיק בה ואין חזקה אלא מדעתו דאין אדם קונה שלא מדעתו.
<h2>דף נג:</h2>
בעי ר' זעירא החזיק באחת מהן לקנותה וכו'. מי לימ' הא דלר' יוחנן לא קנה חברתה בחזקה דאידך היינו משום דלא נתכוון לקנות המצר וכיון שהוא (מספיק) [מפסיק] לא הועיל חזקה לשדה אחר שאינו מחובר לזה, אבל הכא דמתכוון לקנות גם את המצר עם חברתה מאי מי אמרי' האי מצר דהאי ארעא שהחזיק בה הוא ודהאי ארעא ויקנה גם את חברתה ואת המצר. או דילמ' האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. המצר מופלג מן השדה גבוה או נמוך וכל אחד מקום חשוב בפני עצמו הוא מצר לבד ושדה לבד ולא מבעיא דחברתה לא קנה אלא אפי' המצר לא קנה. והאי דאמ' ר' יוחנן חברתה לא קנה הוא הדין דאפילו [המצר] לא יכול [לקנות] בחזקת השדה אלא אורחא דמילתא נקט שאין חוששין בני אדם בקניית המצר כי אם בקניית השדות. החזיק במצר. דרפק ביה פורתא. לקנות שתי השדות שמיכאן ושמיכאן מהו. מי אמרי' מצרא אפסרא דתרויהו הוא. כלומ' משועבד הוא לשדה לשמרו כמו שהאפסר משמר את הבהמה ואמרי' בקידושין [כ"ז ע"ב] אילו מכר לו עשר בהמות באפסר אחד מי לא קני הבהמות בשביל שמחזיק באפסר והא נמי אפסרא דארעא הוא וכמי שמחזיק בשדות דאמי. או דילמא לחודיה קאי המצר לגמרי ולא דאמי [לאפסר של בהמות כדאמרי' נמי בקידושין מי דאמי] התם אגדו בידו הכא לא אגדו בידו.
זה לפנים מזה. והפנימי יש לו דריסת רגל על החיצון לצאת לרשות הרבים דרך עליו. פנימי לא קנה. דאין פנימי משועבד לחיצון כלל דליהני ליה חזקה שלו. או' ר' שמו' ז"ל ה"ג לקנות אותו ואת החיצון קנה שניהן. לקנות את החיצון לבדו. לכך החזיק בפנימי אף פנימי לא קנה.
קמא ליבני בעלמא הוא דהפיך. היפך לבנין וסדרן זו על גבי זו דכל זמן שלא העמיד דלתות מאי קא עביד מעיקרא עילי לה ברווחא השתא נמי עילי לה ברווחא דתחלת הבנין אינו עיקר אלא גמרו כדתנן נעל גדר דהינו העמדת הדלת. כך פי' ר' שמו' ז"ל. אבל בנה כל שהוא לא קתני.
המוצא פלטרין בנויים. ואין חסר כלום ואין לו מה לחדש בבית שתהיה חזקה. סיוד. טיח בסיד. כיור. ציורין מחוקין על הקיר. וכמה. יהו ייפוי להחזיק. וכנגד הפתח. דרך כניסת פתח הבית בכותל (שמודו) [שכנגדו] דשם נראה יותר לנואי אבל במקום אחר טפי מאמה בעי.
הא מילתא. דלקמן אמ' לן רב ששת מדעתו ואנהרינהו לעינין ממתניתין. היאיר עינינו להביא לנו ראיה ממתניתא דלקמן. הציע מצעות. דוקא הציע אבל הילך בבית או שכב לא קנה ואפי' מצא מטות מוצעות ושכב עליהן משמע דלא קנה. כיצד בחזקה. אעבד כנעני דתנן ביה בקידושין [כ"ב ע"ב] שנקנה בחזקה קאי. שהנעיל לו מנעלו. עבד לרבו ששמש העבד לרב והוי חזקה וכן כולם אף מציע מצעות ששימשתו קרקע קנה. גרדו. מלשון ויקח לו חרש להתגרד בו [איוב ב']. הנעילו. היינו הנעיל לו מנעלו דרישא ואגב שיטפא דהלבישו אמ' נמי הנעילו. ר' יוסף הלוי ז"ל הלבישו הרב לעבד שהוא כענין המציע מצעות בנכסי הגר. מאי. מאי הגביהו דקאמ' תנא קמא מי הגביה למי ומה קא מהדר ר' שמעון דלפום ריהטא משמע דהיינו תנא קמא. או שהגביה את רבו. כגון שהיה צריך להגבהה זו כגון להעלותו למטתו קנאו לעבד בהגבהה זו שהרי שימש לרבו שניסמך עליו. והיינו דומיא דהציע מצעות בנכסי הגר דכיון דנסמך ונשען בשכיבתו על הקרקע קנאה. כך פירש ר' שמ' ז"ל. הגביהו רבו לו לא קנאו. דלא שיכא הגבהה כי אם במטלטלין שאין דרך להגביה בני אדם. לא תהא חזקה. דהנעיל והפשיט והרחיץ גדולה מהגבהת רב לעבד וקנה רב לעבד שהרי הגבהה חמורה היא וקונה אפי' ברשות המוכר מה שאין כ(א)ן במשיכה ומסירה.
<h2>דף נד.</h2>
מאן דשדא לפתא לפי פלחי. (שורש) שזרע לפת בתוך בקעים של קרקע ולא כיסה עפר ולא עשה כי אם זריקת הלפת בתוך החריץ. לא הוי חזקה. שהרי לא עשה שום תיקון בקרקע והשלכת זרע על הקרקע אינו מעשה אלא אם זורע ואחר כך מכסה בעפר ואע"פ שגדל הלפת ונשרש בקרקע היום ולמחר (אמילא) [ממילא] הוא דקא שבח ולא דאמי לרפק פורתא דמעשה קא עביד בגוף הקרקע ואכילת הלפת נמי אינה חזקה דאכילת פירות אינה קונה ולא הויא חזקה לקנות והכי אמרי' [לקמן נ"ז ע"א] והרי אכילת פירות דבנכסי חברו קנה לענין חזקה ג' שנים [להיות אכילת הפירות של ג' שנים] עומדים במקום השטר ובנכסי הגר לא קנה כלומ' לגבי לקנות קרקע מיד כדין קרקע שנקנה בכסף ובשטר ובחזקה דנעל וגדר ופרץ לא הויא חזקה.
האי מאן דפשח. כמו ויפשחני נוטל מן הענפים של דקל לפי שענפיו מרובים ואין מניחין אותו לגדל ומהני ליה הפשיחה כזימור בכרם. אדעתא דדיקלא. כדי שיגדל. קני את הדקל. אדעתא דחויתא. אם מפשחו לצורך בהמותיו להאכילם ואינו מתכוין להנאת הדקל ואע"ג דממילא מהני לדקל דכיון דאינו מתכוין לתקן קרקע דומיא דנעל וגדר אלא ללקיטת פירות מתכוין לא הויא חזקה וכי קאמ' מתכוין אני בלקיטה זו לקנות הרי [הוא] כאדם שהולך ואמ' רוצה אני להחזיק בשדה פלוני דבדיבור בלא מעשה לא הויא חזקה דתרתי בעינן שיעשה תיקון בקרקע ובאותו התיקון יהא מתכוין להחזיק. היכי דאמי. מנא ידענו אי אדעתא דדיקלא אי אדעתא דחיותא עבד שלא יוכל לכפור ולטעון דאדעתא דדיקלא עבד. מתרי גיסי. אם מכל צדדין ליקט כאן מעט וכאן מעט אדעתא דדיקלא שכן מנהג לעשות. מחד גיסא. מקלקל הוא את האילן שמגליהו כולו מצד אחד וההוא ודאי אדעתא דחיואתא לחוד מתכוין דלאילן לא חייש.
האי מאן דזכי זוכיא. מכבד ומטהר את השדה מקיסמין ועשבין רעין. אדעתא דארעא. שתהא נוחה לחרוש. אדעתא דציבי. ללקט עשבים לשרוף. לא קאני. דכל לקיטת פירות לא קאני. שקל רברבי וזוטרי איכא למימ' אדעתא דארעא. אבל שבק זוטרי ליכא למיתלי אלא אדעתא דציבי לחוד דגדולים הראוים לשריפה מלקט.
דתקיל תיקלא. מסיר מכשולות ומשוה פני קרקע שתהא חלקה. אדעתא דארעא. שתהא חלקה ולא תיכשל המחרישה ותישבר. קאני. דדמי לחורש. דבי דרי. גורן לדוש שם תבואה. מוליא. תל. נצה. גומא. שקל מוליא ושדי בנצה אדעתא דארעא. לקח התל והשליך בגומא נמצא שהשוה כל הקרקע איכא למימר דלחרוש עושה שלא תתעכב המחרישה. מוליא במוליא ונצא בנצא. התל [הרחיב] מקומו והשפילו ונתן מגובהו סביבותיו לצדדין שלא יהא זקוף כל כך, וכן נצא בנצא שפתי הגומא השפיל וגירר לאמצעיתה ונעשית הגומה חלקה הרי הגומות לבד והתלים לבד והרי יש כאן מקומות מקומות חלקין כל אחד לבד. אדעתא דבי דרי. ראוי היה לחבוט חטים ולא לחרישה. (שקל מוליא ושדא בנצא אדעתא דארעא. לקח התל והשליך בגומה נמצא שהשוה כל הקרקע איכא למימר דלחרוש עושה שלא תתעכב המחרישה) כל חזקות הללו בין בנכסי הגר בין במוכר ונותן במנה ואחין שחלקו.
דפתח מיא. שיכנסו בשדה. אי דעבד תרי בבי. אחד לצד הנהר ליכנס המים ואחד מצד שני לצאת. אדעתא דכוארי. לצוד הדגים נתכוון ולא להשקות דאי להשקות מתכוין היה לו (לעושה) [לעשות] פתח אחד ויתעכבו שם המים וגם הדגים יהו ניצודים מאיליהן.
בתפשיחא. כדאמרן לעיל דפשח דיקלא. רפק תותיה פורתא. דהיינו עודר תחת האילן דמהני ליה כחורש לזריעה. כדמחזקי אינשי. אדעתא דדיקלא דהיינו מהאי גיסא ומהאי גיסא.
הצר צורה. צורת חיה או עוף. בנכסי הגר. בכתלי הבית אבל סיוד וכיור דאמרן לעיל אמה כנגד הפתח לאו היינו צורת בריה אלא ציורים בעלמ' מעשה צעצועים ופרחים אבל צורת חיה או עוף חשיבא ודי באחד ולא בעינן אמה ולא כנגד הפתח. דרב לא קנה גינתא דבי רב. גינה הסמוכה לבית המדרש והיתה של גר ומת וקנאה רב בכך שעשה בה צורה להחזיק בה ומכללא דהך מעשה איתמר הך דרב.
המסויימת במצריה. שיש לה מצר מד' רוחותיה. כיון שהכיש בה וחפר בה במר מכוש אחד. הכאה אחת בקרקע. קנה כולה. דהיינו רפק בה פורתא וכגון קרקע שעומד לחרישה אבל בבית לא הויא חזקה. ולא שנא מכר ולא שנא נכסי הגר קנה כולה. לא קנה אלא מקום מכושו בלבד. ודוקא נכסי הגר אבל מכר וקבל זוזי אפי' י' שדות בעשר מדינות והחזיק באחת מהן קנה כולן כדפרשי' לעיל. [לשון הרי"ף] ועבד בה עובדא. כדמפ' בגמר'.
<h2>דף נד:</h2>
אינה מסוימת במצריה. אלא בקעה גדולה ופתוחה לשדות אחרות או לרשות הרבים. עד כמה. צריך לחפור ויקנה כולה אליבא דרב דהא ודאי לשמואל לא חשיבא מסוימת [טפי משאינה מסויימת] דהא קאמ' לא קנה אלא מקום מכושו בלבד וכל שכן בשאינה מסויימת. כדאזיל תיארא (תתורי) [דתורי] והדרי. כשיחרוש צמד בקר שורה אחת מקצה גבול [השדה] עד קצהו והדרי ובחזרתו יעשה עוד שורה דהיינו שתי שורות על פני כל השדה משפתו אל שפתו ממזרח למערב ומתוך כך קנה כל השדה גם מן הצפון אל הדרום דכיון דחרש שתי שורות על פני כל אורך השדה או על כל רחבו כאלו חרש כולו דאמי שהרי החזיק בו מראשו ועד סופו.
נכסי הגוי. שמכרן גוי לישראל וקבל הדמים ממנו ועדיין לא החזיק בם ישראל זה הקונה אותן. הרי הן כמדבר. הפקר. כל המחזיק בהן זכה. שאם קדם ישראל אחר והחזיק בהן קנה. מכי מטו זוזי לידיה. מן הלוקח. אסתליק ליה הגוי שהרי כל קנינו של גוי בכסף כדאמרי' בפר' קמ' דקידושין [י"ד ע"ב] ומשקבל המעות לגבי דידיה הויא מכירה גמורה שאין יכולין עוד לחזור זה בזה. וישראל לא קני במתן מעות עד דאתי שטרא לידיה. כדאמרי' בקידושין [כ"ו ע"א] דאפי' מישראל חבריה לא קאני בזוזי עד שיכתוב לו את השטר וכל שכן מגוי דסתם גוים אנסין הן ואין בדעתו לקנות בלא שטר והולכך אי אתא ישראל אחרינא רפק בה פורתא מיקמי האי קנה. [לשון הרי"ף] ואמ' לא ליכול ארעא. שום מחזיק. אלא בשטרא. אלא אם כן יש בידו שטר מן המוכר. לא קאני. זה המחזיק הואיל ואין לו שטר מן הגוי אלא לוקח ראשון יקנה בדינא דמלכותא לכי אתא שטרא דגוי לידיה. דינא דמלכותא. כל מסים וארנוניות של משפטי מלכים שמרגילים להנהיג במלכותם. דינא הוא. שכל בני המלכות מקבלים עליהם ברצונם חוקי המלך ומשפטיו והולכך דין גמור הוא ואין להחזיק בממון חברו על פי חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל. [נ"ה ע"א] אין מוציאין. כשמואל. וכן הי' ר' אבון כו'. כל זה שלח רב הונא בר אבון.
<h2>דף נה.</h2>
דינא דמלכותא דינא. בהגוזל בתרא [ב"ק קי"ג ע"ב] אמ' רבא תדע דקטלי דקלי וגשרי גישרי ועברינן עליהו. (ד)אריסא דפרסאי ארבעין שנין חזקת פרסיין מ' שנה היא על ידי דינא דמלכותא אע"ג דלא קני איניש אלא בשטרא מיהו אם החזיק בה גוי מ' שנה ובא ישראל וקנאה ממנו הוי קנין גמור ולא יוכל ישראל אחר לומ' שלי היא שגזלה הגוי ממני ואע"ג דאמרן [לעיל ל"ה ע"ב] ישראל הבא מחמת גוי הרי הוא כגוי ואין לו חזקה אלא בההוא שטרא שמכרה ישראל לגוי (הבא) [הכא] יש לו חזקה. אי נמי אתא לאשמועינן דאע"ג דבשאר מקומות הויא חזקה לישראל בג' שנים בארץ פרס אינה חזקה בפחות מארבעים שנה דדינא דמלכותא שם כן.
הני זהרארי. בעלי נחלות עשירים קונין שדות עניי העיר שאין יכולין ליתן הטסקא למלך והם פורעין את המס ומחזיקין בקרקעות בשביל המס מכרן קיים דדינא דמלכותא דינא ואם יחזרו בעלים הראשונים או יתעשרו ויאמרו להחזיר המס להני זהרארי לא יוכלו לערער על הני זהרארי כלל דזביניהו זביני. זהרארי על שם נחלה שקרויה זהרא לקמן בפר' המוכר את הבית [ס"א ע"ב]. ר"ח ז"ל, זהרא. פרדסים ונקראים הממונין מן המלכות לקבל טיסקא דפרדיסי זהרארי [ואי ערק מריה דפרדיסא ולא פרע טסקא ואתו זהרארי] ולא משכחי ליה דינא דמלכותא למזבן ההוא פרדס לאיפרועי ומאן דקאני מהני זהרארי פרדיסא דחבריה דערק ולא פרע טיסקא דמלכא קנה. והני מילי לטיסקא אבל לכרגא. אם בשביל כסף גולגולתא [שלא פרעו] (ש)מכרו להן עבדי המלך קרקעותיו של זה לא הוו זביני דאין זה דינא דמלכותא לגבות הקרקע בשביל מס הראש כי אם בשביל מס הקרקע. אקרקף דגברי מנח. או יתפשוהו עד שיתן מאיליו או יברח מן העיר. ר"ח ז"ל, כדגרסי' בהשותפין [ח' ע"א] מנדה זו מנת המלך (בלא) [בלו] זו כסף גולגתא והלך זו ארנונא.
ר' יוסף הלוי ז"ל, ודוקא לענין כרגא ומסין וארנונית ושאר מיני תשחורת הוא דאמרי' דינא דמלכותא דינא דכיון דאכולה מדינתא הוא דקא רמי הוה ליה דינא דמלכותא דינא אי נמי היכא דגזר ליה גזירתא ונפק מינה הורמאנא דמאן דעביד כך וכך מיקניס כך וכך הא נמי דינא דמלכותא הוא ומאן דעבר על ההיא גזירתא וערק מזבנינן מניכסיה בכדי מאי דאיכא עליה אבל היכא דנקיט ליה מלכא אניש באנפי נפשיה וקאתי עליה בדרך עלילות למישקלינהו לנכסיה אי נמי למרמה עליה (ממונה) [ממונא] דלית ליה גביה מיניה ולא מידי אע"ג דהרמנא דמלכא הוא לזבונינהו להנהו נכסי דיליה ההוא ודאי לאו דינא דמלכותא מקרי אלא חמסנותא דמלכותא מקריא ומאן דזבין מידי מהנהו ניכסי זביניה לאו זביני(ה) נינהו.
פרדכת. פי' ר"ח ז"ל אדם יושב ובטל ואינו פורע מנת המלך אם בני המקום הצילוהו מיד השלטון מסייע להן כלומ' נותן מקצת מה שיש עליו ואם נמצאו בני אדם שהליצו עליו יושר ואמרו לפני השלטון כי זה פרדכת עני הוא ובטל ממלאכה ונתרצה השלטון וכתב לו אנדיסקי שהניח לו המס שעליו אינו נותן לבני העיר כלום שמן השמים הצילוהו.
המצר והחצב. שתי שדות של גר ומצר אחד ביניהן החזיק באחת מהן לא קנה חברתה אלא ההוא דאחזיק ביה לבדו קנה כדאמ' ר' יוסי אמ' ר' יוחנן לעיל בשמעתין [נ"ג ע"א] והוא הדין אם אין שם מצר אבל יש חצב נטוע בנתים מפסיק. עשב הוא שיורד ובוקע עד התהום ונוטעין אותו בגבולין שלא יכנס אדם בגבול חברו ואמרו [לקמן נ"ו ע"א] שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ. ואמרי' בביצה [כ"ה ע"ב] חצובה מקטע רגליהון דרשיעיא שמשיגין גבול ריעיהן וזה אינו משיג גבול אחד.
<h2>דף נו.</h2>
אין שם לא מצר ולא חצב. דאינה מסויימת במצריה. מאי. כמה צריך להחזיק שיקנה הכל. כל שנקראת על שמו. כל שנקראת שדה אחת בלשון יחיד על שמו שקורין לה שדה פלוני ואין אומרין שדות פלוני (ולאו דקת' ואחרה) [קנה הכל] במכוש אחד. בי גרגרותא דפלניא. כל השדה שהיה הגר משקה מבורו הכל קנה במכוש אחד. והאי דאמרי' לעיל כדאזיל תיארי דתורי והדר איירי בשדה הבעל והכא איירי בשדה בית השלחין מדקאמ' דקרו ליה בי גרגורתא דפלניא כך פי' בעל התוספות ז"ל. מאי חצובה. אי זה דבר הוא ומה חשיבותו להחשב כמצר. שבו תיחם. בין שבט לשבט בין איש לאיש לפי שאינו יונק לא מיכאן ולא מיכאן. [לשון הרי"ף מב"ק מ"ט ע"ב] משכונו של ישראל ביד הגר. ומת הגר. פקע ליה שעבודיה. וקם ליה ברשותא דמריה. משכונו של גר ביד ישראל. ומת הגר. דליתיה למשכון בחצרו של מלוה בשעת מיתת הגר אבל אי היה למשכון בחצרו קניא ליה חצרו.
מתני' ונמצאו זוממין. באו שנים ואמרו להן היאך ראיתם זה והלא באותו הזמן עמנו הייתם במקום פלוני. משלמין לו את הכל. כפי דמי הקרקע שהיו רוצין להפסידו יגבה מהן כדכתי' כאשר זמם. לבד קרקע שלו שיטול מן המחזיק. שנים בראשונה כו'. דהיינו ג' כתות לג' שנים כת לשנה אם נמצאו זוממין כולן. [נ"ו ע"ב] משלשין ביניהם. כל כת תתן השליש ג' כתות הן וקימ' לן [מכות ה' ע"ב] אין העדים נעשין זוממין עד שיוזמו כולן. שלשה אחין ואחד מצטרף עמהן. דהיינו אח [לשנה אח לשנה] ואחד עם האח שאותו אחד מעיד עם כולן. הרי אלו ג' עדיות. ולהכי עידותן כשירה דאשתא דקא משהיד האי לא משהיד האי ואין כאן שני עדים קרובים בעדות אחת. והן עדות אחת להזמה. שאם הוזמו משלשין ביניהן וגם אין נזומין עד שיזומו כולן.
<h2>דף נו:</h2>
גמ'. [מתני'] דחשיב לשלש כתות של עדים עדות אחת לשלשה שני חזקה. דלא כר' עקיבא. דלר' עקיבא לא מהני עדותן כלל הואיל וכל אחת אין מעידה על חזקה שלימה דג' שנים אלא על שליש חזקה והיינו חצי דבר. ורבנן סברי כי האי גונא דבר כולו הוא והיכי דאמי חצי דבר כגון דאתו תרי אמרי נימא אחת יש לה בגבה ואתו תרי אחריני ואמרי נימא אחת [יש] לה בכריסה באותו מקום. אמרי' במסכת נדה [נ"ב ע"ב] שתי שערות שאמרו אפילו אחת בגבה ואחת בכריסה. (האי) [דאי] לא מיעוטא דכתיב דבר ולא חצי דבר לא היה לנו לפסול עדות זו דעדות כשירה היא מאחר שיש שני עדים על כל שיער ושיער ואינן מכחישין כלל זה את זה אלא כת זו בדקו מגבה וכת זו בדקו מלפניה ובשעה אחת ראו שתי שערות אילו מכאן ואילו מיכאן דליכא למימר שומא נינהו השתא דכתי' דבר עדותן בטלה דחצי דבר הוא שהיו יכולין לראות כל השערות ולא ראו, אבל מתניתי' דשנים בראשונה לא חשיב חצי דבר כיון שראו כל מה שהיו יכולין לראות שהרי שלושת שני חזקה אין יכולין להיות כי אם בזה אחר זה ומי שראה אכילת שנה אינו יכול לראות של שנה שניה אלא אם כן שוהה שנה שנייה באותה מלכות הולכך כל שנה ושנה וכל יום ויום חשוב דבר שלם בפני עצמו. כך פי' ר' שמ' ז"ל. והוא כשמואל וכההיא בריתא דמסייעא ליה בפ' בא סימן דאפי' אחת בגבה ואחת בכריסה. והרב אלפאסי ור"ח ור' מש' ז"ל שאמרו בעינן שתי שערות במקום אחד הן סוברין כרבון דאמ' רב אסי [נדה שם]. וכן אמ' ר"ח ז"ל אע"ג דפריש בתוספת' שתי שערות שאמרו אחת ביד ואחת ברגל אחת בשחי ואחת בירך ואפי' בין קישרי אצבעותיו הרי אלו נבדקין דמשמע שתי שערות בשני מקומות לא עבדינן עובדא אלא כרבון דאמ' עד שיהיו שתי שערות במקום אחד.
ואחד אומ' אותן ג' שנים שאתה אומ' אכלה חטים אני מעיד כמותך שאכלה אבל אכילת שעורים היתה. הרי זו חזקה. וטעמא מפרשי' לקמיה. אלא מעתה וכו' כיון דאמ' רב יהודה אע"ג דתרויהו אהנך שלש קא משהדי ומכחשי אהדדי כיון דתרויהו משהדי אחזקה הויא חזקה. אחד אומ' אכלה ראשונה שלישית וחמישית. ושנייה רביעית וששית הניחה בורה כדרך מוברי באגי. ואחד אומ' לא כי אלא אכלה שנייה רביעית ושישית. וראשונה ושלישית וחמישית הניחה בורה הכי נמי הויא חזקה אע"ג דמכחשי מהדדי כיון דתרויהו מיהא אחזקה משהדי. ומשני התם אשתא דקא משהיד מר לא קא משהיד מר. ומכחשי אהדדי אבל הכא לא דיקי בין חיטי לשערי. ואע"ג דדיקי בין מנה שחור למנה לבן כדאמרי' בזה בורר [סנהדרין ל' ע"ב], התם צריכי למידק שחייב לשלם באותו מנה שלוה אבל לענין חזקה דמהניא בכל ענין שיאכלנה לא דיקי ומה לי אם אוכלה חטים מה לי אם אוכלה שעורים. מיהו אחד אומ' חטים ואחד אומ' קטנית ודאי עדותן בטילה דזהו דבר ניכר לכל עין ואפי' בלא דקדוק אין אדם טועה בין חטים לקטנית. כך פי' בעל התוספות ז"ל.
<h2>דף נז.</h2>
ההוא שטרא. שהוצרך המלוה לקיימו. שכיב חד מיניהו. מת אחד מהן קודם שנתקיים השטר. ואילו לא מת היה כל אחד בא מעיד לבדו על חתימת ידו ואין צריך לצרף עמו אחר אלא נאמן לומ' זה כתב ידי כדאיתה בכתובות [כ' ע"ב]. והיכא דמת אחד מהן (ד)אמרי' התם [כ"א ע"א] אליבא דרבנן דצריך שנים מן השוק להעיד על חתימת יד המת והחי יעיד הוא לבדו על חתימת ידו אבל העד החי לא יצטרף עם אחד מן השוק להעיד על חתימת המת דכיון דעל מנה שבשטר הן מעידין וכי אמ' זה כתב ידי נפיק פלגא דממונה אפומיה שהרי הוא לבדו מעיד על חתימתו ואין צריך אחר להעיד עמו וכי הדר מצטרף עם ההוא דמן השוק להעיד על חתימת המת הדר נפיק נמי נכי ריבעא דממונא אפומיה אשתכח דכוליה ממונא נכי ריבעא נפיק אפומיה ואנן על פי שנים עדים בעינן חצי דבר על פיו של זה וחציו על פיו של זה הולכך היכא דשכיב חד מיניהו צריך שנים מן השוק להעיד עליה דאידך המת. היינו מתני'. אע"ג דשני אחין פסולין לעדות אחת דלא חשיבי אלא בחד אפי' הכי מכשרא להו מתני' לג' אחין בעדות קרקע אחד מאחר שאין זה מעיד על אותה שנה שזה מעיד אף כאן העד החי מעיד על חתימתו שלו ואחיו מעיד על חתימת יד המת. התם במתניתי' לא קא נפיק כל הממון נכי ריבעא חסר רביע דהיינו שלשת חלקי הממון אפומא דאחי אלא פלגא [הוא] דנפיק אפומא דאחי והולכך כשרין לעדות זו דטעמ' דפסיל רחמנא קרובין בעדות אחת לפי שאינן חשובין אלא כאיש אחד ולגבי חזקה ג' שנים [כאיש אחד דמו שהרי איש שמצטרף עמהן] מועיל בשלשתן. אבל הכא גבי שטרא קאנפיק נכי ריבעא דממונא דהיינו שלשת חלקי הממון אפומא דאחי. דכי חשבת לאחי בעד אחד נמצא עד אחד מגבי שלשה חלקין והאחד רביע ולא קרינא ביה על פי שנים עדים וגו'.
מתני' אלו דברים שיש להן חזקה. כלומ' אלו תשמישין דאמרי' לקמן שאם נשתמש אדם בשל חברו ג' שנים ולא מיחא בו חברו יש לו חזקה ויכול לטעון אתה נתתה לי או מכרתה לי תשמיש זה כגון תשמישין קבועין כדמפר' שאדם מקפיד עליהן אם נעשין שלא ברשותו הולכך בג' שנים הויא חזקה דומיא דבורות שיחין ומערות ובית השלחין וכל הנך דלעיל דכיון דקביעת תשמיש הוא כמחזיק בגופה של קרקע חבירו דאמי והויא חזקה בג' שנים. וכל הני יש להן חזקה דתנן במתני' עד סוף הפ' בחזקת ג' שנים מיירי כדמוכח בברייתא [נ"ט ע"ב] בא לפני ר' חייא אמ' לו יגעתה בני יגעתה. ור"ח ז"ל פי' אלו דברים שיש להן חזקה כאשר פירשנו. היה מעמיד בהמה כולה. כל הנך דברים המטלטלין הן ואינן תשמיש של קביעות ואין בעל החצר מקפיד עד ארבע וחמש שנים ולכך אין לו חזקה למחזיק לומ' מדוע לא מחיתא בי דאמ' ליה בעל חצר לא חששתי למחות דלא מחזקת בגוף הקרקע כדמחזקי אינשי ולא הייתי נפסד כלום ומעתה אני מקפיד. תנור וכירים. מיטלטלין הן. וכן רחים. בריחיא דידא. אבל עשה מחיצה כו'. הרי זה גדר [ו]הרי זו חזקה כל מקום תוך המחיצות שעשה יכול לטעון לקוח הוא בידי. הכניס תרנגלין לתוך הבית של חברו ג' שנים גם על זאת ודאי מקפיד איניש ואם לא מיחא הפסיד דודאי על פיו עשה וברשותו. עשה מקום כו'. או עשה עמוק שלשה כדי שלא יתפזר.
גמ' מאי שנא רישא. דבהעמדת בהמה כדי בלא מחיצה קתני אין לו חזקה. ומאי שנא סיפא. דבעשיית מחיצה קנה. וקס"ד השתא דבאיניש מעלמא שאינו בר חצר זו קאמ' דאין לו חזקה והולכך קשיא ליה מאי שנא מסיפא הא ודאי מקפידין בני החצר על איש נכרי שיביא בהמותיו ומדלא מיחו ודאי הקנו לו מקום בחצר זו להעמיד בהמותיו ואמאי אין לו חזקה. אמ' עולא כל חזקה שעושה בנכסי הגר לקנותן מיד והוא הדין לענין קונה [קרקע] חברו ואמ' לו לך חזק וקנה כגון עשיית מחיצות ורפק בה פורתא. בנכסי חברו נמי קנה. לענין חזקת ג' שנים שלוקח אומ' לקחתי ומוכר אומ' לא מכרתי [ומיהו הכניס תרנגולין לתוך הבית דקתני סיפא דהוי חזקה בנכסי הגר לא הוי חזקה] והאי דלא פריך לה רב ששת משום דעדיפא מינה קא פריך רב ששת. וכל חזקה רעועה שעושה בנכסי הגר דלא קנה כגון העמדת שם בהמותיו או תנור וכירים דאין זה נעל וגדר דלא עשה שום תיקון בגוף הקרקע. בנכסי חברו נמי לא קנה. וכללא היא. בתמיהא דקא מדמית חזקה ג' שנים שתלוי בקפידה לחזקת קניין נכסי הגר שתלוי בתיקון הקרקע. והרי נירא. חרישא. ובנכסי הגר קנה. אפי' רפק בה פורתא. ובנכסי חברו. לענין חזקה ג' שנים לא קנה בחזקה זו לפי שהכל תלוי באכילת הפירות (אחר) שאם יחרוש [ו]לא יאכל אין בעל הקרקע מקפיד. והרי אכילת פירות. (ליקנות) [לקיטת] הפירות. דבנכסי חברו קנה. אם אכל הפירות ג' שנים. ובנכסי הגר לא קנה. דאין זה נעל וגדר כדאמרן לעיל [נ"ד ע"א] האי מאן דפשח דיקלא אדעתא דחויתא לא קני.
<h2>דף נז:</h2>
אלא אמ' רב נחמן אמ' רבה בר אבוה. לעולם גבי אדם נכרי (שנא) [שבא] להעמיד בהמה בחצר אחרים שאין לו בה שותפות לא שנא רישא ולא שנא סיפה דהויא חזקה שאין בני חצר מניחין נכרי להשתמש תשמישין הללו בחצר שלהן אלא אם כן נטלו רשות מהן. ואם לא מיחו בתוך ג' שנים הויא חזקה, דסתם חצר לכניסה ויציאה היא ולא להעמיד שם בהמתו וחפציו זמן מרובה [א"ה עי' רשב"ם שכתב כן לענין חצר השותפין]. והכא בחצר השותפין עסיקינן. שאחד מן השותפין העמיד בהמותיו בלא בניין מחיצה לא הויא חזקה. דבהעמדה כדי לא קפדי שותפין זה על זה עד שעה שיצטרכו לאותו מקום וכשירצו יקפידו ויסלק זה חפציו דאין לו חזקה (כשיתקן) [בשתיקתן]. אמחיצה קפדי. ומדשתקו לא מיחו ודאי ברשותן עשה והויא חזקה.
בכל שותפין מעכבין. (ג') בכל תשמישן הקבועין בחצר דומיא דהעמדת בהמות תנור וכירים שממעטין אויר חצר יכולין לעכב אם האחד רוצה לעשות לבדו וחביריו אין רוצין לעשות כמו כן. חוץ מן הכביסה. שתיקנו לו חכמים שיעשה בחצר בעל כרחן של שותפין חביריו לפי שאין דרכן כו'. להתבזות. שצריכות לגלות שוק לעמוד בנהר. שאינו מסתכל. כשהוא הולך על שפת הנהר. היכי דאמי. דמשתבח ביה קרא. אי דאיכא דרכא אחרינא. ואזיל בהך. רשע הוא. ואע"פ שעוצם עיניו שלא היה לו לקרב אלא להרחיק מן העבירה דקימ' לן [חולין מ"ד ע"ב] הרחק מן הכיעור. אנוס הוא. [אם] מסתכל דרך הליכה ואנוס רחמנא פטריה ולמה (מחזיקו) [מזקיקו] הכתו' להעצים עיניו [דמדמשתבח ביה קרא שמעינן דצריך לעצום עיניו. למינס נפשיה. להטות עיניו לצד אחר והיינו] דמשתבח ביה קרא דאי אניס נפשיה חסיד הוא.
בעא מיניה ר' (בנאה) [יוחנן] מר' (יוחנן) [בנאה]. שמעתיה דר' בנאה קא חשיב אגב גררא דהך דלעיל. כל שאין בשרו נראה מתחתיו. שיהא ארוך מפיסת רגלו שלא יראה כשהוא הולך יחף. טלית. שמכסה בה על כל בגדים שהוא לובש. שאין חלוקו וכו'. וכל שכן דאי קאי עד להדי חלוק דאיכא צניעות טפי. [נ"ח ע"א] כל שאין תחתיה כו'. דאמרי' בפסחי' [קי"ב ע"א] אוכלין תחת המטה אפי' מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן. דרך לנעול מנעלין בימות החמה וסנדלים בימות הגשמים בשביל הטיט. אלא סנדלין בימות החמה. שמניחין שם עד ימות הגשמים שיצטרך להן. לאוצר בלוס. בסמך כמו עיסה בלוסה במסכת שבת בפרק כלל גדול [ע"ו ע"ב] עיסה מעורבבת ממינין הרבה וכן אוצר בלוס [גיטין ס"ז ע"א] מינין הרבה מעורבין בתוכו ביחד וכן מיטת עם הארץ כל דבר מניח תחת מיטה אוכלין וכלים.
<h2>דף נח:</h2>
מתני' המרזב אין לו חזקה. הוא (ה)צינור קטן ורגילין לתלותו לסוף צנור גדול ההולך על פני כל הגג ורגילין להפכו לכל ראש שירצו ומרחיק קילוח המים מן הכותל. ולשון מרזב טיפת של מים זב דרך שם כדכתי' [ישעיה מ'] כמר מדלי לשון טיפה. והולכך אין לו חזקה דאינו דבר קבוע ואם החזיק בו בעל הגג ג' שנים ותלה אותו באויר חצר חבירו אינו יכול לטעון החזקתי דכיון דלאו מילתא דקביעותא היא לא קפיד בעל החצר ושתיק שנתים ושלש. ויש למקומו חזקה. בגמ' מפ' לה. המזחילה. הוא צנור גדול מחזיק כל אורך הגג ומילתא דקביעותא היא הולכך יש לו חזקה דלא עביד איניש דשתיק אלא קפיד ומדשתק איכא למימר הדין עם המחזיק דודאי נתרצה עמו. סולם המצרי. קטן הוא הולכך אין לו חזקה. דכיון דלא קביע לא קפיד ולא חשש למחות והולכך אם נתן סולמו בחצר חברו לעלות לגגו ולשובכו אינה חזקה. ולצורי. סולם גדול. חלון המצרית. קטנה היא. אין לה חזקה. אם עשה חלון בכותל (חברו) [ביתו] להביט דרך שם ולשמור פרדיסו וגנתו והחלון פתוח לחצר חברו והחזיק בה ג' שנים אינה חזקה דכיון דלאו מילתא דקביעותא היא לא חשש למחות. אבל אם עשאו להאיר שלא היה לו אורה כי אם מיכאן יש לו חזקה דלשם קביעות עשאו דאינו יכול להשתמש בביתו בלא אורה וכל מידי דקביעותא הואי חזקה והכי אמ' שמואל בגמ' [נ"ט ע"א] ולאורה כל שהוא הואי חזקה. ובגמ' בעי מאי שנא גבי סולם דלא מפר' במתני' שיעורה כי היכי דקא מפרש גבי (חולין) [חלון] ומהדר משום דבעי אפלוגי ר' יהודה בסיפא גבי חלון הוצרך תנא קמא לפ' שיעורו. מלבן. הוא משקוף החלון מלמעלה ומלמטה מימין ומשמאל כעין פתח.
גמ' אין לו חזקה מרוח אחת. אם המרזב מונח בראש דרומה של מזחילה ושופך שם מים והחזיק בו ג' שנים אינה חזקה ואם צריך בעל החצר להשתמש שם צריך זה לעקור מרזיבו מיכאן ולהניחו בראש השני של מזחילה דאין בעל הגג מפסיד בכך כלום. אבל יש למקומו חזקה באחד משתי רוחותיו או צפונו או דרומו שאם יעקרנו מצד זה יניחנו בצד אחר ואין בעל החצר יכול לעקרו לגמרי מן החצר שהרי החזיק מיהא בתוך החצר והיה לו לבעל החצר למחות בתוך ג' שנים ומדלא מיחא הפסיד. שאם היה ארוך יותר מכדי צרכו ותופש באויר החצר הרבה מקצרו. והיינו אין לו חזקה לארכו. אבל יש למקומו שהוא מונח שם חזקה שלא יעקרנו ממקומו כלל ואפי' מצד זה לצד אחר אלא באותו רוח שמחזיק ובאותו מקום הויא חזקה. שאם רצה בעל החצר לבנות תחתיו בונה בניינו עד שמגיע למרזב ולא מצי טעין בעל הגג כי היכי דאחזיקי במקום המרזב אחזיקי נמי במה שתחתיו שאם נתן לו רשות לתלות מרזבו באויר לא נתן לו קרקע שלו שתחת המרזב. אבל אם בא לעקרו ולהגביה בניינו במקום שתיתת המרזב אינו יכול לעוקרו דלמקומו מיהא יש לו חזקה. ר"ח ז"ל וקימ' לן כר' חנינא דהא ר' ירמיה בר אבא מודה לו שאין מזיז (הזיז) [המרזב] ממקומו ושמו' דאמ' משניהו באי זה צד שירצה בכל אותה הרוח הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים ולא עוד אלא שר' חנינא לגבי שמואל רב הוא חשוב. ור' משה ז"ל כתב בפי' המשנה כשמואל. ובירושלמי תנו כן מקום המרזב בחצר יש לו חזקה מקום קילוחו בחצר אין לו חזקה.
<h2>דף נט.</h2>
לדידי נמי קני לי (ו)מיא דאיגרך. להשקות בהמותי שעל מנת כן נתרציתי לך ודמי למקח וממכר אני שעבדתי לך חצרי בשביל מימיך אם אתה חוזר בך אני לא אחזור בי. חווקים. שליבות.
אמ' ר' זירא למטה מד' אמות מקרקע הבית אם פתח שם חלון ושתק לו חברו יש לו חזקה. ואע"פ שאין ראשו של אדם יכול ליכנס לתוכה שהרי עומד הוא ורואה מה שכנגדו ויש על חברו (ליכנס) הזק ראייה וכיון ששתק ודאי מחל. ואם בא לבנות הדין להתרחק כדתנן החלונות מלמעלה ומלמטן ומכנגדן ד' אמות. וכיון שאם הניחו לפתוח מחזיק יכול הוא למחות עליו מתחלה שלא לפתחו שיכול לומ' מתירא אני שמא תחזיק עלי. למעלה מד' אמות אין לו חזקה. דאין חברו מקפיד וכשבונה שכינו אינו יכול לעכב עליו ולומ' לו הרחק בניינך מחלון שלי שלא תאפיל עלי מכח זה החלון שיכול לומ' לו סתום אותו שאין לו חזקה. ואם אין לו חלון שם ובקש לפתוח חלון למעלה מד' אמות אין שכינו יכול למחות בו ולמנוע אותו מלפתחו דכופין על מדת סודם. ודוקא אם אין ראשו של אדם יכול להכנס בתוכה [אבל אם ראשו של אדם יכול ליכנס בתוכה] אפי' למעלה מד' אמות יש לו חזקה וכשבונה שכינו מעכב עליו ואומ' לו הרחק בניינך מחלון שלי. ור' אלעא אמ' אפי' למעלה מד' אמות אע"ג דלית ליה חזקה יכול למחות לבלתי עשות שכינו שם חלון. שרשיפך. ספסל שלך. וקא ראוית בביתי. ותראה בביתי ואתה מזיק אותי בראייתך. ור' זירא לא חייש להכי. פירשתי זאת ההלכה מפי' ר"מ ז"ל.
ההוא דאתא כולה. רוצה היה לעשות חלון למעלה מד' אמות ואין ראשו של אדם יכול ליכנס לתוכה וחברו היה מעכב עליו. אפי' כל שהוא הואי חזקה. פירשתי הטעם במשנה. ומתני' לאו בחלון העשוי לאורה מיירי אלא בעשוי לשמור גנות ופרדיסין דרך החלון.
הזיז עד טפח יש לו חזקה. מי שיש לו כותל סמוך לחצר חברו והוציא זיז טפח (ו)בולט מכותלו לחצר חברו הויא חזקה ואין בעל החצר יכול לבנות שם בניין לסתום [א"ה. כ"ה ברשב"ם בדפוס פיזארו, בשאר דפוסים לסתור]. את הזיז דכולי האי לא הוה שביק ליה בעל החצר להוציא זיז טפח בלא רשותו שהרי יכול למחות כדקתני ומדלא מיחא בתוך ג' איכא למימר ברשותו הוציא. ויכול למחות. כלומ' הבא להוציא זיז טפח בתחלה בחצר חברו יכול בעל החצר למחות בו שלא למלאת אויר חצרו ולא אמרי' זה נהנה וזה לא חסר דודאי חסר שהרי כשישתמש בעל הגג בזיז רואה בחצר ואיכא הזק ראיה. ועוד אין בעל [החצר] יכול לבנות שם בניין לסתום את הזיז. פחות מטפח אין לו חזקה. שאם ירצה בעל החצר לבנות שם בניין בונה משום דלאו מלתא דקביעותא היא לא קפיד דבציר מטפח לא חשיב. ואינו יכול למחות. בגמ' מפ' במי. זיז. הוא כעין נסר או ראש קורה הבולט מן העלייה לחוץ וראוי לתלות בו חפצים.
<h2>דף נט:</h2>
מאי קאמ'. משמע דהכי קאמ' שאם החזיק בהוצאת זיז ארוך טפח יכול להוציא כמו כן זיז ד' דכיון דהחזיק בזיז טפח החזיק נמי בארבעה ומלתא בלא טעמא היא שאם נתרצה לו בעל החצר בטפח לא נתרצה לו בארבעה. הכי קאמ' החזיק בזיז שהוא רחב טפח באורך ד' טפחים בולט מן הכותל לחוץ החזיק נמי בזיז שהוא רחב ארבעה על ארבעה אורך דכיון דהניח לו אורך של מקום חשוב נתרצה לו נמי ברחבו דאין מקום חשוב בפחות מד' על ד'. והוא הדין שאם החזיק ברחב טפח במשך [עשרה לא החזיק כי אם ברחב ד' אבל אם החזיק ברחב טפח במשך] שלשה לא החזיק ברוחב שלשה אלא [מה] שהחזיק החזיק ולא יותר.
לא שאנו שאינו יכול למחות אלא בעל הגג בבעל החצר. שאינו יכול לעכבו מלבנות תחתיו כלום לפי שיכול לומ' לו בעל חצר זה ששתקתי לך לא מפני שמחלתי והקניתי לך מקום הזיז באויר חצרי אלא מפני שאין בו ממש הוא ששתקתי לפי שאין בו טפח. אבל בעל החצר יכול למחות בבעל הגג שלא יוציא פחות מטפח לכתחלה אי נמי שלא ישתמש בזיז שהוציא כבר מפני שהוא עליון וכשיבוא להשתמש בזיז יראה בעלייה זו בחצר ואיכא הזק ראייה. דאמ' ליה כי תלינא מהדרנא אפאי. דאמ' ליה לא חזי האי זיז כל שהוא אלא למיתלי ביה חפצאי וכשארצה לתלות מהדרנא אפאי ואושיט זרועי ואתלה דכיון דיכול אני לתלות בהחזרת פנים אם אסתכל בחצירך אהא נתפש כגנב והולכך ליכא הזק ראייה. זימנין דבעית ליפול מן הגג כשיעמוד בשפת הגג וישוח לתלות דבר על הזיז ולא מהדר אפיה ואינו נתפש כגנב ואפי' לא בעית (לא) יטעון כך ויאמר מחמת בעתותא לא אהדרי אפאי והולכך איכא הזק ראיה.
מתני' לא יפתח אדם חלונות לחצר שיש לו בה שותפות בשביל הזק ראייה וכל שכן לחצר חברו כדמ' בגמ'. לקח בית בחצר אחרת. הסמוך לזה החצר. לא יפתחנו לחצר השותפין. דאע"ג דיש לו חלק בחצר אינו יכול להרבות עליו אכסאנאים. לא יפתחנה. שהרי מוסיף דיורין בחצר ומטריח על בני החצר שמרבה עליהן דריסת הרגל. ופותחה לתוך ביתו. דכיון דדרך פתח שלו יוצאין לחצר אין כאן טורח לבני חצר שאינו מרבה עליהן דיורין וכדמ' בגמ' שלא הוסיף על ביתו כלום אלא חלקו לשנים שהרי כל ביתו יכול למלאת אכסניים אם ירצה.
גמ' מאי איריא לחצר השותפין. דלא יפתח דמשמע בשביל שהן רבים חישי' שלא יעשה להן הזק ראייה. אפי' יחיד נמי אסור להזיקו והולכך אפי' לחצר חברו נמי לא. אלא אפי' לחצר השותפין. דאיכא למימ' דשרי לפתוח דבלאו הכי בעי אצטנועי מחברו בחצר שזה יכול לראותו דרך פתח ביתו הפתוח לחצר ולא מזקי ליה חלונות מידי. קמ"ל מתני' דקתני לא יפתח דאמ' ליה האי לבעל חלונות עד האידנא כי הוה מישתמשנא בחצר הוה בעינא לאצטנועי ממך שלא תראיני דרך פתח ביתך וכי הוינא בבית לא בעינא איצטנועי ממך שהרי לא (הוי) [היו] עושין פתח כנגד פתח כדקתני במתני' דלק'. אבל השתא אפי' בבית נמי בעינא לאצטנועי ממך. כדי שלא תראיני דרך חלונותיך שהן גבוהות.
שפתח חלונותיו. והיה טוען שעשה ברשות בני החצר. החזקתה. דסבירא ליה לאלתר הוי חזקה דכיון דבפניו החזיק ושתק אם איתה דשלא ברשות עשה היה לו למחות. יגע בני וסתום. דלא הויא חזקה עד ג' שנים. [ס' ע"א] וליסתום. אם החזיק בחלון ג' שנים בחצר השותפין ובא חברו וסתמו והוא שתק. לאלתר הויא חזקה. לזה הסותם שלא יפתח עוד חברו אלא ברשותו וחזקת ג' שנים שהיה חלונו פתוח אינה כלום מאחר ששתק כשסתמו זה. לפי שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק. ומדשתק אודויי אודי ליה דשלא כדין החזיק מעיקרא.
<h2>דף ס.</h2>
שמרבה עליהן את הדרך. שהרבה בני אדם נכנסים ויוצאים עכשיו בחצר יותר מבתחלה וליכא צניעותא כדמעיקרא. והלא מרבה עליהן את הדרך. בבנין עלייה זו שלא הייתה שם קודם לכן והוא מכניס לתוכה דיורין לבד דיורין שבביתו אע"פ שכולם נכנסין [ויוצאין דרך פתח ביתו הרי נתרבו נכנסין] ויוצאין בחצר. מאי חדר דקתני מתני' לא בונה ממש כדקאמרת אלא שחלקו (לאויר) [לחדר] שלו לשנים שעשה מחיצה באמצעיתו להושיב שם דיורין מרובים דיש לו רשות למלאת כל ביתו דיורין. מאי עלייה אפתא. יציע מפ' בפי' דלקמן [ס"א ע"א] אפתא ואמרי' ג' שמות יש לה יציע צלע והתא. ומוכח התם מקראי דהיינו בניין נמוך בצידי הבית או מאחוריו ואינו שוה לגג הבית ומתני' הכי קתני ובונה עלייה על גביו דההוא חדר שלפנים מביתו דהיינו נמי שחלקו בגובהו ועולה דרך ארובה מן החדר לההיא עלייה דהיינו יציע.
מתני' לא יפתח אדם לחצר השותפין. אפי' היכא דיש לו חזקה. חלון כנגד חלון. אלא משהו ירחיק זה שלא כנגד זה וטעמא משום צניעותא וכולה מתני' מפ' בגמ'.
גמ' וירא את ישראל שוכן לשבטיו. ראה היאך שוכנים ולפיכך אמ' מה טובו אוהליך יעקב משכנותך ישראל. שאין פתחי אהליהן מכוונין זה כנגד זה. ומחנה ישראל כחצר השותפין דאמי דלא היה (כ)רשות הרבים אלא במחנה לויה כדאמרי' במסכת שבת [צ"ו ע"ב]. אמ' ראויין הללו כו'. מדכתי' התם מה טובו אוהליך קא דייק.
סבר ראמי בר חמא למימר. דמאי דקתני היה קטן לא יעשנו גדול היינו דאי הוי פתח בר ד' אמות רוחב לא ירחיבנו לח' אמות דקא מפסיד לבעל החצר דקא שקיל השתא שמונה אמות בחצר כנגד כל הפתח באורך ארבע אמות רחוק מן הפתח כדאמרן בפר' ראשון [י"א ע"א] היה רחב ח' נוטל ח' אמות באורך החצר כנגד רוחב הפתח ואלו מעקרא לא הוה שקיל אלא ארבע אמות אבל בצניעותא לא חשש ראמי בר חמא דכי היכי דמיצטנעי מפתח קטן מצטנעי נמי מפתח גדול. בר תרתי. דשקיל נמי ד' אמות בחצר כבר ארבע כדאמרן [שם] נותן לכל פתח ופתח ד' אמות. לישוויה בר ארבע. דלא מפסיד לחבריה מידי דמעיקרא נמי הוה שקיל ד' אמות בחצר. לישוייה תרין בני ארבעי ארבעי. דהשתא נמי לא שקיל אלא תמני בחצר כדמעקרא ושמונה אמות ישנן פתוחות לו בחצר. בחד פיתחא מצינא איצטנועי. כשהוא נעול יכול אני להשתמש בחצרי אי נמי להשתמש שלא כנגדו אבל בשני פתחים לא מצינא איצטנועי כל כך דאפי' אם אחד נעול השני פתוח. סוף סוף קא בעית איצטנועי מבני רשות הרבים. שרואין בביתך דרך פתח הבית. ורוכבי סוסין וגמלין רואין [בתוך] חלונותיך.
מתני' אין עושין חלל תחת רשות הרבים. ואע"ג דמקבל עליה כל הזיקה דאתי מחמתיה שאין רצונן של בני אדם ליזוק ולירד לדון על עסקי ממונם. ומפרש ואזיל ומהו אותו חלל, בורות שיחין ומערות. ר' אליעזר מתיר. ובלבד שיכסהו כיסוי חזק. כדי שתהא עגלה מהלכת וטעונה אבנים. דר' אליעזר אזיל בתר השתא ולא חייש שמא היום ומחר יבלה הכיסוי ויפול הכי אמרין בבבא קמא [נ"ב ע"ב], ורבנן דאסרי סברי לא אזלינן בתר השתא וחיישינן משום דזימנין מתליע מתוכו ומיפחית ולאו אדעתין דעובר ברשות הרבים ויעבור ויפול.
זיזין. קורות קטנות. וכצוצריות. קורות גדולות הבולטות מן הבית לחוץ ואיכא למיחש פן יכשלו בהן בני רשות הרבים והולכך אין מוציאין דהא כל רשות הרבים ליתנהו גביה דלימחלו. מר רב צמח גאון ז"ל, מהו זיזין וכזוזטריות. זיזין בנין היוצא מן הכתלים דתנן [עירובין צ"ח ע"ב] זיז שעל פי החלון נותנין עליו ונוטלין ממנו בשבת וכיצד עושין אותו כשהבנין עולה מדלגין בו מעט מעט ומוציאין בבנין לחוץ לרשות הרבים ומרחיבין ומקרין אותן ונקראין בלשון ערבי דוא"שן. ר"ח ז"ל, והני מילי לרשות הרבים דליכא מאן דמחיל דלאו כולי עלמא מחלי אבל במבוי אי מחלי ליה בני מבוי מפיק כר' אמי דמחלו ליה בני מבוי. כונס לתוך קרקע שלו את כתלו ומניח מקרקעו לחוץ כשיעור הוצאת זיזין ומוציא.
ובה זיזין וגזוזטראות. בולטות לרשות הרבים. הרי זו בחזקתה. דטענינן ללוקח ואמרי אימור כונס לתוך שלו היה. אבל המוכרה לו שהוציא הזיזין הוא היה צריך להביא עדים שכנס לתוך שלו או שיטעון שני חזקה החזקתי וכנסתי לתוך שלי דהויא לה חזקה שיש עמה טענה אבל לוקח לא צריך למיטען אלא כך לקחתיה ואין צריך לטעון היאך הוציא המוכר את הזיזין לרשות הרבים דטוענין ליורש וטוענין ללוקח.
גמ' דמפיק למבוי. מוציא למבוי והמבוי מקום הילוך כל בני החצרות הוא. הוו מעכבי עליה בני רשות הרבים. שנופיו מזיקין לגמל ולרוכבו. [ס' ע"ב] זיל האידנא. שהיה רוצה לקשט עצמו תחלה. אי קייץ קוץ. אם שלי קצוץ תקצוץ אותה. כיון דחזא דקא קפדי. הבין שבשביל כבודו שותקין על שלו. ונימא ליה זיל קוץ כו'. ואמאי אמ' ליה זיל האידנא. התקוששו. הסיר קש מבין עיניך תחלה כמו לקושש קש, כלומ' קשט עצמך.
<h2>דף ס:</h2>
כנס לתוך שלו ולא הוציא עכשיו זיזין מהו שיחזור ויוציא לאחר זמן מי אמרי' (דיותר) [דויתר] לבני רשות הרבים ואיבד כחו או לא. מצר שבין שתי שדות שהחזיקו בו כו'. והכא נמי הרי החזיקו בהך כניסה. הא איכא רווחא. כשמחזיר כתלין למקומן אכתי איכא כל רוחב רשות הרבים דסתם רשות הרבים מרווח הוא. חוזר ובונה אותה להוציא זיזין כבתחלה.
<h2>דף סא.</h2>
המוכר את הבית. סתם. היציע. בגמ' מפ' ואינו בכלל הבית. ואע"פ שפתוח היציע לתוכו של בית דאיכא למימ' כיון דתשמישו לבית מכרו עם הבית אפי' הכי אינו מכור. ולא את החדר. אע"פ שהוא לפנים מן הבית ופתוח לתוכו ודריסתו על הבית דכיון שאין תשמישו כשל בית שאינו עשוי אלא להצניע שם חפציו לשמור כמין תיבה הולכך אינו בכלל בית. בזמן שיש לו מעקה וכו'. הוי חשוב בפני עצמו ולא בטיל לגבי בית. ר' יהודה אומ' כו'. [ו]אין הלכה כר' יהודה.
גמ' אפתא. פי' רב צמח גאון, מקרין חצי בית תחת קירוי של מעלה וטחין את גגו ומשתמשין בו וקורין אותו אפתא. ר"ב ב"מ, כך דמותו מכניס קורות בחצי רום קורות הבית מבפנים ומקרין עליהן ועושין לאותה תקרה מחיצות מגיעות לתקרת הבית שנמצא משתמש בכל קרקעות הבית ומתרווח באותה עליה שעשה באוירו סביבות כתלי הבית כזה, \raster(85-,85-)="Z704;"מאן דאמ' אפתא לא מיזדבנא. ואע"פ שהיא בנויה באויר הבית. כל שכן ברקא חלולה דלא מיזדבנא. שהרי אינה בנויה באויר הבית ויתכן להוציא פתחו לחוץ. ומאן דאמ' ברקא חלולה לא מיזדבנא אבל אפתא כיון דבאויר הבית היא בנויה (מיזדבנא אבל אפתא כיון דבאויר הבית היא בנויה) מיזדבנא נמי בהדי בית. והוא דהוי יציע ד' אמות על ד' אמות דהוי חשוב ולא מזדבאן.
<h2>דף סא:</h2>
ואע"ג דמצר ליה מצראי בראי. כגון שמצר לו מוכר ללוקח בשטר המכירה מצרים חיצונים (שהוא) [שחוץ] לחדר דס"ד אמינא מכר את החדר שהרי הוא בתוך המצרים קמ"ל מתני' דלא מכר אלא בית והאי דמצר חוץ לחדר וכתב ביתו של פלוני [מן המערב] מצרים הרחיב לו כרב נחמן שלא ידע לפרש ולומ' חדר שלי ממערבו של בית דאין זה מצר הניכר לאנשי העיר והולכך כתב מצרין הניכרים. בבירה גדולה. בית גדול הוא ופתוחין לו בתים סביבותיו ואין הבירה עשויה לתשמיש אלא לישיבה והילוך בני הבתים והכל בית אחד הוא כדכתי' [דהי"א כ"ט] הבירה אשר הכינותי. המוכר בית לחבירו. וכגון שהיה עומד באחת מבתי הבירה ואמ' לו בית זה אני מוכר לך. כולה זבין ליה. דכיון דליכא דקרו לבית בית ולבירה בירה אלא כולה ביחד מיקריא בית ואיהו בית זבין ליה קנה הכל. דרובה קרו ליה לבית שבבירה בית ולבירה עצמה קרו בירה. מהו דתימ'. כיון דמצר ליה מצראי בראי וכולה מיקריא בית כולה זבין ליה קמ"ל רב נחמן דלא אמרי' הכי משום דהוה ליה למכתב למוכר ולא שיירת בזביני אילין שבתוך ארבע מצרים הללו קדמי כלום, שהרי כך תקנו חכמים לכתוב בשביל שיש בני אדם שמרחיבין המצרים בשטר המכרים ואינן מוכרין כל מה שבתוך המצרים, ולא כתב ליה ש"מ כול'.
ארעא דבי חייא. שקנה מחייא. חדא ארעא אמ' לך. דארעא לשון יחיד אמ' ליה ויטול הלוקח הפחותה שבשתיהם דיד בעל השטר על התחתונה. ומפ' תלמודא ואזיל ואי אמ' ליה איניש לחבריה ארעאתא מזביננא לך. פרדיסי. כרמים. בוסתני. גנות. [ס"ב ע"א] ואי אמ' ליה כל נכסי אפי' בתי ועבדי. ר"מ ז"ל [פכ"א מכירה הי"ח] אפי' עבדים ובתים כל המיטלטלין הידועים לו ואפי' תפילין שבראשו בכלל המכר.
<h2>דף סב.</h2>
מצר לו המוכר שדה לחברו בשטר המכירה מצר מערבי ארוך ק' אמה ומצר מזרחי כנגדו קצר נ' אמה שלא הגיע אלא עד חצי השדה. אלא כנגד הקצר. כנגד מצר מזרחי דהיינו חצי השדה ומצר מערבי שהוא ארוך מצרים הרחיב לו דמצר שלם הוצרך לכתוב בשטר. ויקנה כנגד ראש תור. כלומ' הא איכא למימ' דדוקא כתב לו מצר מערבי ארוך ומצר מזרחי קצר כדי לקנות מצר מערבי ק' אמה באורך המצר ומצר מזרחי נ' אמה. ר"ח ז"ל, וכיון דשתיק רב ולא מצא תשובה עבדי' כרב כהנא ורב אסי דקימ' לן כל כי האי גונא שתיקה כהודאה היא ואע"ג דאמרי' ומודה רב היכא דאיכא מצר ראובן ושמעון מצר אחר וכו'. פי' אם היה אורך השדה הנמכרת ק' אמה ושכניו במזרח ראובן נ' אמה ושמעון נ' אמה ובמערב שדה לוי כנגד שדה ראובן נ' אמה ושדה יהודה כנגד שדה שמעון נ' אמה והשדה הנמכרת באמצע שדה ראובן ושמעון במזרחה ושדה יהודה ולוי במערבה וכתב לו המוכר מצרני שדה זו שמכרתי לפלוני זה מזרחה ראובן ושמעון ומצר מערבה לוי ולא הזכיר יהודה אמרי בהא ודאי מודה רב מדהוה ליה למכתב מצר לוי כנגד מצר ראובן או מצר יהודה כנגד מצר שמעון ולא כתב ליה הכי שמ' מינה כנגד ראש תור הוא דזבין ליה לא אמרי' בהא בלחוד מודה רב ובזולתי זה חולק שאין הדבר מראה כי שתיקתו מפני שהקיל במה שהקשו לו לדבריו הוא אלא מפני שלא מצא תשובה הוא ולא אמרו ומודה רב אלא לברר כי בזה מודה להן ובזולתי זה לא מצא ראיה דכי האי גונא לא קנה אלא כנגד הקצר הולכך כל היכא דמצר ליה מצר אחד ארוך ומצר אחד קצר קנה כנגד ראש תור. וכן כת' רב' שמ' ז"ל. ומודה רב מקמי דאשתיק אבל בתר דאשתיק אודי בתרויהו. תוס', והכא ליכא למימר האי דשתיק רב משום דלא חייש דהא רב כהנא ורב אסי כמו תלמי' חבירים הוו לרב כדאמרי' [סנהדרין ל"ו ע"ב] לגמריה דרב הוו צריכי לסבריה לא הוו צריכי וברוב מקומות כששותק להן רב היה מודה להן. ור' מש' ז"ל כתב [פכ"א מכירה הי"ג] שלא קנה אלא כנגד הקצר.
מצר ראובן מזרח ומערב כו'. המוכר לחברו שדה ורוצה לכתוב מצריה ויש לשכינו ראובן שתי שדות אחת במזרח ואחת במערב ולשמעון שכינו שתי שדות אחת בצפון ואחת בדרום לא יכתוב לו שדה זו שאני מוכר לך הרי היא בתוך שדות ראובן ושמעון דאתו למיפלג ליה באלכסון כזה, \raster(85-,85-)="Z705;"ונמצא שנוטל אצל מצר ראובן ושמעון אבל כשכותב מצר ראובן רוחין תרתין ומצר שמעון רוחין תרתין שפיר דאמי.
<h2>דף סב:</h2>
קנה הכל. כל מה שמובלע בתוך ג' המצרים. חוץ ממצר רביעי. התלם עצמו של מצר לא קנה דלהכי אהני מאי דלא כתב מצר רביעי. אפי' מצר רביעי. דהאי דלא כתבית משום דלא צריך. ולא אמרן. דלא קנה מצר רביעי. אלא דלא מיבלע בתוך שני המצרים שמיכאן ושמיכאן אלא הולך על פ[נ]י שניהם כזה, \raster(85-,85-)="Z706" אבל מיבלע כזה, \raster(85-,85-)="Z707" קנה. דכל מה שיש בתוך שני המצרים הכתובין בשטר קנה. וכי מבלע נמי לא אמרן. דקני. והוי תשעה קבין. דהוא שיעור שדה. לא קנה. מיכלל דכי לא מבלע אע"ג דליכא עליה ריכבא דדיקלא ולא הוי תשעת קבין לא קנה. והני מילי דקנה אפי' מצר רביעי. וכי לא מיבלע נמי וכו'. מיכלל דכי מיבלע אע"ג דאיכא עליה ריכבא דדיקלא והוי תשעת קבין קנה. דבשדה לא שייר ולא מידי. אלא במצר והיינו כרב. דהיכא דמיבלע וליכא עליה ריכבא דדיקלא וכו' קנה. דאיכא תרתי לטיבותא. לא מיבלע ואיכא עליה וכו' לא קנה. דאיכא תרתי לריעותא. מיבלע ואיכא עליה אי נמי לא מיבלע וליכא עליה. דהיינו חדא לטיבותא וחדא לריעותא אמרי לה בתרי לישאני אליבא דרבא ללישנא קמא לא קנה ללישנא בתרא קנה. וקא פסק תלמודא שודא דדייני השלכת הדיינין מאחר דמספקא לן נעביד שודא הכל לפי הענין שיראו הדיינין ויכירו המוכר עינו יפה או רעה. ומיהו בשאר מקומות דמספקא לן בתרי לישני הילכתא כמאן לא אמרי' שודא דדייני עד שפירש התלמוד כי הכא אלא המוציא מחברו עליו הראיה.
אמ' רבא פלגא דאית לי בארעא וכו'. לראובן ושמעון שדה בשותפות ומכר ראובן חלקו ללוי וכתב לו כן פלגא דאית לי בארעא כלומ' חצי שיש לי בשדה זו אני מוכר לך. פלגא. כלומ' חצי השדה מכר לו ולא שייר לעצמו כלום. אבל אי כתב לו פלגא בארעא דאית לי אני מוכר לך ריבעא. זבין לי[ה] רביע השדה דהכי קאמ' ליה החצי אני מוכר לך מקרקע שלי נמצא שמכר מחצי השדה שיש לו החצי דהיינו רביע כל השדה.
מצר ארעא דמינה פליגא. ראובן שהיה לו שדה ומכר מקצתו לשמעון לצד מערב ומצד מזרח עיכב לעצמו ולא פירש כמה מכר וכמה שייר לעצמו אלא כך כתב המצרים שדה זו שאני מוכר לך (לפלוני) מצר מערב לוי ומצר מזרח ארעא דמיניה פליגא הקרקע עצמה שהיא שלו שחלוקה ממנה זו שמכרתי [הוא] מצר מזרחי שלה. פלגא. מכר לו דהא קאמ' דמינה פליגא דמשמע חלוקה לחצאין. דמינה פסיקא. משמע שדה הראויה ליפסק מקרקע אחרת דהיינו לכל הפחות ט' קבין דתנן [לעיל י"א ע"א] ולא את השדה עד שיהא בה ט' קבין לזה וט' קבין לזה. פסיקא. משמע מחותך ממנה המועט מן המרובה. [ס"ג ע"א] אמ' ליה אילין מצרנאהא. מצר מזרח ארעא דמיניה פליגא מצר מערב פלוני וכן חושב והולך כל המצרים והולכך האי ואילין מצרנהא ייתור לשון הוא ליפות כחו.
<h2>דף סג.</h2>
פשיטא. שכיב מרע או כל המחלק נכסיו על פיו שאמר פלוני יחלוק בנכסי. פלגא שקיל. תנו חלק לפלוני בנכסי מהו. מי אמרינן האי חלק לשון חלוקה הוא ופלגא קא שקיל (ל)או חלק הראוי ליתן קאמ' ובדעת בית דין תלוי הדבר לשער בכמה הוי חלק הראוי להנתן. בבור. של מים מכונסין ויש מפרשין בבור של יין ואמ' ר' שמו' ז"ל לא נהירא. אין פחות מרביע(א). מספקא ליה אי פלגא קאמ' או חלק בעלמא קאמ' משהו הולכך אין לו למקבל מתנה מן הבור פחות מרביע דכיון דמספקא לן בהאי נותן אי פלגא קאמ' או משהו יש לו ליטול מחצית של פלגא דהיינו רביע דממון המוטל בספק חולקין. לחבית אין פחות וכו'. כלומ' אם אמ' תנו לפלוני חלק בבור למלאת חבית. לקדירה. תנו חלק לפלוני בבור לצורך תיקון מאכלו. לטפיח. כלי קטן לשתות בו בני אדם.
המוכר בית לחברו ואמ' לו על מנת שדיוטא העליונה שלי. היא גג שיש לו מעקה גבוה עשרה דאמרן במתני' אינו מכור עם הבית. [ס"ג ע"ב] למאי הלכתא. קאמ' ריש לקיש דאהני תנאי למהוי דיוטא עליונה [שלו]. שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא. ולא מצי לוקח למימר ליה קא מרעת לה לאשיתאי דלהכי אהני תנאיה דהכי אמ' ליה על מנת שדיוטא העליונה שלי לגמרי לעשות בה חפצי אף להוציא ממנה זיזין. ורב פפא אמ'. כולי האי לא אהני תנאיה אלא להכי אהני תנאיה המיותר שאם רצה לבנות דיוטא זו אם תפול על גביו של בית בונה דאי הוה שתיק ומכר את הבית סתמא היתה דיוטא העליונה שלו כל ימי' שתתקיים [אבל] אם תפול לא יחזור ויבננה על גבי ביתו של זה דלהך דיוטא הוא דאשתעבד ליה לדיוטא אחרת לא (אשתבע) [אשתעבד] ליה עד דאמ' ליה בהדיא יתור לשון. ואע"ג דתנן [ב"מ קי"ז ע"א] הבית והעליה של שנים שנפלו אומ' בעל העליה לבעל הבית לבנות כו' הני מילי דוקא בעלייה דעדיפא וחשיבא טפי מדיוטא אבל דיוטא דלא חשיבא כולי האי לא ייפה כחה כמו עלייה. והאי דקאמ' שאם רצה לבנות עלייה על גבה בונה לאו על גבה ממש קאמ' אלא דאי נפלה הדר בני לה. [לשון הרי"ף מלקמן קמ"ח ע"ב] בית לאחד. במתנת בריא. ודיוטא לאחד לא הוי שיור לבעל הדיוטא להוציא זיזין על בעל הבית. הני מילי דלא הוי שיור לאחריני אבל לעצמו איכא שיור כגון דאמ' ליה בית זה אני מוכר לך חוץ מדיוטא העליונה. ואליבא דרב זביד. כלומ' כדפרשה רב זביד למילתיה דריש לקיש דאהני יתורא דעל מנת להוצאת זיזין.
<h2>דף סג:</h2>
האי מאי דמזבין ליה ביתא לחבריה. ומכר לו גם את הבור והדות וצריך לכתוב בשטר המכירה כן אע"ג דכתב ליה בשטר עומקו ורומו של בית אני מוכר לך לא קנה בור ודות כדמפ' ואזיל דלא אהני מה שכתב עומקא ורומא אלא למיקניה עומקו של בית כגון גוף הקרקע עצמו לחפור תחת קרקעית הבית אם ירצה שאם לא כתב לא הוה קני ליה מסתמא אלא הרי הוא של מוכר לחפור בורות שיחין ומערות מבחוץ מתחת קרקעית הבית אלא שלא יזיק לבעל הבית וגם אהני ליה למיקני רומא כגון גג שיש לו מעקה גבוה עשרה שאינו מכור מסתמא (עד) [עם] הבית כדקתני מתני' וגם לקנות כל האויר עד לרקיע שאם ירצה לבנות בונה דמסתמא לא הוה קני ליה לוקח אלא הרי הוא של מוכר להוצאת זיזין או לבנות באויר וכגון שלא יכביד על ביתו של לוקח אבל למיקני בור ודות אין תשמישו שוה לבית והולכך אינו בכלל עומקו של בית ולא קני ליה עד דכתיב ליה מארעית תהומא כו'. משולי התהום עד לרקיע ואהני האי מארעית תהומי למקני בור ודות ומחילות והאי עד רום רקיעא לא מהני מידי דמשכתב לו עומקא ורומא קנה רום רקיעא ולא איצטריך כלל אלא סוף דיבור [הוא] דלא מצי למימר מארעית תהומא בלחוד. כך פירש ר' שמ' ז"ל.
<h2>דף סד.</h2>
מתני' אע"פ שכתב לו עומקא ורומא. כדאמר(י') רב דימי דעומקא ורומא בסת' לא קני [ואהני עומקא ורומא למיקני] אלא עומקא ורומה ולא בור ודות שתשמישו חלוק מן הבית שאינו עשוי אלא לשאוב ממנו מים. וצריך המוכר ליקח לו דרך מן הלוקח לילך לבור ודות שלו דמוכר בעין יפה מוכר. דברי ר' עקיבא. ורבנן סבירא להו בעין רעה מוכר ושייר דרך לעצמו ממה שמכר. בזמן שאמ' לו חוץ מאילו מבור ודות. ותנא[י] שלא לצורך הוא שהרי אינן בכלל בית אלא לטפויי מילתא קאתי ושייר לו דרך. ולרבנן לא אתי לטפויי כלל דבלאו הכי שייר לעצמו דרך ולרווחא דמילתא אמ' כן שלא יאמר לו לוקח כל הבית מכרתה לי [ולא] עיכבתה דרך שאין כל המוכרין בקיאין בדינין והולכך פי' כל כך. מכרן לבור ודות לאחר והבית עיכב לעצמו. ר' עקיבא אומ' אין צריך הלוקח ליקח לו דרך לבור ודות שקנה דמוכר בעין יפה מכר לו.
גמ' הינו בור היינו דות. אי זהו בור ואי זה הוא דות והלא אין הכר בין זה לזה ששניהן עמוקים בקרקע ויש בהם מים מכונסין ולמה לי למתני תרתי. בחפירה. בקרקע קשה שמחזיק מים בלא בינין. בבנין. חופרין בור בעפר תוחח ובונין לו כותל אבנים ומקרי דות. והולכך אי תנא בור הוה אמינא הני מילי בור שהוא בחפירה אבל דות שהוא בבנין כמו הבית הרי הוא בכלל בית ואי תנא דות משום דבניין בפני עצמו הוא וחשוב אבל בור לא חשיב וליבטל לגבי בית צריכה.
<h2>דף סד:</h2>
מוכר בעין יפה מוכר. ודאמרי' נמי בכל דוכתא ר' עקיבא לטעמיה דאמ' מוכר בעין יפה מוכר זה עיקרו. [ס"ה ע"א] הלכה כדברי חכמים. דמוכר בעין רעה מוכר. הלכה כר' עקיבא. דבעין יפה מוכר.
<h2>דף סה.</h2>
אזדו לטעמיהו. דלרב בעין רעה ולשמואל בעין יפה. האחין שחלקו. שניהן מוכרין זה לזה. אין להן דרך זה על זה. אם חלקו השדות אחד נטל חיצון ואחד נטל פנימי ואין הפנימי יכול ליכנס לשדהו אלא דרך חיצון כדרך שהיה אביו נכנס אין לו לפנימי דרך על החיצון משום דמוכר בעין יפה מוכר ולא משייר דרך לעצמו וכיון שמכר לו לאחיו חלקו שבחיצון בעין יפה מכר לו השדה והדרך ולא שייר לעצמו (שמכירה זה) [במכירה זו] כלום. והינו שמו' לטעמיה דפסיק כר' עקיבה דמוכר בעין יפה מוכר. ולא חלונות. לערער על סתימת האורה ור"ת ז"ל פי' פי' אחר דהוא כתוב בפר' ראשון. ולא סולמות. אם נטל זה בית וחצר וזה נטל עלייה אין לו לקבוע סולם בחצרו של זה (לעשות) [לעלות] לעלייתו. ולא אמת המים. להביאה מן הנהר דרך שדהו של זה לתוך שלו. קבועות. כלומ' שהלכה כן. ורב אמ' יש להן. דמוכר בעין רעה מוכר ומשייר לעצמו במה שמכר לאחיו דבר הצריך לו כגון דרך ואורה. הלכת' כוותין. שמו' ורב נחמן תלמידו היה. דמקרביתו וגו'. רב נחמן חתנא דבי נשיאה הוה רגיל במקום הדיינין ורואה מעשים בכל יום היאך דנין.
זה לפנים מזה. ודריסת הפנימי על החיצון לרשות הרבים. שניהן במכר. שמכרן יחד לשני בני אדם אין לו דרך לפנימי על החיצון דכי ה[י]כי דלפנימי זבין ויהיב בעין יפה לחיצון נמי בעין יפה זבין ויהיב ולא מקרי עין רעה אפי' לרבנן אלא היכא דמכר את הפנימי ועיכב לעצמו את החיצון כי מתני' אבל היכא דלא עיכב לעצמו כלום כולי עלמא מודו דלזה מכר כל החיצון ולזה מכר כל הפנימי ואין לפנימי על החיצון כלום. וכל שכן חיצון במתנה וכו'. דודאי לא תהיה עינו יפה אצל לוקח ורעה אצל מקבל מתנה דלההוא דיהיב ליה לדידיה רחים ליה. סבור מינה דאין להן דרך. דכיון דלשנים מוכר ונותן אינו רע לזה וטוב לזה. ולא היא. דודאי חיצון במכר ופנימי במתנה יש לו דרך לפנימי על החיצון. דתנן בסוף פירקין בד"א דפליגי רבנן דאמרי דצריך ליקח דרך הלוקח אבל מוכר לא צריך (מיד) [משום] דבעין רעה מוכר הני מילי במוכר אבל בנותן מתנה מודה דבעין יפה יהיב ויהיב גם את הדרך אלמא רבנן דסבירא להו דבעין רעה מוכר גבי נותן מודו דבעין יפה נותן והולכך הכא לא מיבעיא לרבנן דיש דרך פנימי על החיצון דגבי חיצון שמכר לו הוי עין רעה וגבי פנימי שהוא נותן לו מתנה הוי עין יפה אלא אפי' ר' עקיבה דאית ליה עין יפה גבי מוכר גבי נותן מיהא איכא עין יפה טפי. והולכך יש לו דרך לפנימי על החיצון דמוכחא מילתא דעינו יפה אצלו טפי מחיצון דקא יהיב ליה מתנה.
מתני' המוכר את הבית. סתם. מכר את הדלת וכו' כללא דמילתא כל תשמישי בית הקבועין מכורין בכלל הבית והמטלטלין אינן (מוכרין) [מכורין]. את הדלת. דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. אבל לא את המפתח. כי מטלטל. המכתשת הקבועה. בקרקע. איצטרוביל. עגול שסביב הריחים ודבר קבוע הוא ואין מזיזין אותו ממקומו. הקלת. אפרכסת ומטלטלת הוא. מכר תנור מכר כירים. אם היו מחוברים בקרקע. [ס"ה ע"ב] הרי כולן מכורין. כל הנך תשמישין המיטלטלין אבל שאר מאני תשמישתיה לא מזדבני ואע"ג דאמ' ליה כל מה שבתוכו אני מוכר לך שלא רבה בלשון זה אלא תשמישין המיוחדין לבית זה שאין רגילין להשאילן מפני כבדן ומפתח נמי עיקר תשמישו לפותחת של דלת זו ואינו ראוי לאחרת. והינו טעמא דלא זבין שאר מיני תשמישתיה דלא בטילי לגבי בית אי נמי אינו רוצה להתרחק מן השכונה שלו וידור בבית אחר וצריכין לו מטלטלין. אבל גבי חצר לקמן [ס"ז ע"א] תנן ואם אמ' כל מה שבתוכו הרי כל המטלטלין מכורין דהיינו כל מאניה תשמישתיה דאיקרו מטלטלי לבד מחטי ושערי [לקמן ק"נ ע"א] דכיון דמסתלק מן השכונה מכר את כולן דטורח הוא לו להוציא כיליו משם אי נמי לגבי חצר שהוא דבר גדול בטילי. וגבי מוכר את העיר תנן [ס"ח ע"א] אם אמ' כל מה שבתוכה מכר את הכל אפי' בהמות ועבדים דהוו מטלטלי (דערי) [דניידי] וכל שכן חטי ושערי דכיון דמסתלק מכל העיר מכל וכל רוצה להסתלק דטורח הוא לו להוציא מטלטליו לעיר אחרת. אי נמי בטלים לגבי העיר. כללא דמילתא כל מכר הגדול מחביריו ריבה למכור יותר הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו.
<h2>דף סה:</h2>
גמ' נגר. בריח וקבוע בכותל. מנעול. [קבוע] בדלת. לא את הבור וכו'. לעיל פרישנא לה. צינור. של עץ או של אבן ועשוי כעין סילון ויורדין ממנו מים למקוה. פוסל את המקוה. דמים שאובין פוסלין אותו דכיון שהיה תורת כלי עליו קודם שקבעו בקרקע לא מיבטל שום כלי מיניה ומשוי להו שאובין למים שבתוכו. ודוקא כגון (שחלקו) [שחקקו] לקבל צרורות המעכבין הילוך המים ואם הוא של עץ אפי' חקקו לקבל כל שהוא ואם הוא של חרס כדי לקבל רביעית והכי תנן התם בפ"ד דמסכת מקוות [מ"ג] אבל לא עשאו לקבל אע"פ שחקקו ולבסוף קבעו אינו פוסל את המקוה ואע"פ שהוא רחב מן האמצע והכי תנן התם סילון שהוא צר מיכאן ומיכאן ורחב מן האמצע אינו פוסל מפני שלא נעשה לקבלה. ולבסוף חקקו. הרי הוא כעושה חריץ בקרקע.
<h2>דף סז.</h2>
מתני' המוכר את החצר סתם. מכר בתים. הפתוחים לחצר. בורות שיחין ומערות. שבתוך הבית דאע"ג דהמוכר את הבית לא מכר בורות שיחין ומערות לגבי חצר מיהא בטיל ונמכרין בכלל חצר. אבל לא את המטלטלין. תשמישי הבית שאינן קבועין כל הנך דאמרן לעיל דאינן מכורין בכלל בית וכל שכן שאר מטלטלין שאינן תשמישי בית. הרי כולן מכורין. המיטלטלין תשמישי בית כולן דאקרו מטלטלי כדאמרן לקמן במי שמת [ק"נ ע"א] מאני תשמישתיה דאיקרי מטלטלי ולא חטי ושערי. בין כך ובין כך. בין שאמר לו כל מה שבתוכה ובין לא אמר. לא את המרחץ. דאינו בכלל חצר. אלא אוירא. אבל בתים ובורות לא מכר כלל. ודמים מודיעין ליכא למימר דאין אונאה לקרקעות. פי' רבא בגמ' היכא דאמ' ליה דרתא כולי עלמא לא פליגי דבתי נמי משמע כי פליגי דאמ' ליה חצר אני מוכר לך ר' אליעזר סבר תרביצא בלבד מכר לו והוא אוירה של חצר ורבנן סברי חצר כחצר המשכן שנאמ' אורך החצר מאה באמה ובכל אילו המאה קדש הקדשים ואוהל מועד שהן כמו בתים וקראן הכתו' חצר מיכאן שהבתים בכלל חצר.
גמ' החיצונים. הפתוחין לחצר. חולסאות. קרקע שעפרו חול שמוציאין ממנו זכוכית ובפ' קמ' דשבת [ט"ו ע"ב] אמרי' בזכוכית שתחלת ברייתו מן החול והולכך מקום חשוב הוא בפני עצמו. חנויות הפתוחות לתוכה. שאין מוכרין בהן אלא לבני חצר זו. ושאין פתוחות לתוכה. אלא לרשות הרבים. מילוסה. אוירה. הא דרוב תשמישתיהו לבר. הא דר' חייא דרוב תשמישתיהו לבר פתח של צד חוץ פתוח להשתמש בו יותר מפתח הפנימי ומתניתא קמיתא בדרוב תשמישתיהו לחצר.
מצולה. פי' (חז"ל) [ר"ח ז"ל] קרקעית הנהר שמוציאין ממנו כסף וזהב. ויש מפרשין כמו בריכה בתוך החצר לדגים. החזיק בחולסית. לאו בחזקת ג' שנים מיירי אלא בחזקת כדי לקנות שלא יוכל מוכר לחזור בו דקימא לן קרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה. כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן. וכדמפ' בפר' קמ' דקדושין [כ"ז ע"ב] שנתן לו דמי כולן דכיון דקיבל המוכר כל הדמים של עשרה שדות הא אשתעבוד כולהו לל[וקח] בשביל מעותיו שנתן ודי לו בחזקת אחת מהן. ויש לומ' הכא נמי כגון שקיבל דמי חולסית (במצולה) [ומצולה]. התם הוא דסדנא דארעא חד הוא. כל השדות אדוקין בגוף הקרקע של עולם שהוא אחד וכמי שהחזיק בכולן דאמי. הא תשמישתה לחוד והא תשמישתה לחוד. שני תשמישין הן זה לחול וזה לכסף ולזהב או לדגים ושני שמות הן.
<h2>דף סז:</h2>
מתני' המוכר את בית הבד. בית שהבד בו. מכר את הים כו'. כולהו מפר' בגמ'. ובזמן שאמ' לו הוא וכל מה שבתוכו וכו'. ודוקא הני דצריכי לבית הבד אבל שאר תשמישין שהיו מניחין בתוכו להישמר אינן מכורין. מכר את הקורה. כדמפר' טעמא בגמ' דהיינו עיקר בית הבד.
גמ' ים טלופחא והיא שקורין לה אל עד"סה תרגום עדשים טלפחין והיא אבן של ריחים בנויה על גבי אצטבא שעליה טוחנין את הזתים. ממל מפרכתא. אבן נקובה שמכניסין בה עץ ומפרכין בה הזתים בבית הבד. בתולות כלונסאות של ארז. שמכניסין אותן תחת הקורה ומעמידין אותה עליה[ן] בשעה שמגביהין אותה מעל הקופות של זתים. כבשי. והן כמו לוחין ועצים שנותנין אותן על הקופות של זתים וגם על הענבים הדרוכין כדי שתרד עליהן הקורה וכובשת אותן ומוציאה כל מה שבתוכן. גלגל חומרתא. והוא העץ המגולגל המעלה את הקורה שקורין לו א"ל מג"זל. קורה דמתני' הינו קורה כמשמעה שגם בבבל קורין לה כן.
מכר את הסירים. פי' ר' יוסף הלוי ז"ל הבור שיורד אליו [השמן היוצא מן] הזית בשעה שהן (נכנסין) [נכבשין] תחת הקורה. ויש מפ' שהן טלופחי. ור' שמו' ז"ל אמ' דנסרין גרסינן והינו עקל בית הבד שקושרין בהן הזתים כדי שלא יתפזרו. היקבים. שהשמן יורד לשם. המפריכות. היינו ממל דמתני' דמפרשנן מפרכתא. הרחים התחתונה. קבועה היא וטוחנין [בה] זתים שבתחלה מפרכין אותן במפרכות דהיינו ממל דמתני' ואחר כך טוחנין אותן ברחים ואחר כך עוצרין אותן בבית הבד. והכי אמרי' במנחות [פ"ו ע"א]. ובין כך ובין כך לא מכר לא את (העבדין) [העבירים] וכו'. ר"ח ז"ל, והלכתא (דסתמא) [כסתמא] דמתני' ואע"ג דמתני' חולקת לא חיישינן לה. שקין ומרצופין לשאת בהן זתים לבית הבד אלא שהמרצופין הן של עור והשקים מנוצה של עזים.
מתני' המוכר את המרחץ. בית העשוי לרחוץ בו. וג' בתים הן זה לפנים מזה כדמפ' ביציאות שבת [י' ע"א] פנימי לרחיצה חיצון שעומדים שם (מלבושין) [מלובשין] בינוני (שבושטין) [שפושטין] שם בגדיהן. ובתוספתא קתני בהדיא המוכר את המרחץ מכר בתים הפנימיים ובתים החיצונים. הנסרין. שנותנין על גבי קרקע המרחץ ועומדין עליהן הרוחצין שלא יכוו רגליהן מחום הקרקע אי נמי שלא יטנפו רגליהן ומשום דמטלטלי לא מיזדבני. ספסלין. שיושבין עליהן בעת הרחיצה. ס"א ספלים לתת בהן מים לרחוץ. וילאות. מסך כנגד הפתח. פ"א בגד שמסתפגין בו דהיינו אלנטית. לא את המגורות של מים. בריכות מים ששופכין מים למרחץ. ולא את האוצרות של עצים. לחמם בהם את המרחץ והיינו טעמא דאין אילו תשמישין למרחץ כי הנך דלעיל ואין אלו מאני תשמישתיה אלא ממונו הן ליהנות בהן אפי' בתוך ביתו כמו חטי ושערי. מגורות. כמו נהרסו ממגורות [יואל א'] כיוצא בו מגורה מליאה פירות [פסחים ט' ע"א].
גמ' בית הנסרין. בית שמצניעין בו הנסרין לאחר רחיצה. ואת בית היקמים. הוא כעין סודרין שמעטפין בהן ראשן מפני חום המרחץ וכל הני בתים מיחברי למרחץ. אבל לא את הנסרין וכו'. דמטלטלי. [ס"ח ע"א] בין בימות החמה. שהן מועטין וסד"א לבטלו גבי מרחץ. ולא בית (כיבוס) [כינוס] העצים. לא מכר לו לא את הבית ולא את העצים דכי היכי דעצים לאו תשמישן נינהו גם הבית שעשוי לצרכן לא מיקרי תשמיש [מרחץ כל כך. וכל תשמישיו. לטפויי אתא בריכות ואוצרות של עצים דהוו תשמיש] למרחץ פורתא. והוא שמצר לו מצרני המרחץ שמכר לו ואלו כולן בתוך המצר אבל אם הן חוץ למצר לא קנה כדאסיקנא להא שמעתא.
<h2>דף סח.</h2>
ההוא דאמ' ליה לחבריה וכו'. חנוותא. חנויות למכור פת ויין. והוו שטחי בהו שומשמיאתא שומשמי ליבשן כדי לעשות מהן שמן בבית הבד. אבל עיקר תשמישו למכור פת ויין הוא. הרי כולן מכורין. ואפי' אוצרות של עצים והוא הדין לחנות זה. אין כולן מכורין. שהרי אין מיוחדין לבית הבד. אי אמ' ליה בית הבד וכל תשמישיו ואילין מצרנהא והני בכלל נינהו מצרני קנה ואי לא לא קנה. וסוגיא דשמעתא [דא] (ד)הכי סלקא וקימ' לן כרב אשי דהוא בתרא. שמעינן מינה בזמן שאמר לו בית המרחץ וכל מה שבתוכו אני מוכר לך אע"פ שמצר לו מצרים החיצונים לא קנה בריכות של מים ולא בית כינוס עצים דקימ' לן מצרים הרחיב לו אבל אם אמר לו מרחץ וכל תשמישו ומצר לו מצרים והנם בתוך המצר הרי הן מכורין הואיל וחזי פורתא לתשמיש המרחץ וכן בית הבד ואע"ג דאמרן לעיל בריש פירקין מצרים הרחיב לו הכא לא אמרי' הכי דכיון דחזי הך בית קצת לתשמיש בית הבד והוא בתוך המצר ודאי מכרו לו דלכך תיחם את המצר חוצה לה אבל דברים שהן חוץ למצר ודאי אינן נמכרין אלא בפירוש וכך הדין.
מתני' המוכר את העיר מכר בתים. דבתים בכלל עיר. ומכר את החצרות לא איצטריך למיתני דהיינו עיקר עיר דעיר משמע אויר העיר. ובית השלהין. מפר' בגמ' גינוניאתא. גנות הסמוכין לעיר ושבתוך העיר דשיכי לעיר שהרי ראוי ליטייל בגן כמו הבית. ושלחין כמו שלחיך פרדס רמונים גנות המשלחות פירות בכל שנה. אבל לא את המטלטלין. מאני תשמישתיה כגון תנור וכירים וכל הנך מטלטלין דאמרן בהו לא מכר וכל שכן חיטי ושערי. אפי' היו בה בהמה ועבדים. אפי' אי אמרי' עבדא לגבי שאר דינין כמקרקעי דאמי הכא אינו נמכר אגב העיר עד שיאמר היא וכל מה שבתוכה משום דשאני מקרקעא דנייד ממקרקעא דלא נייד דאין דעתו של מוכר (נייר) [עיר] אלא דברים הקבועין בעיר ונקראין על שם העיר אבל זה שיכול לצאת מן העיר אינו בכלל עיר. הצנטר. מפרשי' בגמ' בר מחוניאתא. עבד הממונה להגיד ולאחויי תחומי השדות של מי זה ושל מי זה והוא עבד (לשם) [לשר] העיר ואי אפשר בלא אותו. ור"ח ז"ל פי' סנטר הוא שומר העיר לשון נוטרה את הכרמים.
<h2>דף סח:</h2>
מתני' האבנים שהן לצרכה. מפ' בגמ' אבני דאכפי אבנים שמניחין אותם על העומרים לאחר שקצרו אותן כדי שלא יפזרו אותן הרוח. עולא אמ' אבנים הסדורות לגדר כלומ' אבנים הסדורות בתוך השדה לעשות גדר לשדה ואילו ואילו מכורין. ואת הקנים שבכרם שהן לצרכו. קנים (המלוקין) [המחולקין] פי' מפוצלין שמעמידין תחת הגפנים כדי שיהיו הגפנים זקופין והאשכולות תלויין באויר ולא יתקלקלו בקרקע. ובערוך [ערך חלק א'] פי' אותם הקנים המעמידין בהן הגפנים קלופין הן הקליפות שעליהן כדי שלא יכנסו המים בין קליפה ובין העץ ומתליע שלא יהו אותן תולעות יוצאין ומתליעין הכרם. ואת התבואה המחוברת לקרקע. ואע"פ שהגיע זמנה לקצור דסד"א כל העומד ליקצר כקצור דאמי קמ"ל דאפי' הכי לגבי מכירה מכורין בכלל השדה. ובשלא הגיע [לא] איצטריך ליה למיתני דמילתא דפשיטא היא שהרי (דשדה) [השדה] מוכר עכשיו לגמרי וזה הלוקח לא יניח למוכר לבשל כאן פירותיו וללקיטה השתא לא חזו הולכך פשיטא דודאי מכר. מחיצת הקנים. מקום שנוטע בו קנים בלבד. שהיא פחותה מבית רובע. דכיון דלית בה בית רובע אין לה שם בפני עצמה ומיזדבנא בהדי שדה ואע"ג דהני קנים אלימי אפי' הכי מיזדבני. שומרה. סוכת שומרי פירות גנות ופרדסים. הכי גרסי' בפי' ר"ח ז"ל ובהלכות הרב אלפאסי ואת השומרה העשויה בטיט. טוחה בטיט דכיון שהיא עשויה בטיט הרי היא כגוף השדה ובטילה לגבה. ויש גורסין איפכא ברישא גריס ואת השומרה שאין עשויה בטיט דכיון דאין כתליה עשוין בטיט אינה חשובה ומיזדבנא בהדי ארעא והוא דקביעא בארעא ואע"ג דלא קביעה בארעא בטיט שנמצא שעשויה היא לטלטל ממקום למקום כיון שבשעת המכירה הרי היא קבועה בארץ אינה כמטלטלין שאינן בכלל השדה שהרי קבועה היא בארץ. כך פי' ר' יוסף הלוי ז"ל. והיא גרס(י)' ר' מש' ז"ל [א"ה. עי' רמב"ם פכ"ו מכירה ה"ב—ג'. ואולי ט"ס כאן וצ"ל ר' שמואל]. ואת החרוב שאינו מורכב. דהיינו דבחרותו אבל כשמזקין ומתגבר אז מרכיבין אותו ויש לו שם בפני עצמו ולא בטיל לגבי שדה אבל כל שאר אילנות בכלל שדה. בתולת השקמה. בבחרותה קודם שחתכו ענפיה אבל כשמזקין וגדל הרבה קוצצין את הענפין ובאין אחרין במקומן ונקרא סדן השקמה. לא מכר לא מחיצת הקנים וכו'. שכל אחד מאילו חשוב שדה בפני עצמו וחרוב המורכב וסדן השקמה חשובין שדה בפני עצמן.
<h2>דף סט.</h2>
גמ' לא מחיצת הקנים בלבד שהוא דבר חשוב ומחזיק בית רובע בקרקע אמרו דאינו מכור עם השדה. אלא אפי' (עגורה) [ערוגה] קטנה דלא הויא בית רובע. ואורחא דמילתא נקט של בשמים לפי (שצריך) [שדרך] לקרות לה שם בפני עצמה והוא הדין לכל דבר שיש לו שם בפני עצמו. ובמחיצת הקנים בלבד פי' לך שיעורא דמילתא דפסיקא היא דאי הויא בית רובע יש לה שם בפני עצמו ואי לא לא. והוא דקרו ליה. לפרושי אתא היכי דאמי יש לה שם בפני עצמה דקאמ' ר' יוחנן. ורדא דפלניא ערוגת בושם של פלוני.
<h2>דף סט:</h2>
דיקלין. דקלין שגדלו כל צרכן. תאלין. שתלין נטעין בחורים. הוצין וצינין. גם הן מיני דקלין כדתנן [סוכה כ"ט ע"ב] ציני הר הברזל כשירות. ויש מפר' שאין אלו טוענין פירות. ואע"ג דכי לא כתב ליה קני. כדתנן המוכר את השדה סתם מכר חרוב שאינו מורכב ובתולת השקמה וכל שכן שאר אילנות דהא לא משייר במתני' אלא חרוב המורכב וסדן השקמה. שופרא דשטרא. ייפוי כח השטר דאפי' אי אתי לפני בית דין טועין יהבין ליה שהרי מפורשין בתוך השטר.
אי אית ליה דיקלי יהיב ליה תרי דיקלי. לבד אותן שבשדה המכורין בכלל שדה דמכירה אחרת היא זו ומיעוט דיקלי שנים. (ואי משעבדי למלוה) זבין ליה תרי דיקלי. יקנה לצרכו של זה שני דקלין שלא יהא מחוסר אמנה שכך התנה לו אני מוכר לך אילנות שאקנה לצרכך או יחזיר לו מן המעות כנגד דמי שני דקלין. כך פי' ר' שמואל. ור' משה ז"ל, האומר לחברו קרקע ודיקלין אני מוכר לך אפי' לא היו לו דיקלין אם רצה לקנות לו שני דקלין הרי נקנה המקח ואין הלוקח יכול לומר לו אינו לוקח אלא קרקע שיש בה דקלין אבל אם אמ' לו קרקע בדקלין וכו'. ארעא בדקלי. שדה עם דקלים שבתוכו אני מוכר לך. מקח טעות הוא. ששיקר בו והדרי מעות דלדעת כן לא לקח אלא היה סבור שיש בה דקלין כמו שאמ' לו. ארעא בי דיקלי. מקום הראוי לדקלין. לית ליה ללוקח דיקלי. שאם אין דקלין בשדה אין זה מקח טעות. מאי טעמא ארעא דחזיא לדקלי קאמ' ליה. קרקע יפה לגדל דקלים. ומיהו אי אית בה דקלי הרי הן של לוקח דכל שכן דהכי קאמ' ארעא דחזיא לדקלי מזבנינא לך כלומר שהדקלים שבה טוענין פירות הרבה.
אמ' ליה וכו'. פיסקי הלכות פוסק התלמוד. אמ' ליה המוכר ללוקח שדה זו אני מוכר לך לבר מדיקלא פלניא חזינן אי דיקלא טבא הוא כלומ' מן הבינוניין שטוענין פירות קצת. לחודיה שייריה. ודעתו ליהנות מפירות שדהו פורתא וקנה הלוקח כל השאר בכלל השדה. ואי דיקלא בישא הוא כל שכן הנך המוטבין ממנו ששיירן לעצמו דהכי קאמ' אפי' ההוא דיקלא בישא אני משייר לעצמי. ומיהו אם יש בשדה דיקלי בישי טפי מהאי אינהו מיזדבני בכלל השדה דהאי דאמרי' כל שכן הנך אדקלי דטבי מהאי קאי.
אי איכא דקלי. בההוא שדה ואין בו שאר אילנות ואיהו אמ' ליה לבר מאילני ודאי לבר מדיקלי מכר את השדה והנהו דקלים שייר לעצמו ואע"ג דאין סתמן קרויין אילנות אלא דקלין כיון דאין כאן אלא דקלים האי דקאמ' לבר מאילני אדקלים קאי. ואי איכא גופני. בההוא שדה וקימ' לן המוכר את השדה מכר את הגפנים וכיון דאמ' לבר מאילני ובשדה זו אין בו אלא גפנים לבר מגופני קאמ'. דיקלי ואילני הכל מכר לבר מאילני. שהדקלין אין קורין להן אילנות. גופני ודיקלי לבר מגופני אי אמ' ליה לבר מאילני ואין בשדה אלא גופני ודקלין הדקלין מכר והגפנים שייר לעצמו דגפנין (לבר) [לגבי] (מ)דקלי נקראין אילני ובכלל אילני הן טפי מדיקלי.
אמ' רב כל שעולין וכו'. לעיל קאי היכא דאמ' ליה לבר מאילני כל שעולין לו בחבל ללקט פירותיו חשיב אילן ובדקל מיירי כדמפרש לקמיה שגבוה הרבה ופירותיו בראשו. [ע' ע"א] דייני גולה קרנא. בפר' קמא דסנהדרין [י"ז ע"ב]. כל שהעול כובשו. חורשין היו בבקר סביב האילנות ואם העול כופף את האילן ועובר השור לדרכו ואין האילן מעכב את השור לא חשיב ומכור בכלל השדה ולא הוי שיור. ומיהו אם אין אילנות גדולין בשדה אלא אלו הוי שיור כדאמרן גבי דיקלי. הא בדקלי. מילתא דרב. והא באילני. שהעול כובשו דשיעורא דעליית חבל לא שייך בהו דבלא חבל עולין בכל שאר אילנות על ידי ענפין המתפצלין לכל צד.
<h2>דף עא.</h2>
מתני'. לא את הבור. שבשדה אע"פ שאמ' לו כל מה שבתוכה. מכרן לאחר. והשדה עיכב לעצמו. בד"א. כל הני לא מכר בפרקין. במוכר. דאפי' למאן דאמ' מוכר בעין יפה מוכר הני מילי במה שמפרש במכירתו מכר הכל ולא עיכב לעצמו כלום ממה שמכר לחברו כגון המוכר בית ושדה שלא עיכב בהן דרך לילך לבורו ולדותו ולגיתו אבל למכור יותר ממה שפירש לגבי הכי לא הוי עין יפה למכור בכלל שדה דברים שאינן בכלל שדה. אבל בנותן מתנה נתן את כולן. כל הני דאמרן לא מכר ואפי' הנהו דאינן בכלל כל מה שבתוכה כגון חרוב המורכב וסדן השיקמה ובור וגת ושובך והוא הדין לכל הנך וטעמ' משום דנותן בעין יפה יותר מדאי נותן ואפי' מאי [דלא] (ד)הוי בכלל השדה הואיל וקבוע בתוך השדה. ומיהו אם יש מעות בשדה או תבואה תלושה שאינה צריכה לקרקע או כל דבר שלא הוצרך לתנא דמתניתין להזכיר ולומ' לא מכר משום דמילתא דפשיטא היא דאינה בכלל שדה כלל כלל ההיא ודאי לא קני לה מקבל מתנה. זכה בכולן. אפי' בור [וגת] ושובך שבשדה קנה שכיון שזה נוטל שדה אחת וזה שדה אחת כנגדו להסתלק זה משל זה נתכוונו. החזיק בכולן. ואע"ג דחשיבנא ליה בגמ' שתי שדות וגבי שתי שדות ומצר אחד ביניהן והחזיק באחת מהן על מנת לקנות אותה ואת חברתה אמרי' בחזקת הבתים [נ"ג ע"ב] אותה קנה חברתה לא קנה אפי' הכי הכא קנה דנהי נמי דשתי שדות חשבינן לשדה ולחרוב המורכב מיהו ליכא מצר ביניהן וכשתי שדות ואין מצר ביניהן דאמו. הקדיש את כולן. דבעין יפה מקדיש כמו נותן. ר' שמעון אומ' המקדיש את השדה לא הקדיש כלום מכל אותן דברים שאמרנו גבי מוכר לא מכר דמקדיש דעתו כדעת מוכר שלא הקדיש אלא מה שפי'. אלא חרוב. דאע"ג דגבי מכירת שדה אינן מכורין הכא מוקדשין וטעמ' מפ' בגמ' הואיל ויונקין משדה הקדש ואין הלכה כר' שמעון והלכה כר' עקיבה.
גמ' מאי שנא מכר דלא מכר את כולן ומאי שנא מתנה דנתן את כולן. זה היה לו לפרש. הקונה כיון שנותן דמים אינו מתבייש מן המוכר וכל הקונה מפרש בקניינו הדברים שקנה לפיכך היה לו לפרש הבור והגת והשובך וכיוצא בהן וכיון שלא פירש ודאי לא קנה אבל מקבל מתנה ודאי מתבייש לפרש שאינו נותן דמים לפיכך אע"ג שלא פירש קנה הכל דקימ' לן נותן בעין יפה נותן.
דמחזיק מאה גולפי. בקרקע רחב ואורך הבית יכולין לסדר מאה חביות דהיינו עשר חביות אורך על עשר חביות רוחב. דהוה מחזיק ק"כ. ולא היה לו בית (אחד) [אחר] של מאה. ק' וכ' לא אמ' ליה. ויטול בבית ה' חלקין וחלק ששי דהיינו עשרין חביות יפסיד. בעין יפה יהיב. כל הבית כולו והאי דקאמ' דמחזיק ק' גולפי סבור היה שלא היה מחזיק יותר ולשם חשיבות אמ' כן דמתנה גדולה כזאת נתן לו.
דאמור רבנן. במתני' דהמוכר את הספינה [פ"א ע"א]. שני אילנות. אבל ג' חשיבי שדה אילן וקנה קרקע ביניהן וחוצה להן וגם אם מתו יטע אחרין במקומן. יש לו קרקע. ליטע אחר במקומו דבעין רעה מכר לו הקרקע. ואפי' לר' עקיבה. תלמודא קאמ' ליה דאפי' אליבא דר' עקיב' אמרה רב הונא דאי לרבנן פשיטא. הני מילי גבי מכר את הבית ושייר בור ודות. דלית ליה שום הזק ללוקח דהא לא מכחשי בארעא והולכך לא חשש לשייר כלום מן הקרקע סביב הבור ולא הדרך אבל אילנות שמקלקלין את הקרקע שייר מן הקרקע עם האילנות אף לחזור וליטען במקומן אם יזקינו אלו משום דלא לימא ליה לוקח עקור אילנך והפטר מיכאן. [לשון הרי"ף מלעיל ל"ז ע"ב] מכר אילנות ושייר קרקע לפניו. שפירש לו כן האילנות אני מוכר לך והקרקע אני מעכב לעצמי. לר' עקיבא דאמ' מוכר בעין יפה מוכר אית ליה ללוקח מקום האילנות על מנת ליטע אחרין במקומן כשימותו ובפרקין דלקמן [פ"ב ע"א] מפ' דקנה ג' קנה קרקע ותחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו (וחוצה לו) וההיא מתני' דקנה ג' [קנה] קרקע ר' עקיבה היא. לרבנן לית ליה. ואם ימותו לא יטע אחרין במקומן.
<h2>דף עג.</h2>
המוכר את הספינה. סתם. תורן ונס ועוגין וכל המנהיגין. בגמ' מפרש. העבדין. שיש לו לבעל הספינה להנהיגה ולשמור פרקמטיא שלו שבתוכה. מרצופין. שקין לתת בתוכן האנתיקי דהיינו פרקמטיא של ספינה כדמפ' בגמ'. וכל הני נמי ליתנהו בכלל הקדש שאם הקדיש את הספינה לא הקדיש את אלו מדלא קתני לה בפירקין דלעיל והיינו טעמא דכל דחשיבנא בפרקין דלעיל בית המרחץ ובית הבד ועיר ושדה כולהו מקרקעי נינהו וכל הני דקא חשיב לא מכר בטלין אגבן לגבי הקדש ומתנה וחלוקת אחין אבל הני דהאי פירק' מטלטלי נינהו ולא שנא מכר ולא שנא מתנה והקדש כולן שוין בהנהו דלא מכר שכמו כן לא הקדיש ולא נתן.
גמ' איסקריא. בלשון ערבי אל צאר"י שפורסין עליו את הוילון בראש הספינה. וכן הוא אומ' ארז מלבנון כו'. ראיה לדבר דתורן דמתני' היינו איסקריא שהאסקריא [מ]ארז או אילן גבוה עושין אותו. נס. אדרא אל ק"לע בלשון ערבי והוא הוילון שפורשין על התורן להוליך הספינה ברוח. וכן הוא אומ'. דהינו אדרא שעשוי מפשתן וקנבס (מן) מין בגד. עגונין. אל מרא"סי בלשון ערבי והן של ברזל ומשליכן במים להעמיד הספינה במקום אחד. וכן הוא אומ'. דעוגין דמתניתי' לשון עיכוב הוא כדכתי' הלהן תעגינה כמו תעשינה תתעכבו מלינשא לבעל אלמא עוגין דמתני' היינו עיגונין. המשוטות. אל מקאדי"ף בלשון ערבי שמשוטטין בהן הספינה. וכן הוא אומ' אלונים מבשן עשו משוטיך בספינה מיירי ביחזקאל וקא חשיב תשמישי הספינה. כל תופשי משוט. אלמא עיקר הילוך הספינה על ידי שתופסין משוטות דסד"א חבלים שמושכין את הספינה ליהוו עיקר מנהיגין אבל משוטות לא ניזדבנו קמ"ל.
האכסלא. כבש של ספינה שעולין בו ולשון יון הוא (וכו') [וכן] פי' ר' האיי ור' חנ' ז"ל וכדתנן [שבת קכ"ב ע"א] עשה כבש לירד בו ירד אחריו ישראל הוא עץ עבה ארוך וחקוק בו חווקים מקום נתינת פרסת הרגל ומושיטין אותו מן הספינה ליבשה ויורדין עליו. בית המים. בור המים שבתוכה שנותנין בו מים מתוקין לפי שמי הים מלוחין. ביצית ודוגית. ספינות קטנות הן והן עשויין לפרק בהן האנתיקי שבתוך הספינה שהספינה הגדולה אינה יכולה לקרב אל שפת הים מפני עומקה. גירסא בגמ' אמ' רבא ביצית היינו דוגית ר' נתן דבבלאה הוא קרי לה ביצית כדאמרי אינשי ביציאתא דמישאן סומכוס דבר ארץ ישראל הוא קרי לה דוגית כדכתי' ואחריתכן (בסיגות) [בסירות] דוגה ומתרגמי' ובנתכון בדגוגית ציידין בספינות קטנות כקדירות הקרויות דוגה וקלין על פני המים יוליכו אותן במהרה בגלות.
<h2>דף עה:</h2>
איתמר ספינה. המוכר ספינה לחברו מאימתי תהא קנויה לו שלא יוכל מוכר לחזור בו דהא במטלטלין אין מעות קונות אלא משיכה או רשותו. כל שהוא. טפח או חצי טפח. עד שימשוך את כולה. שיבוא סוף הספינה במקום שהיה ראשה עומד דהיינו שעקרה כולה חוץ למקומה.
<h2>דף עו:</h2>
עד שימשכנה. לקמיה מפרש ליה. עד שישכור. דרשותו של אדם קונה לו כדנפקא לן מאם המצא תמצא בידו הגניבה. ואוקימנא ברשות הרבים [וסיפא דקתני עד שישכור את מקומה לאו ברשות הרבים] קאמ' דממאן אגר אלא הכי קאמ' והיכא דברשות מוכר היא לית ליה תקנה לא במסירה ולא במשיכה עד שישכור את מקומה. מראה מקום הוא לו. אי בעית אפי' למשכה מיד לרשותך לך משוך דהא במסירה אקניתיה לך. ורבנן סברי קפידה. לא גמר להקנותו אלא במשיכה ולא במסירה שאם ירצו יחזרו זה בזה כל זמן שלא משכה זה לרשותו. אבל אי אמ' ליה לך חזק וקנה והוא לקחה ואחז בה דהינו מסירה. כולי עלמ' לא פליגי דקני. דודאי ספינה נקנית במסירה ברשות הרבים. ומאי עד שימשכנה וכו'. לאו במשיכה ברשות הרבים מיירי אלא שימשכנה מרשות הרבים לסימטא דקניא בה משיכה.
צריך למיכתב ליה. שטר אחר. קני לך כו'. לפרושי אתא דהילכתא כרבנן דפליגי בגמ' עליה דר' ואמרי עד שיכתוב וימסור וגם בא לפרש היאך יכתוב ההוא שטרא. אמרתא לשמעתא. נתוכחתי בשמועה זו. ואי לא כתב ליה הכי. אלא מסר בלא שטר אחר לא קני כרבנן. ואמאי וכי לצור על פי צלוחיתו קנאו זה סברא הוא דמשום גביית חוב הכתו' בו קא זבין ליה והולכך במסירה מיקני כר'. אין לצור ולצור. ואי משום אונאה יותר משתות ליהוי ביטול [מקח] ומחזיר לו דמיו וזה יחזיר לו שטר חובו. כך פי' ר' שמו' ז"ל.
<h2>דף עז.</h2>
אין אותיות נקנות במסירה. כלומ' במסירה בלבד בלא כתיבה. הני מילי נינהו. פי' דמסירה לא מהניא אלא למיקנא גופיה דשטרא דהוה ליה כשאר כל המטלטלין דמקניין במסירתן לקונה אבל זכותא דאית ביה בשטרא לא מיקני בההיא מסירה משום דלאו מידי דאית ביה מששא הוא כי היכי דלהוי כשאר כל המטלטלין דמיקנו במסירה אלא מילי זכותא בעלמא נינהו ומילי במסירה לא מקניין ואע"ג דאמ' ליה קני לך האי שטרא וכל שעבודא דאית ביה אכתי הויין להי מילי. ומילי במילי לא מיקניין. הולכך לא קני ליה עד דמסר ליה וכתי' ליה שטרא אחרינא וכתי' ביה קני לך האי שטרא וכל שעבודא דאית ביה דאהניא מסירה למיקני גופיה דשטרא ואהניא ההיא כתיבה דקא כתיב ליה קני לך האי שטרא וכל שעבודא דאית ביה (דאהניא מסירה למיקני גופיה דשטרא ואהניא ההיא כתיבה דקא כתי' ליה קני לך האי שטרא וכל שעבודא דאית ביה) למיקני זכותא דשטרא. כך פי' ר' יוסף הלוי ז"ל. ואמ' ר"ח קבלה בידינו מרבותינו דאין אותיות נקנות במסירה דהילכתא כחכמים דפליגי עליה דר' ואמרי בין כתב ולא מסר בין מסר ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור.
שני שטרות הן. חלוקין זה מזה. זכו בשדה זו לפלוני. אני מקנה לכם בסודר זה שדה זו לצורך פלוני והן קנו לאותו פלוני כמו שציוה להם. חוזר בשטר. אפי' אמ' כתבו ותנו דכל זמן שלא בא לידו של מקבל מתנה יכול זה לעקור שליחותו דאין עושין שטר בעל כרחו של נותן דאם ייפה כחו במתנה על פה לא ניחה ליה דתהוי מתנה בשטר ואע"ג דאמרי' בחזקת הבתים [מ' ע"א] קניין בפני שנים אין צריך לומ' כתובו דסתם קניין לכתיבה עומד הני מילי סתמא דמיסתמא ניחא (להו למיקניה) [ליה למקנה] שיכתבו שטר לקונה אבל היכא דמחי לא כתבינן בעל כרחו. ואינו חוזר בשדה. שכבר זכו וזכין לאדם שלא בפניו. על מנת שתכתבו וכו'. הכי קאמ' לא יזכה עד שיבוא השטר לידו. אם קדם המוכר וכו'. מי שצריך למעות ורוצה למכור מנכסיו לחברו ופעמים שהוא מוצא סופר וכותב שטר מכירה כדי שיהא מזומן ליתנו ללוקח כל שעה שירצה למכור. [ע"ז ע"ב] כאותה ששנינו. שמותר לעשות כן ואע"ג דמיחזי כשקרא דאין כאן הפסד לשום אדם אלא למוכר עצמו שאם יאבד השטר וימצאנו לוקח שנכתב בשמו יטעון שלקחו מזה המוכר ואיהו לא חייש להכי אנן לא חישי' בשבילו. כיון שהחזיק זה. לוקח. בקרקע. מסקנא דמילתיה דאמורה הוא ולא מן המשנה. נקנה השטר. שנכתב קודם מכירה לזה הלוקח. כל מקום שהוא. שהרי דעתו של מוכר להקנות השטר ללוקח וקני ליה לשטר אגב קרקע כדין כל מטלטלין הנמכרין עם קרקע שנקנית בחזקה כאלו עבד משיכה במטלטלין גופיהו כדפרשי'. וזו היא ששנינו וכו'. בקידושין [כ"ז ע"א] ונפקא מקראי. שאין להן אחריות. מטלטלין ושטר. שיש להן אחריות. מקרקעי. אנתיקי. עיסקא הוא לשון יון.
<h2>דף עז:</h2>
ואע"ג דלא מיקנייאן במסירה. אלא בשטר דדי במסירה. על גב קרקע מיקנייאן. אם כתב לו שטר שהקנה לו אגב קרקע קנה ואע"פ שלא מסר לו האותיות. כך פי' ר"ח ז"ל. בחליפין. בקניין סודר. אגב אסיפה. סף ביתו. מקרקעי כדי שיביאם לו דהיינו הרשאה ואלו לא אקנינהו ניהליה לא הוו יהבי ליה דלא ליחייבו באונסא דאורחא כדאמרי' בבבא קמ' [ק"ד ע"ב]. נפק לאפיה. מרוב שמחת מעותיו שמביא. עד תוך שם עיר במסכת נדה [ל"ג ע"ב]. ולאשמועינן אתא משום קניין זה מסרו לו המעות דכיון דנפק לאפיה שמעי' שהביא המעות. ר' יוסף הלוי ז"ל, נקיטינן השתא דאותיות לעולם לא מיקנו אלא או בכתיבה ומסירה או אגב קרקע ובין אקנינה ניהליה בכתיבה ומסירה ובין אקנינה ניהליה אגב קרקע צריך למימר ליה קני לך האי שטרא וכל שעבודה דאית ביה או בכתיבה ומסירה דכתב ליה הכי או אגב קרקע דאמ' ליה הכי ואי לא פריש ליה הכי אמרי' לצור אותו על פי צלוחיתו הוא דקניא ניהליה והיכא דמסריה ליה ניהליה באפי נפשיה ואמ' ליה קני האי שטרא וכל שעבודא דאית ביה ולא כתב ליה מידי אלא קנו מיניה בהכי כיון דלא כתב ליה אע"ג דקנו מיניה ההוא קניין לא אהני מידי וההיא דאמרי' [לעיל מ' ע"א] סתם קנין לכתיבה עומד לא דאמי להאי דאילו התם עיקר ההקנאה לאו בההוא שטרא הוא אלא בההוא קניין דקנו מיניה על ההוא מידי ושטרא לראייה בעלמ' הוא דכתבי ליה שהדי לאודועיה דקנו מיניה על ההוא מידי ועלה הוא דאמרי' סתם קניין לכתיבה עומד דכיון דקנו מיניה איגמרא לה ההקנאה בההוא קניין ואית להו רשותא לשהדי למכתב בה שטרא למיהוי ראיה בהכי ולא צריכי לאמלוכי ביה משום דסתם קניין לכתיבה עומד. אבל הכא (דהוי) [דהאי] שטרא דבעינן לא למיהוי ראיה הוא אלא למיקני ביה בגופיה הנהו אותיות כיון דלמיקני בגופיה דשטרא הוא דבעינן אי לא כתב ליה שטרא אכתי לא קנה מידי בההוא קנין ואע"ג דכתבי שהדי בתר הכי שטר בההוא קנין ההוא שטרא לא מהני ליה מידי משום דהוה שטרא שטר ראיה בההוא קניין דקנו מיניה ולא שטר הקנאה דאשתכח דעיקר ההקנאה בההוא קנין הוא דאקני ליה ולאו בשטרא אכתי הוה ליה קניין מילי בעלמא ומילי במילי לא מקנייאן.
קרון. עגלה. הפירדות. המושכות בקרון ובשאין אדוקין בו מיירי מתני' כדמפ' בגמ' אבל אם אדוקין בו שקשורין ביחד בשעת המכירה קתני בבריתא מכר את הקרון מכר את הפרדות. דרך פרדות לקרון וצמד לבקר וכלים לחמור. ר"ח ז"ל, צמד. הוא העול שצומד הבקר למשכו. לא מכר את הצמד. דברי הכל היא אלא פליגי ר' יהודה ורבנן בפירושא דהך מילתא דלר' יהודה זימנין מכר זימנין לא מכר ולרבנן לעולם לא מכר. אין הדמים ראיה. בגמ' מפר' לה לקמ'.
ה[י]כי דאמי. דמיפלגי ר' יהודה ורבנן. לצמד צמד. העול קורין צמד באותה העיר ולא השוורין אלא לבקר קורין בקר ולא צמד. צמד זבין ליה בקר לא זבין ליה. ואמאי קאמ' ר' יהודה דדמים מודיעין שמכר את הבקר והלא אינן בכלל צמד כלל דנימא דלשון שלו כך הוא שקרא כך לבקר צמד. ה"ג ר' שמ' ז"ל, ואלא דקרו ליה נמי לבקר צמד כו[לה] זבין ליה. ואמאי אמרי רבנן אין הדמים ראיה הא ודאי כיון דכולי עלמא קורין לבקר צמד וגם הדמים מודיעין עליה דמוכר רמיא לגלויי דלאו בקר קא מזבין אלא העול לבדו ומדלא פירש אמרי' שמכר את הכל. ה"ג לא צריכה דקרו ליה לצמד צמד ולבקר בקר וקרו ליה נמי לבקר צמד. והשתא מספקא לן בהאי גברא מהי מניהו הוא אם קורא לבקר צמד ואם לאו. ר' יהודה סבר הדמים מודיעין. שהוא מן הקורין לבקר צמד ובקר מכר עם הצמד. ורבנן (ש)סברי. כיון דיש שקורין לבקר בקר ולא קרו ליה צמד אלא לעול דילמ' האי מיניהו הוא ולא מכר את הבקר דיד הלוקח על התחתונה דאוקי ממונה בחזקת מאריה ולא אמרי' דמים מודיעין אלא היכא דכל בני העיר קורין גם לבקר צמד דכיון דפשיטא לן דהאי גברא רגיל לקרות גם לבקר צמד וגם דמים הרבה יש כולה זבין ליה. וכן גרסת ר"ח כמו שפירשתי.
<h2>דף עח.</h2>
ואי אין הדמים ראיה. לקנות הבקר עם הצמד אמאי מתקיימת מכירת הצמד לגמרי שלא יחזיר לו כלום ללוקח מאונאתו שכן משמע לשון המשנה מכר את הצמד לא מכר את הבקר אבל הצמד מכר מכירה מעלייתא ואמאי לא מיבעיא דאונאתו היה לו להחזיר אילו נתאנה שתות אלא אפי' ביטול מקח ליהוי מן הדין דהא נתאנה יותר משתות טובא. וכי תימא רבנן לית להו לא חזרת אונאה בשתות ולא ביטול מקח ביותר משתות (וכי תימא) אבל בכל עניינים קנה ולא יחזיר לו כלום שאין לכופו בבית דין בכך אם אינו רוצה לצאת ידי שמים. והתנן אמרו לו לא אמרו אלא את אלו. עבדים וקרקעות אבל שאר דברים יש להן אונאה וצריך להחזיר ואמאי אמרי' במתני' אין הדמים ראיה דמשמע שהמכירה תתקיים לגמרי ולא יחזיר לו המוכר ללוקח כלום ממעותיו. ומשני מאי אין הדמים ראיה היינו ביטול מקח. שאין הדמים ראיה לקנות את הבקר להתקיים המכר אלא לא מכר את הבקר ויבטל המקח משום אונאה יותר משתות. בכדי שהדעת טועה. וסבור בלבו שכך שווה כגון שווה חמש בשבע או שווה שש בשמונה והולכך בטל המקח דמקח טעות. כאן בכדי שאין הדעת טועה. מתני' דצמד ששוה פשוט אין קונין אותו במאתים מחילה היא יש לנו לומ' מתנה בעלמא היא דיהב ליה. ר"ש ז"ל ומיסתברא כתירוץ אחרון וקמא שינויה דחיקא הוא.
ר' יוסף הלוי ז"ל. מיסתברא לן דהני מילי בשאין הבקר אדוקין בצמד אבל אדוקין בצמד אמרי' כוליה זבין ליה דילפי' לה מקרון פרדות. ור' שמ' ז"ל פי' דאפי' בשאדוקין בו נמי לא קני דהא לא מיפלגי בין אדוקין בו לשאין אדוקין בו כדמפלגי לגבי קרון ופרדות. ואמרי' בגמ' [ע"ח ע"ב] דמתני' מילי מילי קתני פי' חדא בעודן עליו וחדא באין עודן עליו שהכל הולך אחר מנהגו של עולם יש דבר שהוא בכלל חברו בעודן עליו ויש דבר שאינו בכלל חברו אפי' בעודן עליו. ר' יוסף הלוי ז"ל, הא דקתני וחכמים אומרים אין הדמים ראיה קשיא לן עלה הא דגרסי' בבבא קמא בפר' שור שנגח את הפרה [מ"ו ע"א] איתמר המוכר שור לחברו ונמצא נגחן רב אמ' הרי זה מקח טעות ושמואל אמ' יכול לומ' לו לשחיטה מכרתיו לך דאמרי' בה וליחזי דמי היכי יהיב אלמא הדמים ראיה והכא קתני אין הדמים ראיה ואיתחזי לן בפירוקא דהא דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן לא דאמי להאי מתני' דקתני אין הדמים ראיה דכי קתני אין הדמים ראיה הני מילי (לעיוני) [לעיולי] בזבינה מידי דלא זבין ליה בהדיא כגון צמד ובקר אבל לברורי מילתא דזבינא גופיה היכי הוה דנידע אי הוו זביני אי לא הוו זביני בכי הא לא אמרי' אין הדמים ראיה אלא לעולם הוו ראיה דגלויי מילתא בעלמא הוא עליה דההוא זבינה היכי הות מילתיהו ומשום הכי אמרי' התם לעניין המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן וכו' ולחזי דמי אי לרידאה לרידאה ואי לניכסתא לניכסתא ופירוקא דמיסתבר הוא וליכא בה קושיא כלל.
מתני' כליו. בגמ' לקמ' מפר' להו. ר' יהודה אומ' וכו'. גרסי' בגמ' מאי שנא חמורך זה מאי שנא חמורך הוא אמ' ר' אבא חמורך זה דידע דחמרא דידיה הוא והאי דקאמ' זה משום כיליו חמורך הוא שתמכרנה לי.
גמ' מחלוקת. דתנא קמא ונחום המדי בכלים העשויים למשאוי החמור כגון שק ודסקיא שעשויין לטעון בתוכן משוי ולתת על החמור. (וכו' מאני) [וכומאני]. מרכבתא דנשי וגם הוא למשוי שהאשה יושבת כמשוי. דת"ק סבר חמור לרכיבת אדם עומד ולא למשוי הולכך המוכר את החמור סתם לא מכר אותן כלים העשויין למשוי אלא אותן העשויין לרכיבה כגון אוכף ומרדעת [ונחום המדי סבר חמור למשוי עומד וקנה כולן. אוכף ומרדעת]. בין לרכיבה בין למשוי.
בעודן עליו. בשעת מכירה. אבל כשאין עודן עליו מודה להו נחום המדי דאין מכורין. ואפי' אוכף ומרדעת נמי אין מכורין אם אינן עליו. או דילמא בשאין עודן עליו מחלוקת. ואפי' הכי אוכף ומרדעת קנה.
<h2>דף עח:</h2>
כולהו סבירה להו. לאו משום דכולהו סבירא להו כהדדי דהאי לית ליה סברא דהאי (והאי לית להו סברא כלומ') [דלמר] הא מילתא בטל גבי דהך ולמר אידך מילתא בטל לגבי אידך ומיהו בחדא שיטה הולכין שמוסיפין מכירת תשמישין טפי מרבנן דידהו חוץ מר' מאיר לבדו דסבירא ליה דכולהו (שהדא) [שהרי] כלל כל תשמישי הכרם ומשום הכי לא קאמ' אביי אמרי דבר אחד ובכל מקום שאמ' אביי בתלמוד כך כן צריך לפרש. דר' אליעזר ור' שמעון, בהמוכר את הבית [לעיל ס"ז ע"ב, ס"ח ע"א]. ה"ג דתניא ר' מאיר אומ' מכר את הכרם כו'. דלא תנן לה במתני' ודאבא שאול אשכחן לה בתוספתא [פ"ג ה"ו]. כך פי' ר' שמ' ז"ל. ר' נתן וסומכוס. בריש פירקין.
מתני' המוכר את החמור. סתם. סייח. בנו של חמור קרוי סייח. לא מכר את בנה. בגמ' מפר' מאי שנא פרה מחמור. מכר אשפה. מקום עמוק ג' או גבוה ג' שרגיל לתת שם זבל בהמותיו. בור. של מים מכונסין. מכר יונים. שבו ושבאין לתוכו. מכר כוורת מכר דבורים. דכל הני [ד]חשיב בטיל לגבי הני דקביעי אבל מכר זבל לא מכר אשפתו מכר מימיו לא מכר בורו וכן כולן ומילתא דפשיטא היא ולא איצטריך למיתני. ובתוספ' גרסי' נמי מכר יונים מכר שובך מכר דבורים מכר כוורת, והיינו טעמא דאין רגילין למכור כל היונים וכל הדבורים בלא שובך ובלא הכוורת ואם אמת כדברי הבריתא מאי דשייר במתני' קתני התם שכן הוא דרך בכל מקום המשנה מקצרת והבריתא מפרשת יותר.
גמ' היכי דאמי. הך מכירה דחמור ופרה דבחמור מכר סיח ובפרה לא מכר בנה. ואי דלא אמ' ליה היא ובנה. הילכך לא מכר את בנה דסבירא ליה להאי תנא דאין הבן נמכר בכלל האם משום דגופין מוחלקין הן ואפשר לבן לחיות בלא האם. אפי' חמור נמי לא ימכור סייח בכלל החמור. אמ' רב פפא. כל היכא דזבין פרה וחמור סתמא פשיטא ליה לתנא דמתני' דאין הבנים מכורים. והכא במאי עסקינן דאמ' ליה חמור מניקה (הולכך) ופרה מניקה [הולכך] בשלמ' פרה בדין הוא דלא מכר את בנה כדין המוכר הפרה סתם דהאי דאמ' ליה מניקה לאו לטפויי בנה קאתי אלא לחלבה קאמ' דאי לא הוי לה חלב להוי מקח טעות והולכך מסתמא אין בנה מכור עד שיפרש. אלא חמור. שאין צורך בחלבה הא דאמ' ליה מניקה שיש לה ולד קאמ' ועם הולד מוכרה לו וכמאן דפירש בהדיא היא ובנה דאמי.
<h2>דף עט:</h2>
מתני' יחידאה היא. ר' נתן קאמ' לה אבל רבנן פליגי עליה ולא סבירא לן כותיה. וכן פסק ר"ח ור"מ ז"ל.
<h2>דף פ.</h2>
הלוקח פירות שובך. כגון שאמ' לו בניסן מכור לי פירות שנה זו מה שילדו בכל חדש אבל האמהות לא קנה ודרך היונים לעשות שני ולדות בכל חדש זכר ונקבה חוץ מחדש אדר שאין יולדין והנהו ולדות גם הן לסוף שני חדשין עושין ולדות בכל חדש וכל שני ולדות קרויין בריכה. מפריח. הלוקח בריכה ראשונה מניח לפרוח עם האם שאותן לא מכר לו המוכר שכן דרך המוכרין פירות שובך בריכה ראשונה להיות צוות לאמהות להתקיים השובך פן יברחו האמהות והוא שובכו לא מכר הולכך מסתמא גם בריכה ראשונה של שנה זו עיכב. ובגמ' מקשי עלה מן הברייתא ומתריץ לה. פירות כוורת. של שנה אחת הדבורים הנולדין מן הכוורת. נוטל ג' נחילים. ג' חבורות הנולדות ראשונה בג' ימים זה אחר זה ט' ימים או עשרה שכן דרך הכוורות בתחלת ימי הקיץ יוצא מן הכוורות נחיל של דבורים ילדות שילדו האמהות ויושבין על ענף האילן ומביא כוורת חדשה ומכניסן לתוכה וכן שני וכן שלישי. ומסרס. מפ' בגמ' בברית'. חלות דבש. הכוורת לאחר שעשתה הפירות ויצאו הנחילין לוקחין את הדבש והוא עשוי חלות חלות ויש בו עשר חלות או כ' זה בצד זה משעוה ודבש מעורב יחד והמוכר חלות כוורתו לא מכר הכוורת אלא מצניעה לשנה הבאה לעשות פירות והולכך מסתמא שייר שתי חלות להתפרנס בהן הדבורים בימות הגשמים. גרופיות. פי' ר"ח ז"ל וכן ערוך [ערך גרפית] הנטיעה כשהיא קטנה נקראת גרופית ותנן נמי בסוף טבעת פרק י"ב בכלים גרופית של זית טהורה עד שתשלק ופירושו קישרי זיתים והן (אמידין בעיקרין) [כגון אמירין כדתניא זיתים לקוץ אינו רשאי לשרש כולן כאחד אלא מניח שתי גרופיות בעיקרן] ונוטל השאר פ"א גרופיית מידה היא כגון פקק הקנים והגפנים. ר"מ ז"ל כתב הלוקח זתים מחברו לקוץ מניח מן האילן סמוך לארץ שתי גרופיות וקוצץ, ופי' במשנה שתי גרופיות שני טפחים מעל הארץ.
מפריח בריכה ראשונה. והתניא הלוקח פירות שובך מפריח בריכה ראשונה [ושנייה וקס"ד דשתי בריכות הללו מן האמהות הן כגון בריכה ראשונה] של ניסן ובריכה שנייה של אייר והולכך קשיא למתני' דלא משיירא אלא בריכה ראשונה של אמהות לבדה אבל כל מה שילדו האמהות עוד הכל מכור. הא דקא תני בריכה ראשונה ושנייה בה וכו'. פי' ר' יוסף הלוי ז"ל כגון שהיה בזה השובך שתי זוגות הזוג האחד אמהות והזוג האחר בניהן ולקח ממנו פירות שתי זוגות שנמצא שצריך להניח לכל זוג משתי זוגות אלו במה שתצטוות לפי שלא לקח אלא פירותיהן ואין לו רשות להבריחן. הולכך האי דקתני מניח בריכה ראשונה ושנייה באותו זוג שהן בנים הוא שצריך להניח שתי בריכות להצטוות בהן שאם אינו מניח שתי בריכות אינו מצטוות ופורח ובורח ואין לו רשות להבריחן לפי שלא קנה אלא פירותיהן אבל לאבד גופן אין לו רשות. והא דקתני מניח בריכה ראשונה בלבד לאותו הזוג שהן אמהות הוא שכיון שיש עמה הזוג הזה האחר שהן בניה דילה בריכה אחת נמצא שצריך להניח בזה השובך ג' בריכות בריכה אחת לזוג האחד שהן האמהות ושתי בריכות לזוג השני שהן בנים וליכא בין תנא דמתניתי' לתנא דבריתא פלוגתא דתנא דמתני' שנה מה שצריך להניח לזוג האחד שהן האמהות ולא הזכיר מה שצריך להניח לזוג השני שהן הבנים ותנא דבריתא שנה מה שצריך להניח [לזוג השני שהן הבנים ולא הזכיר מה שצריך להניח] לזוג האחד שהן האמהות וליכא ביניהו חלוקה. ואקשי' בגמ' מאי שנא האי זוגא דאמהות דסגי ליה בבריכה אחת משום דמצטותא אהך זוגא אחרינא דאינון בניה ואהאי בריכה דשבקינן לדידה. הך זוגא דבנים נמי תסגי לה בבריכה אחת ותצטוית עלה ואאמה ופרקינן אימא אברתא מיצטותא ברתא אאימה לא מיצטותא. הרבה פירושין בזאת ההלכה ומה שנראה לי כתבתי. וכן פי' ר"מ ז"ל.
במתניתא תנא תחלה נוטל ג' נחילין רצופין ואחר כך מסרס זה נוטל אחד ומניח אחד לצורך המוכר. והאי סירוס לאו בסירוס זכרות מיירי כלל אלא לשון דילוג הוא [כמו] קראה סירוסין במסכת מגילה ירושלמית [פ"ב ה"ב].
<h2>דף פ:</h2>
זתים לקוץ וכו'. ר' יוסף הלוי ז"ל, מניח שתי גרופות שהן שתי ארכובות כדי שיחליף לפי שלא מכר לו אלא עצים אבל אילן לא מכר לו הולכך צריך הוא לשייר בו בכדי שיהא מחליף לבעל האילן שאם לא הניח כלום אינו מחליף ונמצא שהפסיד בעל האילן אילנו והוא לא מכר לו אלא עצים בלבד אבל אילן לא מכר. טפח. דהדר צמח. בתולת שקמה. שלא נקצצה מעולם. סדן. שכבר נקצץ פעם אחת וגדל. לפי שאין גזעו מחליף. אם יניח ממנו חוץ לקרקע הואיל ונקצץ בראשו.
<h2>דף פא.</h2>
מתני' הקונה שני אילנות. סתמא. לא קנה קרקע סביביו כלל ואפי' מקום האילן והרי הוא כמי שקנאו לפירותיו שכשייבש יעקרנו וילך. קנה קרקע. דחשיב לן שדה אילן. הגדילו. הרחיבו הענפים הרבה. לא ישפה אותן בעל הקרקע אע"פ שהצל רע לבית השלהין דכיון דאין לו קרקע לבעל אילנות הרי שעבד לו שדהו לצורך האילנות כל צרכו שעל מנת כן לקחן. גזע. מפ' בגמ'. שלו. של בעל האילן דמגוף אילנו קא רבו. של בעל הבית. לבעל הקרקע דכיון דמתחת לקרקע יוצא מקרקעו גדל. ואם מתו. יבשו. אין לו קרקע. ליטע אחרין במקומן. קנה קרקע. דחשיבי שדה אילן. ובגמ' מפר' כמה יש לו קרקע והיאך נטועין דמצטרפי. הגדילו. חוץ לקרקע שלהן. ישפה. המוכר דכיון דאינן נטועין בשל מוכר כי אם בקרקע הלוקח והמוכר לא שעבד לו קרקע שלו אין מניחן ליכנס בשלו מאחר שמזיקין לו.
<h2>דף פב.</h2>
אמ' ר' יוחנן כל שרואה פני חמה. היינו כל האילן חוץ מן הקרקע. ושאינו רואה פני חמה. הינו מתחת לקרקע. יש ספרים שכתו' בהן אמ' ר' יוחנן אוחזו ושמא כינוי הוא לזה החכם. וליחוש דילמ' מסקא וכו'. כיון דאמרת דמן הגזע היינו כל שרואה פני חמה ואפי' סמוך לקרקע הרי הוא של בעל האילן אם כן היכי תיקון רבנן מילתא דאתי בה מוכר לידי פסידא והא זימנין שיש לו אילן אחד בתוך של חברו ואמור רבנן דהיוצא מן הגזע שלו. ומסקא ארעא שרטון. ותגבה הקרקע עד שיתכסה אילן היוצא מן הגזע מקצתו בקרקע וייראו כשלשת אילנות וכגון שהיה רוחב בין גזע [ל]אילן כשיעור המפורש לפנינו ויטעון לוקח שיש לו קרקע ויפסיד המוכר והוה להו לרבנן למימר היוצא מן הגזע יקוץ אותו בעל האילן פן יפסיד המוכר. יקוץ. מתני' דקתני היוצא מן הגזע שלו לא יניחנו כן ויגדל אלא הרי הוא שלו על מנת לקצוץ ולשרוף.
תחתיהן. תחת עיקר האילנות והנופות. וביניהן. קרקע מגולה שבין נופות אילן זה לנופות אילן זה. וחוצה להן. סביב האילנות ממקום שכלין נופותיהן ולחוץ. [פ"ב ע"ב] כמלא אורה. המלקט וסלו בידו ללקט פירות הנופות החיצונות. אורה כמו וארוה כל עוברי דרך [תהלים פ'] אריתי מורי [שה"ש ה']. כמלא אורה. אוחוצה להן קאי. אורה שייך למימ' בתאנים כבוצר בענבים וקוצר בתבואה וגודר בתמרים ומוסק בזתים ומלקט בשאר אילנות.
<h2>דף פב:</h2>
ואותן מלא אורה וסלו אין זה וזה רשאין לזרען. בעל שדה לא יזרע שהרי שעבד אותן לבעל האילנות ובעל האילנות לא יזרע שהרי לא נשתעבדו לו אלא בשעת לקיטת פירותיו לדרוס עליהן אבל בתחתיהן וביניהן ודאי בעל האילנות זורען. מארבע אמות. לכל הפחות בין אילן לאילן מן השלשה שתהא המחרישה ראויה לחרוש בנתים לבד עובי האילן. ועד ח' אמות. ולא עד בכלל. ועד שש עשרה. ולא י"ו בכלל. [פ"ג ע"א] ואת האילנות שביניהן. קטנים.
<h2>דף פג.</h2>
ממקום קצר. מגובה גזע האילן הוא מודד י"ו אמות והד' אמות. או ממקום רחב. סמוך לקרקע שהוא עב. ת"ש. דמן הבינוני הוא מודד. (מן) הארכובה. גפן בחור מרכיבין בגפן זקן. כשהוא מודד ד' אמות בנתים כדי שיהו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב. אין מודדין אלא מעיקר השני. פקק השני, כדתניא [לעיל פ' ע"ב] בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה, אבל לא מן עיקר הראשון שרחב יותר ולא מן הג' שקצר הרבה אלא מן הבינוני והוא הדין לאילנות.
ואחד על המצר. מי הויא הפלגה ולא מצטרף ולא דאמי לשדה האילן ולא קנה קרקע או דילמא קנה. ואם תמצא לומ' דקנה שתים בתוך שלו ואחד בתוך של חברו מהן. כגון שיש לו שני אילנות בקצה שדהו ויש לו עדין אחד שלקח בשדה חברו סמוך לאילנות הללו ויש לו גם קרקע עם האילן. ואם תימצא לומ' הנך דאין מפסיקין משום דליכא שום הפסק בנתים אבל אם יש בור של מים מכונסין בין הג' אילנות מהו שיפסיק ואם תימצא לומ' דלא תפסיק רשות הרבים כגון מארבע אמות עד י"ו ולא י"ו בכלל מהו שתפסיק.
<h2>דף פג:</h2>
כיצד הן עומדין. האיך נטועין הני שלשה אילנות שיש ביניהן מארבע אמות עד י"ו אמה היאך סידר נטיעתן דקנו קרקע. כשורה. כזה, \raster(70-,70-)="Z708" והוי מד' אמות עד י"ו בין כל אחד לחברו. כחצובה. קנקן שיש לו ג' רגלים אחד כנגד אויר השתים כזה, \raster(70-,70-)="Z709" כל שכן כחצובה. דאין הקרקע ראוי לחרישה ולא שיירה לעצמו.
מתני' לא מכר את הרגלים. בתוספת' תני בד"א במקום שלא נהגו אבל במקום שנהגו הכל כמנהג המדינה. הקנה. היא הריאה ונקראת על שם קנה שלה. ד' מדות במוכרין. ד' דינין חלוקין זה מזה ואלו הן, לוקח יכול לחזור בו, מוכר יכול לחזור בו, שניהן אין האחד מהן יכול לחזור בו, שניהן יכולין לחזור בו הרי ארבעה. והשתא מפרש להו ואזיל ומניינא לאו למעוטי מידי אתא אלא להודיעך שצריך לתת טעם לכל ארבעתן למה חלוקין זה מזה. מכר לו חיטין יפות. התנה לו למכור חיטין יפות. ונמצאו רעות. אין זה מקח טעות שיוכלו שניהן לחזור שהרי חיטין התנה לו למכור וחיטין מכר לו ואי משום דרעות נינהו אין זה אלא אונאה כעין אונאת שתות ויכול הלוקח לחזור שהרי נתאנה אבל מוכר שלא נתאנה לא יוכל לחזור אפי' אם הוקיר השער דבשעת מכירה לא נתאנה הוא אלא לוקח ואע"ג דלית הלכתא כי ההיא מתני' דתנן בהזהב [ב"מ נ"א ע"א] מי שהוטלה עליו פי' אונאה ידו על העליונה רצה אומ' לו תן לי מעותי או תן לי מה שאוניתני דהא פסק רבא [שם נ' ע"ב] הלכתא שתות קנה ומחזיר אונאה אפי' הכי הכא גבי יפות ונמצאו רעות כולי עלמא מודו (דינו) [דיכול] לחזור שהרי הטעהו ולא היתה דעתו ליקח רעות אבל גבי אונאת שתות שקנה מה שרוצה לקנות וליכא שום טעות אלא מכירת יוקר התם מחזיר לו אונאה משום דכתי' אל תונו אבל המקח קיים כר' נתן וכדפסק רבא. רעות ונמצאו יפות. מוכר נתאנה הולכך [הוא] יכול לחזור ולא לוקח ואפי' הוזל השער. אין אחד מהן יכול לחזור בו. ואפי' אם הוקיר השער דנתאנה מוכר או הוזל דנתאנה לוקח דסד"א היכא דהוזל השער ורוצה לוקח לחזור מצי טעין גבי רעות ונמצאו רעות אני ליפות נתכוונתי לקנות והאי דאמרי לך רעות משום דרע רע יאמר הקונה כדאמרי' בגמרא וכן מוכר מצי טעין גבי יפות ונמצאו יפות אני רעות הייתי רוצה למכור והאי דאמרי יפות משום דטוב טוב יאמר המוכר קמ"ל דתרויהו לא מצו הדרי הואיל ונמצא כמו שאמרו שניהן. והוא הדין במוכר סתם שלא פירשו (ונמצא) לא יפות ולא רעות דאין אחד מהן יכול לחזור. שחמתית ס"א שחממית. אדומה כמראה חמה. ונמצא לבנה. כמראה הלבנה שניהן טעו דכיון דהתנה לו למכור שחמיתית חפץ היה לעכב הלבנה וגם הלוקח לא היה חפץ כי אם בשחמתית וכן כל הנך דקתני ואזיל דהוו שני מינין ואיכא דניחא ליה בהאי ואיכא דניחא ליה בהאי הולכך הואי מקח טעות ושניהן חוזרין ואע"פ ששוה יותר ממה שקנו מיהו אין חפצין במכירה זו. אבל גבי חיטין יפות ורעות כולי עלמא ניחא להו ביפות ולא ברעות ורצון מוכר לעכב היפות ולמכור הרעות ורצון לוקח ביפות ולא ברעות. ונמצא חומץ. אין זה יפות ונמצאו רעות דאיכא דניחה ליה בחלא ואיכא דניחא ליה בחמרא כדמפ' בגמ'.
גמ' מכר לו שווה חמש בשש. שעתה נתאנה לוקח שתות מעות שהרי אינו שווה אלא חמש אבל שש בחמש הוי שתות מקח וקרי ליה רב חסדא אונאה דסבירא ליה כשמואל דאמ' בפרק הזהב [מ"ט ע"ב] אף שתות מעות שנינו דלא שנא אונאת שתות דמעות או אונאת שתות דמקח דהויא אונאה ויכול לחזור מי שנתאנה כדתנן [שם נ"א ע"א] מי שהוטלה עליו ידו על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי מה שאוניתני, ומיהו לית הלכתא כרב חסדא אלא כרבא דפסק התם [נ' ע"ב] הילכת' שתות קנה ומחזיר אונאה, ומיהו רב חסדא סבר כסתם מתני' דהתם דמי שהוטלה עליו. ואתא למימר דהיכא דמכר לו שווה חמש בשש שנתאנה לוקח והיה יכול לחזור בכדי שיראה לתגר או לקרובו כדאמרי' בהזהב [שם] (ו)הוקרו בתוך אותו הזמן ועמדו על ח'. דהשתא לבסוף נתאנה מוכר אפי' ביותר משתות דהוי ביטול מקח ורוצה מוכר לחזור בו עתה משום דעדיין לא נתקיים המקח לגמרי כל זמן שיכול לוקח לחזור דעדיין לא הראה לתגר או לקרובו והולכך הואיל ובתוך כך נתאנה גם הוא רוצה לחזור שהרי עתה נתאנו שניהן אפי' הכי אינו חוזר דמי נתאנה מעיקרא בשעת מדידה לוקח. הולכך לוקח יכול לחזור בו. כל שעה שירצה בתוך זמן הקצוב לו. אבל לא מוכר שהרי הוא היה המאנה וידו על התחתונה ואע"פ שלא נתקיים המקח עדיין כשחזר ונתאנה גם הוא. [פ"ד ע"א] משום דאמ' ליה לוקח למוכר. אי לאו אוניתן בשעת מכירה היה מתקיים המקח ולא הות מצית הדרת בי אע"פ שהוקרו אחרי כן. השתא מצית הדרת. בתמיהא. וכי בשביל שאוניתני וייפו חכמים את כחי לחזור אם ארצה ונתנו ידי על העליונה (ו)תחזור בך גם אתה כשהוקרו לבסוף ותהיה גם ידך על העליונה אם כן מצינו חוטא נשכר. ועמדו על שמונה. רבותא נקט בטול מקח והוא הדין דהוה מצי למימר ועמדו על ז' דאיכא אונאת שתות מעות ורוצה גם מוכר לחזור. יפות ונמצאו רעות. הרי נתאנה לוקח. לוקח יכול לחזור בו. ולא מוכר אע"ג דהוקרו דלהך רבותא (למתניית') [אצטריך למתנייה].
<h2>דף פד.</h2>
שוה שש בחמש. שתות מקח הוא והוא הדין לשווה שבע בשש דהוי שתות מעות. והוזלו. לאחר זמן מרובה ורוצה לוקח לחזור דהא אכתי לא נתקיים המקח דהא מוכר לעולם חוזר כדאמרי' בהזהב [ב"מ מ"ט ע"ב]. על שלש. הכי נמי הוה מצי למימר על ארבע דהוי נמי ביטול מקח. ומתני' היינו טעמ' משום דרע רע יאמר הקונה. כלומ' דרב חסדא דאיכא אונאה תרויהו הדרי הואיל ונתאנה המאנה לבסוף בתוך זמן שהיה המתאנה יכול לחזור וכיון דלא נתקיים המקח לגמרי עד דנתאנה גם המאנה תרויהו הדרי. ומתני' בדליכא אונאה כלל אלא בשוויהן מכרן ועכשיו טוען אינו חפץ באלו הולכך מכר יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור דאמ' ליה יפות בקשתי ומקחי טעות אבל אם בא מוכר לחזור ולומ' גם אני אחזור שמקח טעות הוא הלוקח אומ' לו אינו טעות שאף אני בחזקת רעות לקחתי שרע רע יאמר הקונה וסיפא נמי רעות ונמצאו יפות המוכר חוזר דאמ' טעיתי ולא היה בדעתי למכור (אילו) אלו אבל אם בא לוקח לחזור בעלילה זו מפני שהוזלו חטים ורוצה לומ' לו אילו לא (בא) מכרתה לי אומ' לו בחזקת רעות (לקחתי) [לקחתם] ואני מודה לך. כך פי' ר' שמ' ז"ל. ור' יוס' הל' פי' ממאי דלמ' הא דרב חסדא תרויהו מצי הדרי בהו כלומ' דילמ' לעולם אמ' לך דהיכא דהויא לה ההונאה בדמים דתרויהו מצי הדרי בהו בין המאנה בין המתאנה שכיון שיש בה אונאה בכדי ביטול מקח לרב חסדא כדאית ליה ולרבא כדאית ליה איגלאי מילתא דמקח בטל הוה ובין המאנה ובין המתאנה יכולין לחזור בהן ולבטל המקח לפי שהמקח מעיקרו בטל הוא וכאלו לא היה שם מקח כלל הוא ומתני' הינו טעמא שלא נתנה רשות למאנה לחזור בו ולבטל המקח משום דכתי' רע רע יאמר הקונה פי' ההונאה לא היתה בדמים אלא לעולם הדמים לא היה בהן הונאה וכשמכר לו יפות הדמים שנתן לו דמי רעות היו הולכך כשנמצאו רעות לא נמצא בדמים הונאה ולא הטעה אותו המוכר אלא לפי שאמ' לו פירות אלו יפות הן אבל בדמיהן לא הונה אותו וכן כשמכר לו על דעת שהן רעות ונמצאו יפות הדמים שנתן לו דמי יפות היו שנמצא שלא היה בדמים אונאה ולא הטעות אלא במה שמכר לו על דעת שהן רעות ונמצאו יפות והינו טעמ' דשאני בין דין טעות שבדמים לדין טעות שבין יפות ורעות לפי שטעות שבדמים יש לומ' שכל אחד מהן טעה בדבר והיה סובר שזה הוא שוויו ונמצא המקח מעיקרו מקח טעות בין לזה בין לזה אבל שבין יפות ורעות כיון שדרך העולם לגנות הלוקח המקח ואע"פ שהוא יודע שהוא יפה כדכתי' רע רע יאמר הקונה וממילא שמעת שגם דרך המוכר לשבח מקחו אע"פ שהוא יודע שהוא רע לפיכך המתאנה הוא שיכול לחזור בו ולא המאנה שאם מכר לו יפות ונמצאו רעות הלוקח הוא שיכול לחזור בו שהרי ודאי טעה וחשב שהן יפות ונמצאו רעות אבל המוכר יש לומ' יודע היה שרעות היו וזה שאמר יפות לפי שדרך העולם לשבח המוכר את מקחו ואע"פ שיודע שהוא רע ואם מכר לו רעות ונמצאו יפות המוכר הוא שיכול לחזור בו שהרי ודאי טעה ואמ' שהן רעות ונמצאו יפות אבל הלוקח אין יכול לחזור בו לפי שיש לומר שיודע היה שהן יפות וזה שאמ' שהן רעות לפי שדרך העולם לגנות הלוקח את מקחו ואע"פ שיודע שהוא יפה.
<h2>דף פד:</h2>
מתני' המוכר פירות לחברו. ופסק לו הדמים כשער הידוע כל איפה בכך וכך. ומשך. כגון בסימטא ובחצר של שניהן קנה ואע"פ שלא מדד דמדידה לא מעכבא דאינה אלא גלויי מילתא בעלמ' כמה מכר אבל אם לא פסק אע"פ שמשך ומדד לא קנה כדאמרי' בגמ' דלא סמכא דעתיהו שעדין המוכר יכול לעלות דמיהן כל מה שירצה וזה יכול לומ' לא אקנם אלא בזול. מדד ולא משך לא קנה. וכגון שמדד בכיליו של מוכר והניח על סימטא אבל מדד ונתן לתוך כיליו של לוקח קנה כדאמרי' בגמ' ובשליפי רברבי מוקי לה בגמ' והולכך קתני בהו משך דאין דרכן בהגבהה כדאמרי' בגמ'. הרי זה לא קנה במשיכה. עד שיטלטלנו וכו'. כלומ' שיגביהנו ויטלינו ממקום למקום. ואורחא דמילתא נקט דאין דרך להגביה מקחו אלא כדי ליטלו ולילך. ואם היה מחובר כו'. בגמ' מפ' לה.
<h2>דף פה.</h2>
גמ' כיליו של אדם. של לוקח. קונין לו. אם פסק הדמים. בכל מקום. אפי' ברשות מוכר וכגון דאמ' ליה בהדיא יקנה לך כליך כדאמרי' לקמן בשמעתין אבל בסתמא מיבעיא לן לקמן ולא איפשיט הולכך לא קני. חוץ מרשות הרבים. והוא הדין לחצר שאינה של שניהן כדמוכח לקמן בבריתא דד' מדות. כאן בסימטא. הא דריש לקיש ור' יוחנן. כל מקום שיש לו רשות. כגון סימטא וחצר השותפין ורשות מוכר וכגון דאמ' ליה זיל קני כדלקמן דהיינו יש לו רשות. אין לו רשות. כגון רשות הרבים לא. סימטא. שביל של יחידים ויש מפרשים כניסה בולטת מרשות הרבים ויש רשות לבני אדם להעמיד שם חפצים שלהן כחצר השותפין דאינו עשוי להילוך בני רשות הרבים.
ארבע מדות במוכרין. לאו ד' רשויות קא חשיב, רשות הרבים רשות מוכר רשות לוקח ורשות המופקדין אצלו, דהא רשות מוכר ורשות נפקד חדא היא והכא והכא שיך למימר שכירות מקום והוצאה והגבהה דהא תנן מתני' גבי רשות מוכר שכירות דקתני ואם היה פקח שוכר את מקומן ואוקימנא ברשות בעלים וכיון דדינן שוה ליכא ארבע מדות ומה הן ד' מדות ארבעה דינין חלוקין זה מזה ואלו הן. מדה שאינה של שניהן ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהן דאמרי' בה עד שלא נתמלאת למוכר משנתמלאת ללוקח הרי אחת. מדה של אחד מהן ראשון ראשון קנה הרי שתים. רשות לוקח כשיקבל מוכר קנה הרי ג'. רשות מוכר ורשות נפקד (דהא) [דקא] מפ' בהו דין הגבהה והוצאה ושכירות הרי ארבע. עד שלא נתמלאת המדה למוכר. דאם נשפך היין או השמן או אם הוקיר למוכר ויכול לחזור בו דמוקי לה במדה שהשאילו לשניהן הולכך כל זמן שלא מילא את המדה הרי היא ברשותו דמוכר. ומשנתמלאת הרי היא ברשותו דלוקח לקחתה וליטול בה מקחו עד שיניחנו בכיליו ולדעת כן השאילוה להן לזה למדידה ולזה להצניע את שלו וכל זמן שעסוק במדידה למלאת המדה הרי היא ברשותו דמודד דהינו מוכר ואין הלוקח יכול לקנות בתוך כיליו של מוכר כל זמן שלא משך או שלא הגביה. משנתמלאת המדה ללוקח. כדפרישת שעכשיו נעשית כליו של לוקח שלדעת כן נשאלה לו דכיליו של לוקח קונה בסימטא ובחצר של שניהן כדמוקי לקמ'. במדה שאינה של שניהן כדפרישית טעמא. אבל אם היתה מדה של אחד מהן. או של לוקח או של מוכר. ראשון ראשון. שנותנין לתוך המדה קנה בעל המדה שאם המדה של מוכר אע"פ שפסק הדמים לא קנה עד שימשוך דבכיליו של מוכר ברשות הרבים אי נמי בסימטא לא קנה לוקח דהא אפי' ברשות לוקח לא קנה לוקח כל זמן שהפירות בכליו של מוכר עד שישפכם לקרקע ואם המדה של לוקח אע"פ שלא נתמלאת נמי ראשון ראשון קנה וכדמוקי לקמ' כגון שהיו שנתות פי' סימנין במדה. (ברשות הרבים. כלומ') בד"א ברשות הרבים וכו'. מוקי לה בגמ' סימטא כי היכי דלא תיקשי לרב ושמואל ולר' אבהו אמ' ר' יוחנן. וחצר שאינה של שניהן. מפר' בגמ' דלא [ד]האי כולה ולא דהאי כולה אלא דתרויהו חצר השותפין. ברשות לוקח. שהביא המוכר תבואתו למכור בבית לוקח. כיון שקיבל עליו מוכר. שנתרצה ואמ' לו כל תבואה זו קנויה לך בכך וכך כל סאה וסאה קנה לוקח מיד ואע"פ שלא מדד דקני ליה רשותו וכגון ששפכן לקרקע דלא הוו בכיליו של מוכר. ברשות מוכר לא קנה. לוקח אע"פ שהמדה שלו דכיליו של לוקח ברשות מוכר לא קני אע"פ שפסק ומדד ומשך דמשיכה לא מהניא בי מוכר עד שיגביה דהגבהה קונה בכל מקום או עד שיוציאנה במשיכה מרשותו של לוקח בסימטא או שצירף ידו למטה מג' ברשות הרבים סמוך לאסקופת הבית וקיבלה כדאמרי' בכתובות [ל"א ע"ב] גבי היה מגרר ויוצא. וסיפא דבריתא ברשות המופקדין אצלו לא קנה עד שיגביהנה או שיוציאנה מרשותו. ר"ח ז"ל, וכן אם קבל עליו או השכיר לו מקומן קנה. פי' עד שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד ליחד לו רשותו ללוקח לקנות הפירות באשר הוא שם. [לשון הרי"ף מלקמן פ"ו ע"ב] בשהיו שנתות במדה. שהיו בה רשמין לידע חציה ושלישה ורביעה וכיוצא בהן כיון שהגיע לרושם מן הרשמין קנה ראשון ראשון ואע"פ שלא נתמלאת המדה שכל רושם מהן כמדה בפני עצמה. [לשון הרי"ף מלעיל פ"ד ע"ב] מסירה. כגון בספינה ובבהמה גסה. קונה ברשות הרבים. ב[י]ן בבהמה גסה בין בספינה וכל שכן בבהמה דקה. קונה בסימטא. שהוא מקום מיוחד לעומדין שם באותה שעה וכחצר של שניהן דאמי. וכיון דאיפשר במשיכה לא מהניא בה מסירה כלום דעיקר מסירה אורחא ברשות הרבים ומשיכה אורחה ברשות שיש [לו] חלק בו. והגבהה קונה בכל מקום. אפי' ברשות המיוחדת למוכר לבדו. כך פי' ר' שמ' ז"ל.
<h2>דף פה:</h2>
כליו של לוקח ברשות מוכר. כגון פסק ונתן לתוך מדה של לוקח או מדד במדה שלו ושפכן לכליו של לוקח [ו]הבית של מוכר הוא. קנה. כאלו נתן לתוך רשותו של לוקח. או לא קנה. דרשות עיקר והכלי בטל לגבי הרשות.
משך חמריו ופועליו והכניסן לוקח לתוך ביתו. והתבואה על גבן. בין פסק עד שלא מדד. באו לחזור קודם מדידה יחזורו דבמאי ניקני לא (משיכה) [משיכת] תבואה יש ולא רשות לוקח יש דעודה על צוארו ולא הונחה ברשותו. בין מדד עד שלא פסק. דלא סמכא דעתיה לא דמוכר ולא דלוקח שהמוכר שמא [יפסוק] דמיהן (יקדם) [יקרים] יותר או הלוקח ישלם בזול ומתני' דקתני משך ולא מדד קנה בשפסק קודם משיכה.
<h2>דף פו.</h2>
פירקן. בין מוכר בין לוקח והכניסן לרשותו דיש הנחה ברשות לוקח יש כאן חילוק ואע"ג דאכתי בהך הכנסה לא קני משום דלא פסיק (ו)אהני לכי פסיק בתר הכי דקניא ליה רשותיה דמונחין בו והולכך פסק אחרי כן אע"פ שלא מדד קניא ליה רשותיה ואין יכול לחזור דבשעת פיסוק מיד קניא ליה רשותיה. מדד עד שלא פסק. לא קנה ויכול לחזור קודם שיפסוק אבל משיפסוק לא. במסבלי דתומי. חבילות של שומים דליכא שקים. פירקן קאתני. שהונחו ברשות לוקח וקני ליה רשותו מיד כשיקבל עליו מוכר למוכרן לו כדתניא בבריתא דלעיל. לא סמכה דעתיה. דמי יימר שיקיים המכר שמא המוכר יעלה בדמיהן והלוקח יזלזל בדמיהן שהרי אין דמיהן קצובין.
תנן התם. בפ' קמ' דקידושין [כ"ו ע"א]. שיש להן אחריות. קרקעות שקיימין לעולם. בכסף. במתן מעות. ובשטר. אם כתב לו שדי מכורה לך או נתונה לך ומסר לו את השטר. ובחזקה. נעל וגדר ופרץ כל שהוא. ולקמן מפרשי' טעמ' מקראי. ושאין להן אחריות. מטלטלי. במשיכה. שמושכן לרשותו או לרשות שיש לו חלק בו כגון סימטא וחצר השותפין וכל שכן בהגבהה דהגבהה קונה בכל מקום וכל דבר דמשהגביהה הניחה ברשותו. שאין דרכן להגביה. שכבדים הולכך אפי' משיכה קונה. ושדרכן להגביה. דברים קלים. [פ"ו ע"ב] והדקה בהגבהה. ולא במסירה ומשיכה. דמסרכא. מסתרכת ומדבקת ברגליה בקרקע ולא איפשר בהגבהה כי אם בקושי הולכך אורחה במשיכה.
[לשון הרי"ף מקידושין כ"ה ע"ב וההמשך] נקנית במסירה. בעלים מוסרין אותה ללוקח באפסר או בשערה כדתניא בגמ' כיצד במסירה אחזה בטילפה בשערה באוכף שעליה בפרומביא שבפיה קנאה. שיש להן אחריות. הינו קרקעות שאחריות כל אדם המלוה והנושה בחברו עליהן. ושאין להן אחריות אין נקנין אלא במשיכה. לא תקשי מתני' לר' יוחנן דאמ' בפרק הזהב [ב"מ מ"ז ע"ב] דבר תורה מעות קונות כדאשכחן גבי הקדש דכתי' ונתן הכסף וקם לו. דמתני' תקנתא דרבנן קתני שעקרו חכמים קניין המעות ואמרו לא תיקני אלא משיכה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה. נקנין עם נכסין שיש להן אחריות. אם מכר מטלטלין עם קרקע כיון שקנה לוקח את הקרקע באחת משלושת קנייניה נקנו מטלטלין. וזוקקין. נכסים הללו שאין להם אחריות דקא מיירי בהו תנא. את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהם. אע"ג דאין נשבעין על הקרקעות לבדן כדנפקא לן בשבועות [מ"ב ע"ב], היכא דטענו מטלטלין וקרקעות ונתחייב לישבע על המטלטלין זוקקין המטלטלין את הקרקעות לשבועה. האי זוקקין אנכסין שאין להם אחריות קאי ולא אבי דינא. ורב נמי כי אמ' במסירה אמ' (אם) היה רגיל לומ'. הדר ביה. בתמיה. עד הכא שמואל קאמ' ליה. הוא דאמ'. (דב)זו וזו. הדקה והגסה. וכי האי תנא סבירא ליה לרב. לא שנו. דקני בכספא לחודיה אלא במקום שאין רגילין לכתוב שטר מכירה. לא קנה. דכיון דרגילי בהכי לא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר היא. ואי פריש. אם רציתי יקנה לי כספי או יקנה לי השטר. אי בעינא וכו'. להכי אמ' תרויהו שיהא הוא יכול לחזור בו אבל המוכר לא יוכל לחזור כדמפ' ואזיל שאם בא המוכר לחזור יאמר אני רוצה [שיקנה לי כספי ואם הוא בא לחזור יאמר איני רוצה] שיהא כספי קונה עד שיבוא השטר וכל זמן שלא קיבלתי השטר אחזור בי. עד שיתן דמים. דלא גמר מוכר ומקנה עד דקביל דמי. ואע"ג דקביל דמי בעי נמי שטרא אלא היכא דפריש וכדאמרן לעיל. הרי זו מכורה ונתונה. קס"ד או [או] קתני. מפני רעתה. דניחה ליה למוכר דניקני ליה שטרא ללוקח כי היכי דלא נימצי למהדר ביה. רב אשי אמ'. הך מתניתא בנותן מתנה מיירי וכולה חדא היא ולאו או או קתני אלא כתב לו שדי מכורה לך שדי נתונה לך ליפות כחו שאם יגבנה בעל חובו של נותן ממנו ישוב עליו לתבוע הימנו דמים המפורשין בשטר. וזאת הקרקע היא שנקנית בשטר גרידא אבל שאר הקרקעות לא קנה עד שיתן דמים או עד שיחזיק. ודברים הללו בשטר שאין בו קנין אבל שטר שיש בו קנין הקניין קונה בין מקרקעי ומטלטלי כדאמרי' בריש גמ' דעבד כנעני [קידושין כ"ב ע"ב]. ויתן להם אביהם. בבני יהושפט כתי' וסופיה דקרא עם ערים בצורות ביהודה. מי בעינן צבורין בה. שיהו אותן מטלטלין מונחין באותו קרקע. רב שרירא גאון ז"ל, ד' אמות דכתבין בשטר אורכתא לאו דוקא ד' אמות אלא אפי' טפח על טפח מן הקרקע מקני עימיה נכסין שאין להן אחריות דתנן ר' עקיבה אומ' קרקע כל שהיא חייבת בפיאה כו' ולקנות עמה נכסין שאין להן אחריות בכסף ובשטר ובחזקה וממעשה דמאה צאן ומאה חביות על גבי טפח קרקע נמי וממעשה באחד שחלה בירושלם וכו'. איכפל תנא לאשמועינן מחט. כלומ' הוצרך התנא לטרוח ולהשמיענו קנייני מחטין. עישור שאני עתיד למוד. מעשר ראשון. ורישא הכי איתא מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה אמר להן רבן גמליאל לזקנים עשור שאני עתיד למוד נתון ליהושע הינו ר' יהושע בן חנניא כדאמרי' במסכת (ערובין) [ערכין (י"א ע"ב)] מעשה בר' יוחנן בן גודגדא שהלך לסייע את ר' יהושע בהגפת דלתות אמ' לו חזור בך שאתה מן המשוררין ואני מן השוערים אלמ' לוי היה. ומקומו מושכר לו. ונתן ר' יהושע פרוטה בשכר מקום ונמצאו מטלטלין נקנין עם הקרקע בכסף והכי מסקנא בהך מילת' במסכת מעשר שני [פ"ה מ"ט] ונתקבלו זה מזה שכר ואע"פ שעדיין לא הופרש קריאת שם הוא שאסור לחברים לשהות דבר שאינו מתוקן ואם אכלו ממנו אין כאן עוד חיוב מיתה משום טבל ומן המותר יפריש מעשרותיו. אלמ' שדה במכר ומטלטלין במתנה קנה. דמושכר הינו מכר ומעשר הינו מתנה. עישור אחר שאני עתיד למוד. שנת מעשר עני היתה ור' עקיבה גבאי עניים הוה. שדה לאחד ומטלטלין לאחר מהו. כלומ' אמ' לחברו קנה זה לעצמך ואגבן יקנו מטלטלין לפלוני מהו. ומקומו מושכר לו. קס"ד לר' עקיבה. מושכר למעשר. ולעניים היה הקרקע מוקנה ולא לר' עקיבה. ואי בעית אימ' מושכר לר' עקיבה. ושאני ר' עקיבה דידם של עניים הוא וכאלו לעניים הקנה. ולא איפשיט והוי כתיקו דממונא דחומרא לתובע וקולא לנתבע. לא שנו. אמתני' מהדר לא שנו דמטלטלין נקנין בחזקה אלא שנתן לו דמי כל המטלטלין והקרקע דכי אחזקיה בקרקע אדעתא למיקני כולהו אחזקיה אבל לא נתן לו דמי כל המטלטלין לא קנה מטלטלין בחזקה דקרקע אלא כנגד מעותיו. בד"א דקנה בחזקה דשדה זו את שדה אחרת שאינה סמוכה לה בזמן שנתן לו דמי כולן. ומטלטלין הנקנין עם הקרקע נמי כשדה שאינה סמוכה לה דמי והינו כרבא והך דקתני כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן מסייעא ליה לשמואל.
<h2>דף פו:</h2>
כור בשלשים אני מוכר לך. צריך היה למעות כנגד דמי הכור ולא נתכוון שיהא פחות מכור ולא יותר מכור אלא כור בצימצום מקנה לו לא פחות ולא יתר הולכך אם ימשך אע"פ שפסק אפי' ברשות לוקח ובכליו של לוקח לא קנה עד שיהא הכור מדוד דה(י)כא מדידה מעכבא הואיל והקפיד במכירת פחות מכור ויותר מכור ומשום הכי יכול לחזור בו מכל המכירה אפי' כשמדד לו כ"ט סאין חוזר הוא כל זמן שלא נמדדה סאה האחרונה. ומתני' דקתני משך ולא מדד קנה הינו כשמקנה לו החבילה כמות שהיא והמדידה גלויי מלתא בעלמא היא להודיע כמה מכר. ראשון ראשון קנה. שכל אחד מכירה בפני עצמו הוא וכגון דהויא מדה דלוקח ובסימטא דקני ליה כליו. [לשון הרי"ף] ואי ברשות מוכר הא קימ' לן נמי וכו'. ומשכחת לה נמי ברשות מוכר וכגון דאמ' ליה מעיקרא יקנה לך כליך ברשותי.
<h2>דף פז.</h2>
משום דתלש כל שהוא קנתה. בתמיהא. כלומ' משום דתלש כל שהוא מן הפשתן קנה כל השאר המחובר בקרקע ואמאי מיקני האי במשיכה דהאיך. דאמ' ליה מוכר ללוקח יפה לי בקרקע זו כל שהוא. כלומ' נקה לי בקרקע זו כל שהוא וקנה כל הפשתן שעליה והוא הדין לקמה של תבואה ולשאר כל האילנות הכל דינם אחד הוא. כך פי' ר"ח ז"ל. ר' יוסף הלוי ז"ל, מיתחזיא מילתא דהאי דקני כל מה שעליה דבתורת שכירות הוא דקני ליה ולאו משום דתלישת כל שהוא אנפא מאנפי ההקנאות. וכן פי' ר"מ ז"ל. תוספ'. יפה לי קרקע זו וקנה כל מה שעליה. כלומ' החזק בקרקע על ידי יפוי כמו נעל גדר כל שהוא ותהא שאולה לך להיות כחצירך לעניין זה שתקנה מה שעליה.
מתני' המוכר יין ושמן לחבירו. הוא הדין לפירות ומשום סיפה דבעי לאשמועינן חייב להטיף לו ג' טיפין נקט יין ושמן. והוקירו או שהוזלו. אחר פיסוק דמים. עד שלא נתמלאת המדה למוכר. דבמדה שאינה של שניהן ובסימטא מיירי כדאוקימנא לה בגמ' במדת סרסור והכי נמי תניא לעיל [פ"ה ע"א] בבריתא דארבע מדות במוכרין דבמדה שאינה של שניהן יש חלוק בין נתמלאת המדה ללא נתמלאת וטעמא כדפרישנא התם. משנתמלאת המדה. הוקרו ללוקח. דהשתא הוה ליה כליו וקני בסימטא ובחצר שהיא של שניהם. היה סרסור ביניהן. והמדה שלו היה כדאמרי' בגמ' ודרך הסרסור לקנות מבעל הבית ולמכור לאחרים ומרויח וקני ליה כליו של סרסור הואיל ולעצמו מודד ואחר כך מכר ללוקח. והולכך נשברה החבית נשברה לסרסור. כדתניא נמי לעיל אבל אם היתה מדה של אחד מהן ראשון ראשון קנה הכא נמי קנה לו מדתו לסרסור ולא אמרי' מאחר שנוטל מזה ונותן לזה הרי הוא שלוחו של לוקח ואם משנתמלאת נשברה ללוקח קמ"ל.
וחייב להטיף שלש טיפין. מן הדבוק בדופני המדה לכיליו של לוקח לאחר שהערה ממנו היין והשמן לכליו של לוקח. הרכינה. הטה על צדה לאחר שעירה ממנו את היין או את השמן והטיף שלש טפין ללוקח. ומיצת. שנתאסף מיצוי המדה לשולי הכלי במקום אחד. הרי הוא של מוכר. ולא של לוקח דמתייאש בכך כדאמרי' בגמ' משום ייאוש בעלים נגעו בה. ואין החנוני חייב להטיף לו ג' טפין. לפי שהוא טרוד שמוכר כל שעה ולא הזקיקוהו להטיף ג' טפין דאין לו פנאי. ר' יהודה אומ' כו'. בגמר' בעי ארישא קאי ולקולא דקתני גבי בעל הבית חייב להטיף לו ג' טפין ואפי' בערב שבת ואתא ר' יהודה לאקולי גביה דבערב שבת מיהא פטור או אסיפא קאי ולחומרא דפטריה תנא קמא לחנוני מכל וכל ואתא ר' יהודה לאחמורי עליה דאינו פטור אלא ערב שבת עם חשכה אבל בשאר ימים חייב. ופשיטא בגמ' דאסיפה קאי ולחומרא. ואין הלכה כר' יהודה. כך פי' ר' שמואל ז"ל מהגדת ר"ש זקינו ז"ל. ובספרין שלנו כן כתו' אין החנוני חייב וכו'. ובספר הרב אל פאסי ור"ח ז"ל כתו' החנוני חייב להטיף לו ג' טפין ר' יהודה אומ' כו' ובעי בגמ' ר' יהודה ארישא קאי ולקולא או אסיפא קאי ולחומרא והכי פירוש' ארישא קאי דקאמ' תנא קמא בעל הבית חייב להטיף לו ג' טפין בכל עת מכירה וקאמ' ר' יהודה בעל הבית ערב שבת פטור משום דטרוד במכירה אלמ' חנוני לעולם פטור משום דהא טריד או דילמא אסיפא קאי ר' יהודה ולחומרא דקאמ' תנא קמא חייב להטיף לו ג' טפין בכל זמן ואמ' ליה ר' יהודה ערב שבת פטור ובשאר ימים חייב אלמ' בעל הבית דליכא עליה טירדא כולי האי חייב להטיף ג' טפין ואפי' ערב שבת ופשטינן דאסי' קאי. ור' יוסף הלוי ז"ל גריס ר' יהודה ארישא קאי ולחומרא דקאמ' תנא קמא הרכינא ומצית הרי הוא של מוכר וקאמ' ליה ר' יהודה לערב שבת הוא דהוי למוכר משום דטרוד ולוקח מייאש אבל בשאר הימים ללוקח משום דלא מייאש הרי ר' יהודה מחמיר על המוכר. או אסיפא קאי דקאמ' תנא קמא [החנוני] חייב להטיף לו ג' טפין בין בערב שבת בין בשאר הימים וקאמ' ר' יהודה בערב שבת פטור דהוי ר' יהודה מקל על המוכר. וזה נראה עיקר.
<h2>דף פז:</h2>
מתני' השולח את בנו אצל חנוני ופנדיון בידו שהוא שני איסרין להביא לו שמן באיסר ואיסר יתן לו החנוני וכן עשה. ומדד לו באיסר שמן ונתן לו חנוני לתינוק את האיסר להביא לאביו השמן והאיסר. ושבר התינוק את הצלוחית ונשפך השמן. ואיבד את האיסר שנתן לו החנוני עם השמן בדמי הפונדיון שהביא לו. חנוני חייב. לשלם הצלוחית השמן והאיסר וטעמ' בגמ'. שעל מנת כן שילחו. האב לבן לחנוני שימסור החנוני לבן האיסר והשמן ולא פשע החנוני ולא מידי. ומדד החנוני לתוכה. טעמ' בגמ'. החנוני פטור. מן הצלוחית לבד אבל בשמן ואיסר חייב. כך פירש ר' שמו' ז"ל. ושאר המפרשים לא פירשו ששיגר עמו פונדיון.
גמ' בשלמ' באיסר שמן, וכפי' ר"ח. ובספרים ישנים ה"ג בשלמ' באיסר ושמן בהא פליגי וכו'. האיסר שנתן החנוני לתינוק והשמן שבצלוחית. לאודועיה. לחנוני שצריך לשמן. שדריה. האב לבנו כדי שישלח חנוני מה שישלח על ידי שלוחו פקח. ור' יהודה סבר לשדורי ליה ביד בנו שדריה. אלא צלוחית. אמאי חייב חנוני לשלם. אבדה מדעת היא. דהא כי יהבה ניהליה אבוה בודאי אסוקי מסיק אדעתיה דילמ' תבר לה מיקמי דלמטייה לחנוני ואפי' הכי יהבה ניהליה הויא לה אבדה מדעת וכיון שכן אע"ג דלא תברא אלא לבתר דמטייה לחנוני ושקלה מיניה והדר אבדה ניהליה אמאי מיחייב בדמי הצלוחית לרבנן והא אבדה מדעת היא.
<h2>דף פח.</h2>
כגון שנטלה חנוני מיד תינוק למוד בה שלא לצורך תינוק אלא למוד בה לאחרים מה שהוא מוכר להם דהוה ליה שואל שלא מדעת בעל הצלוחית. דרבנן סברי גזלן הוי. וקניה להתחייב בה עד שישיב (ליד) הצלוחית [ליד] הבעלין עצמן דבעינן השבה מעליא כדכתי' והשיב את הגזלה והשבה ליד התינוק אין זו השבה אלא איבוד והכי תנן בהגוזל ומאכיל [ב"ק קי"ח ע"א] הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב חייב באחריותו כיון שלא החזירו בידיעת הבעלים הכא נמי בעינן דעת בעלים וכשהחזירו לתינוק לא ידעו בעלים. ור' יהודה סבר דינו כשואל ויחזיר למקום שהשאילהו ודיו והולכך משהחזירה לתינוק פטור. והא דאמרי' בשילהי המפקיד [ב"מ מ"ג ע"ב] הא דאמ' רבה שואל שלא מדעת לרבנן גזלן הוא הכא. וסיפא הכי קתני ומודים חכמים לר' יהודה שאם לא נטלה על מנת למוד בה לאחרים ולא להוציאה מרשות בעלים פטור אע"פ שנטלה למוד בה לתינוק הרי הוא כאלו צלוחית ביד תינוק.
על מנת לבקרו. כדי לקנותו. והני מילי דקיצי דמיה. שכבר פסק וקצב דמיו קודם שנטלו אי נמי כגון כלים הנמכרים ששער שלהן ידוע שדמיהן קצובין מסתמא. ובמסכ' נדרים בפר' ארבעה [ל"א ע"ב] מוקי לה להא דשמואל בזבינא חריפא דכיון דקיצי דמיה וזבינה חריפא הוא הרי הוא בנטילה זו כמו לוקח גמור שאין כאן הנאה למוכר כלל בנטילתו של זה שהרבה ימצא לוקחין והוה מוכר כמו משאיל דלית ליה הנאה כלל אבל זבינא דלאו חריפא דהנאת מוכר הוא לזבוניה אע"ג דקיצי דמיה נמי לא מחייב באונסיה דכי שקליה לא גמר בליביה למיזבנה ואכתי לאו ברשותיה קאי ואי איתניס ברשותא דאומן איתניס וכן הלכתא.
קארי. דילועין. שקלי קרא. לקנות. אמ' להן הרי הן מוקדשין. לפי שלא ידע למי ישאל מעותיו אחרי שכולן לקחו. אין אדם מקדיש וכו'. דכתי' ואיש כי יקדיש את ביתו והכא נמי כיון דקיצי דמיהן זכו בהן כדשמו' שהרי ברשות לקחו ולא בעל כרחו מכרן. ברשותא דמריהו קימי וקדשי. שהרי לא לגזלו נתכוונו דנימא שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו שהרי על מנת להחזירם לקחום אם יעלה בדמיהן והולכך ברשותיה קאי דהיינו משך ולא פסק דלא קנה.
מתני' הסיטון. פי' ר"ח חטין בלשון יון וקרי ליה סיטון על שם שקונה חטים הרבה ויין ופירות הרבה ומוכר לחנונים. מקנח מידותיהן. בשביל שנקבץ בהן יין ושמן ונקרש לתוכו ומתמעטת המדה. ובעל הבית. שאינו מוכר תדיר כסיטון דיו בפעם אחת לשנה שאין נדבק בו כל כך. חילוף הדברים. סיטון אחת לשנה דכיון דמוכר תדיר אין (מתבייש) [מתייבש] המשקה בתוכו כל כך אבל בעל הבית מקנח כל ל' דמתוך שאינו מוכר תדיר מתייבש בו השמן שנשאר בכלי ומתמעטת המדה. פעמים בשבת. לפי שתדיר למכור יותר מסיטון ובעל הבית. וממחה. מקנח כמו ומחה י"י אלהים דמעה מעל כל פנים. משקלותיו. אבני משקל ששוקל בהן לח כגון בשר. על כל משקל ומשקל. כל פעם שהוא שוקל שנדבק בו הרבה יותר ממשקלות והולכך על כל ליטרא וליטרא שהוא שוקל צריך לקנח מאזנים. בד"א. כל קינוחין הללו. בכלי הלח. יין ושמן. ביבש. פירות כמון ופלפלין.
<h2>דף פח:</h2>
וחייב להכריע. המאזנים מצד דבר שהוא שוקל. טפח. יותר מן הליטרא ובגמרא מוקי לה במקום שנהגו להכריע והוא הדין לעשרה ליטרין ביחד להכריע טפח כדאמרינן בבריתא בגמ' ונותן הכרע אחד לכולן. אמ' ר' שמו' ז"ל נרא' בעיני דלפחות מליטרא לא בעינן הכרע טפח דנפיש הכרע טפח בדבר קל יותר מדאי. שקל לו עין בעין. בצימצום במקום שלא נהגו להכריע נותן לו לבד המשקל. גירומין. הכרעותיו. אחד מעשרה בלח וכו'. בגמ' מפר' לה.
מתני' למוד בדקה. בקב. לא ימוד בגסה. בסאה דהוי פסידה דלוקח דאין לו מששת קבין כי אם הכרע אחד ואיבד חמשה הכריעות ואפי' במקום שמוחקין נמי אי איפשר למחקו כל כך בצימצום. לא ימוד בדקה. דמפסיד מוכר. למחוק. את המדה. לא יגדוש. אע"פ שמוסיף לו שליש בשביל גודשא תולתא כדמפ' טעמא בגמ'. לא ימחוק. אע"פ שפוחת מן הדמים.
גמ' אחד מעשרה וכו'. אמ' ר' שמואל ז"ל נראה בעיני משום דמן הלח נשאר בכלי ולא מן היבש הולכך בעי הכרע יתירה טפי מיבש. וצדק. מיותר הוא למדרש אע"פ שאבן שלימה נתתה לו עוד הוסיף וצדק משלך ותן לו.
קשה ענשן של מדות. כשמודד מדידה שאינה ישרה או בעושה שום עול. שזה נאמ' בהן אל. עריות נאמר בהן אל (ה)כי את כל התועבות האל במידות כתי' [כל עושה אלה] (מ)כל עושה עול (אלא) משמע כל עושה אלה לשון רבים. ומאי עודפיהו. מעריות ואמאי כתי' בהו אלה. איפשר בתשובה. דכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתן אי נמי בלא מלקות נמי תשובה מועלת בכל דבר כדכתי' שובו בנים שובבים ארפא אי עביד תשובה מעליתא אבל מידות אינו יודע למי ישיב ותשובתו תלויה בוהשיב את הגזילה הילכך אי אפשר בתשובה מעלייתא דכל ימיו בוהשיב את הגזילה קאי.
גזילו של הדיוט. הדיוט הקדים בו חטא למעילה דכתי' נפש כי תחטא ומעלה מעל בי"י וכחש בעמיתו דמיד בהתחלת הגזל קרי ליה חוטא. גבי הקדש כתי' נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי י"י.
<h2>דף פט.</h2>
גמ' ת"ל איפה שלימה. כמו שמודדין בעיר. וצדק. לטפויי אתא וצדק מכל מקום ובספרי יליף כולהו מוצדק דמשלימה לא ילפינן אלא שלא יעשנה חסרה אבל מחוקה או גדושה שלימה קרינא בה. אגרדמים. ממונה על המדות להלקות ולהעניש מעוותי המדות. לשערים. שלא ימכרו ביוקר. מפני הרמאין. שמוכרין ביוקר ואומרין שהוסיפו המדה או שנותן חטין יפות מלמעלה ורעות מלמטה או כל מיני רמאות. וכדאשכחן והיו אומרין להן מכרו בזול במסכת יומא [ט' ע"א].
המבקש לשקול לו ליטרא שוקל לו ליטרא וכו'. ר"ח ז"ל, באה זאת הבריתא ללמד שאדם רשאי לעשות משקל ליטרא וחצי ורביע אבל שליש וחמישית וכיוצא בהן אין עושין מפני שמטעין בהן. לא יאמר לו שקול כנגד שלשה רביעי ליטרא. כלומ' לא יאמר לו שקול כנגד שלשה רביעי ליטרא כל רביע בפני עצמו דאיכא הכרעות טובא. אלא שוקל לו ליטרא. נותן ליטרא בכף מאזנים אחד. ורביע ליטרא ובשר. בכף שנייה דהשתא איכא שלשת רביעי בשר. ולא יעשה משקל שלשת רביעי ליטרא שמטעה בו ושוקל בו ליטרא. יש גורסין בגמ', מאי קמ"ל דמתקנינן מתקלי עד ה(י)כי. ואמ' ר' יוסף הלוי ז"ל לאו למעוטי שמינית ליטרא דאין עושין אלא למעוטי ג' רביעי ליטרא וג' שמיני ליטרא דאין עושין לפי שג' רביעי ליטרא מתחלף בליטרא וג' שמיני ליטרא מתחלף בחצי ליטרא אבל שמינית ליטרא עושין לפי שאינו [מתחלף] ברביע ליטרא מפני שהוא כפלים ממנו ויש לומר דמדאמרי' מאי קמ"ל דמתקנינן מתקאלי עד הכי מכלל דאפי' שמינית ליטרא נמי לא עבדינן מפני שמתחלף ברביע ליטרא שאע"פ שלא מצינו משקל שהוא מתחלף במשקל אחר שהוא כפלים ממנו כיון שבמראה קרובים זה לזה חוששין שמא ירמה בו אחרין במקום רביע ליטרא. וכן פי' הרב אלפאסי ז"ל.
נפש מאזנים. הוא ברזל החלול שהלשון זקוף בתוכו ובלשון ערבי קוב"ה א"ל מיזא"ן. תלויה באויר ג' טפחים. במאזנים גדולים מיירי ששוקלין בו נחשת וברזל כדלקמן ותולין אותו ביתד או בעמוד והן קבועין ותלוים שם וצריך שתהא המיתנה שהיא תלויה בהן ארוכה ג' טפחים אבל כשהחבל קצר יגע בגג של מעלה. וגבוהה מן הארץ. כפות המאזנים מן הקרקע הכל לפי מה שהמאזנים גדולות זו מזו צריך הרחקה יתירא שהרי מכריעין למטה ולמעלה הרבה מתוך שמיתנה של כף ארוכה. וקנה. הוא שיש לו שני מיתנות ששני כפות המאזנים תלויין בו והלשון קבוע מלמעלה. ומיתנה. שהכף תלוי בו. י"ב טפח[ים] אבל אי הוי פחות אין מכריעין המאזנים בשביל דבר מועט מתוך שהמשקל מרובה. צמרין. מוכרי צמר במשקל. זגגין. עושין כלי זכוכית ואין שוקלין הרבה ביחד כל כך כדלעיל. טורטני. לשקול כסף וזהב וקטנות הן. טורטני הצורף קרוי כן שאומנותו לשקול כסף וזהב. איני יודע. תנא דבריתא קאמ' ליה. ובעי תלמודא והך קמיתא במאי. הך קמיתא דקתני סתמא נפש מאזנים כו' מה שוקלין בו. [פ"ט ע"ב] דגרומני. הן צורפי נחושת וברזל נפחים שמוכרין חתיכות גדולות של מיני מתכות ושוקלין מאה ליטרות ביחד. ור' יוסף הלוי ז"ל פי' גורמאני פסולת של צמר גפנים ובלשון ערבי ח"ב א"ל קט"ן.
<h2>דף פט:</h2>
אבץ. בדיל ובלשון ערבי קצדי"ר. אבר. עופרת ובלשון ערבי א"ל רצא"ץ. (שליגסטרון) של גיסטרון. ובלשון ער' אל אספאדרוה. ולא של שאר מיני מתכות. שפוחתין והולכין. צונמא. אבן. מחק. שמוחקין בה המדה. מקל. ואינו נכנס ולכך אינו מוחק יפה ונפסד מוכר. ולא של מתכת מפני שהוא מכביד. כלומ' וגודש הקמה בתוך המדה ונמצא מפסיד המוכר. והכי פי' הרב אל פאסי ז"ל ששניהן להפסד המוכר חששו. ושל אשכרע. בלשון ערבי אל בק"ם. צדו אחד קצר. שמוחק יפה. וצדו אחד עבה. אינו מוחק כל כך שאינו נכנס בדוחק וכשלוקח מוחק מצדו העבה נפסד המוכר וכשמוכר מוחק בקצר נפסד הלוקח אלא שניהן שוים כמנהג המדינה אם בקצר אם בעבה. מעט מעט. כגון מוחק רוחב טפח לבד ומגביה את המחק וחוזר וכובש את המחק ומוחק טפח אחר. בבת אחת. בפעם אחת ובמהרה שאינו מוחק יפה אלא בפעם אחת ובנחת אי נמי בשתי פעמים כגון מוחק עד חצי המדה ומגביה המ(ו)חק וחוזר ומוחק חצי המדה השני. ועל כולן. מיני עולות הללו. ילמדו [כו'] שמא יאמרו כו'. ומתוך כך יבואו לרמות יותר. וקבעי תלמודא אמרה או לא אמרה. דמעיקרא הוה מספקא ליה אם יאמר אם לא יאמר ולבסוף מיפשיטא ליה. דרכי י"י. דברי תורה. צדיקים ילכו (בה) [בם]. ויזהרו בם שלא לרמות את הבריות. יכשלו בם. ילמדו לרמאות.
במדה זו מדידת קרקע שהרי מדת כלי כתי' דהינו משורה כדכתי' [יחזקאל ד'] ומים במשורה (בשיממון וגו') [תשתה]. שלא ימדוד לאחד. משני לקוחות שלקחו קרקע בשותפות או לאחד משני אחין שחלקו בימות החמה. ולאחר באותו חבל עצמו בימות הגשמים. שבימות החמה החבל יבש וקצר יותר מבימות הגשמים. ור"ח ז"ל פי' בימות הגשמים קרקע קבוץ ובימות החמה מתבקע בפתיחה ומוסיף במדתו. ור' יוסף הלוי ז"ל פי' מפני שהחבל של מדה בימות החמה נמתח ובימות הגשמים מתכויץ ומקטין ונמצא מי שנמדד לו בימות הגשמים לוקח פחות ממה שלקח חברו בימות החמה. שלא יטמין משקלותיו במלח. פי' ר' שמו' ור' יוסף הלוי ז"ל מפני שמכבידן. ולא נהירא לר"ת דמשמע דבמוכר איירי דומיא דבמשורה שלא ירתיח ומפ' ר"ת לפי שהוא מקל המשקולת ושואב כדאיתא בירושלמי מפני שהמלח שואב את המשקל. וכן פי' ר"ח ז"ל שלא יטמין משקלותיו במלח תנא מפני שהן חסרין. שלא ירתיח. שלא ישפוך המוכר היין בחזקה ומגובה לתוך משורתו של לוקח מפני שעולה הקצף ונראה כמלא. ומה משורה שהיא קטנה כל כך של שלשים וששה יש מהן בלוג הקפידה תורה ברתיחה שלה שהיא פחות ממאה בלוג. קל וחומר ברתיחת כלי גדול כגון הין או אפי' חצי הין ושלישית הין. תוס', ובמשורה שלא ירתיח קל וחומר ומה משורה וכו'. ואם תאמר היכי דמי או דליכא שווה פרוטה מאי איסורה איכא ואי דאיכא שווה פרוטה פשיטא שהוא גזל גמור ותפוק לי משום לא תגזול ועוד מאי קל וחומר מה לי מדה גדולה מה לי מדה קטנה כיון דאיכא שווה פרוטה ויש לומ' דאתא קרא לחיובי משעת הרתחה ואע"פ שעדיין לא מדד כענין שמצינו בתחלת פרק אי זהו נשך [ב"מ ס"א ע"ב] לאו דכתב רחמנא במשקלות למה לי לטומן משקלותיו במלח האי גזילה מעליא היא לעבור עליו משעת עשייה.
לא יעשה אדם מדה חסירה. פ"א לא ישהה דזימנין דאתי למדוד ומיהו קרא לא אזהר גדולה וקטנה אלא כשישנם לו על מנת למדוד בהן דאי לא תימא הכי מאי צריך למימ'. ואפי' עביט של מימי רגלים. דאיכא למיחש פעמים שרוחצו ומעביר טנופו ומודד בו הולכך אין לו תקנה אלא שבירה. דלא חתמו. שאין מ(ו)מונה המלך עושה חותם במידות הולכך אסור דאתי לרמויי. לא שקיל. לוקח ומותר לשהות.
סאה. שהיא כ"ד לוגין. תרקב. שהוא חצי סאה והוא ג' קבין. וחצי תרקב. שהוא קב ומחצה. קב. הוא כ"ד בצים. רובע קב. והוא ששה בצים. וחצי רובע לא גרסי' בפי' ר"ח דהיינו תומן הקב שהוא ג' בצים. [צ' ע"א] אחד מחמשה ברובע. והוא ביצה וחומש ביצה. הין י"ב לוג. לוג ו' בצים. ורביעית הלוג. והוא ביצה ומחצה והוא רביעית של תורה. ושמינית הלוג. והוא חצי ביצה ורביע ביצה. אבל יבש אין דרכו למדוד בכלי קטן כל כך אלא נמכר באומד או במשקל אם דבר יקר הוא. ואקשי' בגמ' וליעביד נמי קביים ומסיק דאתי לאיחלופי בחצי תרקב. שהוא קב וחצי שמא ימדוד בו ויאמר קביים הן שנמצא מטעה רביע. והדר מקשי אי הכי תומן ועוכלא לא ליעביד. ומתריץ רב פפא מדות קטנות פקיעי בהו אינשי ואקשי נמי שלישית ההין ורביעית ההין לא ליעבד ומתריץ כיון דהוי במקדש לא גזרו בהו רבנן ובמקדש גופיה לא גזרי דכהנים זריזים הם.
<h2>דף צ.</h2>
אין מוסיפין על המדות כו'. אם באו אנשי העיר להוסיף על כל המדות בין גדולות בין קטנות לפי חשבון אחד מכור עד רביעית ולשבר מידות הראשונות דלא ליתי למיטעי אין מגדילין כי אם שתות יותר שמה שהחזיק ה' ביצים יחזיק עתה ששה ובגמ' מפיק טעמ' מקרא ביחזקאל שאין מוסיפין על המדות ועל המטבע יותר משתות. והמשתכר. כגון חנוני שקונה יין ופירות מן הסיטון הרבה ביחד כדי למכור מעט מעט. אל ישתכר יותר מן השתות. וכגון שלא הוקר השער אבל אם לקח בשעת הגורן ועכשיו הוקיר השער ישתכר אפי' כפלים כפי שהשער הולך. ותקנת חכמים היא שלא ישתכר יותר.
<h2>דף צ:</h2>
אוצרי פירות. שקונין פירות לאוצרן למכור ביוקר וגורמין שמתייקר השער ואיכא הפסד עניים. ובעיר שרובה ישראל מיירי. ומפקיעי שערים. מוסיפין על השער. מתי יעבור החדש ונשבירה שבר. כלומ' למכור ביוקר לסוף חדש אחר ימות הגורן והינו מפקיעי שערים דלחדש לא איקרי אוצר פירות. והשבת ונפתחה (בה) [בר]. כלומ' מתי תגיע שנת השמטה ונפתחה אוצרות בר והינו אוצר פירות. להקטין איפה. והינו מקטיני איפה. ולהגדיל שקל. הינו מלוה רבית שמגדיל שקלו על ידי הלואת רבית דאי משום להגדיל שקל [ממש] ממקטיני איפה שמעת ליה. וממאזני מרמה נמי שמעת אונאת משקלות. וכתי' בתריה נשבע י"י בגאון יעקב וגו'. את קבו. מה שמלקט משדותיו ולישנא מעליא נקט כלומ' אותו מעט שנתן לו הקב"ה. ואין אסור אלא שלא יקח מן השוק על מנת לאצור ומיהו לפרנסת ביתו יכול לקנות אם אין לו משדותיו. ומותר לאצור פירות ג' שנים. לקנות בששית לצורך ששית ושביעית ושמינית לעולם פן ימותו בשביעית ובשמינית ברעב דהא מפירות שמינית לא אכלי עד סוף השנה.
שממעט את התפלה. דנכנס יין יצא סוד. לסוריא. דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש. ולא מאפרכיא לאפרכיא. מאפרכיא אחרונה של ארץ ישראל לאפרכיא ראשונה של סוריא.
<h2>דף צא.</h2>
אין משתכרין. לקנות יין ושמן וסלתות מבעל הבית למכור בשוק אלא בעל הבית עצמו ימכור לצריכין כמו שימכור לחנווני. ומיהו ליקנות חיטין ולעשות פת מותר דכיון דאיכא טירחא שרי אבל למכור הדבר בעין כמו שקונה אותו מבעל הבית אסור דהא בעל הבית נמי מצי מזבין ליה בלא טורח. סבר לה כר' יהודה בן בתירה. הלואי שיוקיר ולא יקנו ממנו.
פעמים בבצים. פי' ר"ש משום דביצים אין בהן חיי נפש כל כך וגם טורח מרובה וריוח מועט הוא לעני המחזיר בעירות לקנות בצים הולכך התירו לו להשתכר יותר משתות. תגרא לתגרא. אלא תגר ראשון ימכור לצריכין ולא לתגר אחר דיש כאן ריוח שני פעמים לתגר ראשון ולתגר שני ומוקירין יותר מדאי אבל בשאר דברים מותר שאם יוקיר זה ימצא הרבה אחרים שימכרו לו בזול. זוזא אחבריה. מה שלקח בדינר לא ימכור בשני דינרין.
מתריעין. בתפלה. על פרקמטיא שהוזלה. בגדים טובים שהוזלו דאין כאן הפסד לעניים אם יוקירו. והוא דזול כל כך דקם עשרה בגדים בדמי שיתא בגדים. שהוזלו קרוב למחצה. אין יוצאין וכו'. שמפקיע עצמו מן המצות. תוספת, אימתי בזמן שאינו מוצא ליקח. יש לתמוה כשאינו מוצא ליקח מה שיעור סאתים בסלע אפי' אלף סאין בסלע מה יעשה מאחר שאינו מוצא ליקח.
<h2>דף צא:</h2>
אבל מעות ביוקר. שהפרקמטיא זלה מאד. יצא כדמפ' לקמיה. נהירנא. זכור אני. מדלית איסר. לקנות בו לחם. למדנח קרתא. למזרח העיר שרוח מערבית מנשבת ומביאה ריח הפת שהוא טוב מאד והיו מצטרברין מריח הפת ולא היה להם במה יקנו. כדהוה בצע ינוקא חרובא וכו'. שהיה התינוק בוצע החרוב החצי בידו האחת והחצי בידו השנית והיו נמשכין שני חוטי דבש על זרועותיו מרוב השמן שלו.
<h2>דף צב.</h2>
המוכר פירות. סתם ולא פירש אם לזריעה ואם לאכילה. וזרען. הלוקח. ולא צימחו. לא מיבעיא פירות דאיכא דזבין לאכילה ואיכא דזבין לזריעה ומצי למימ' לאכילה מכרתיו לך ואין כאן מקח טעות כלל. אלא אפי' זרע פשתן דרוב זרע פשתן הנקנה בעולם לזריעה קונין אותו כיון דאיכא דזבין לאכילה כדאמרי' [נדרים מ"ט ע"א] לוליבא דכתנא בכותחא. אינו חייב באחריותו. דמצי למימר לאכילה מכרתיו לך דבממונא לא אזלינן בתר רובא כשמואל. ודוקא זרע פשתן משום דחזי לאכילה אבל זירעוני גנה כגון זרע כרוב וקפלוט שאינו נאכל כלל חייב באחריותו דהוי מקח טעות והרי הוא כעצים של זית ונמצאו של שקמה יין ונמצא חומץ דהוי מקח טעות. רבן שמעו' בן גמליאל וכו'. ומפ' בגמ' [צ"ג ע"ב] דהוצאה איכא ביניהו דתנא קמא סבר דמי זרע בלבד חייב לשלם ולא מה שהוציא לחרישה ושכר פועלין ורשב"ג סבר אף היציאה והכי קאמ' רשב"ג אומר זירעוני גנה שאין נאכלין חייב בכל אחריות אפי' יציאה ואין הלכה כמותו. גמ' ויש אומרין אף הוצאה. הינו רשב"ג דמתני'.
המוכר שור. בגמ' פריך עלה ממתני' הולכך נקט לה הכא. ונמצא שהוא נגחן. קודם מכירה ואין ראוי אלא לשחיטה. מקח טעות. כיין ונמצא חומץ והדרי זוזי. טעמ' לקמן. יכול לומ' לשחיטה מכרתיו לך. דבממונא לא אזלינן בתר רובה אלא לאחר טענא טובא והיה לו ללוקח לפרש לרידיא קא בעינא ליה ומדלא פי' הפסיד ולא דאמי ליין ונמצא חומץ. וליחזי גברא אי לשחיטה זבין. כגון טבח שאינו עובד אדמה ודאי לשחיטה קנה ומאי טעמ' דרב. אי לרידיא זבין. שהיה עובד אדמה ורגיל לקנות שוורים לחרישה וכגון שהיו מכירין זה את זה ודאי לרידיא זבין ומאי טעמיה דשמואל. ומשני בגברא דזבין להכי ולהכי. טבח ועובד אדמה. דמי רידיא יתירין הרבה על דמי השחיטה. וניחזי אי דמי רידיא יהב ליה הדמים מודיעין דלרידיא זבן והרי זה טעות כמוכר יין ונמצא חומץ (ואתא) [ואמאי] קאמ' שמואל דיכול לומ' לו לשחיטה מכרתיו לך הא ודאי לרידיא זבין דהא אפי' לשחיטה זבין כיון דדמי רידיא קביל מיניה דלוקח מקחו בטל שנתאנה יותר משתות דהא לא חאזי לרידיא שהרי נמצא נגחן ואי דמי נכסתא יהב ליה ודאי לנכסתא זבין ואמאי קאמ' רב הרי זה מקח טעות. דאייקר בשרא וכו'. וליכא דמים מודיעין.
<h2>דף צב:</h2>
ואי דליכא לאשתלומי מיניה. דליכא מעות מצויות למוכר לאישתלומי לוקח מיניה אמאי אמ' רב הרי זה מקח טעות ויחזיר השור. ליעכב תורא עצמו בזוזיה דאמרי אינשי וכו'. ומקרא נפק' לן בפ' קמ' דבבא קמ' [ט' ע"א] אמ' רב הונא או כסף ישלם או מיטב שדהו ואותיביה רב נחמן לרב הונא ישיב לרבות שווה כסף ומשני הכא במאי עסיקינן בדלית ליה מעות מצויות דלית ליה פשיטא מהו דתימא אמרי ליה זיל טרח וזבין ואיתי ליה קמ"ל. רשותך. האיש אשר אתה נושה בו. פארי. סובין בשוויהן. דאיכא מעות מצויות למוכר לאישתלומי לוקח מיניה. אמ' ר"ח ז"ל, ש"מ דהיכא דאית ליה מעות ללווה לא יכיל לדחוייה למלוה לאפרועי משאר נכסין דבעי שומא אלא זוזי הוא דפרע ליה ולא דמי למאן דלית ליה דשימי ליה בי דינא מניכסיה. ורובה דשוורים לרידיא זבני. באיסורא. כגון ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה דאמרי' בנמצא הלך אחר הרוב. אבל בממונא לא אזלינן בתר רובא. אלא אחר המוחזק אם יש לו שום טענא.
[לשון הרי"ף מחולין נ' ע"ב] מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות. מבפנים. מצד אחד. שלא היה נראה מבחוץ. נמצא עליה קורט דם. הפכה לבית לצד החיצון ומצא על המחט כנגד פיה מבחוץ קורט דם בידוע שהיא קודם שחיטה (נטרפה) [וטרפה]. הוגלד. פי' בערוך [ערך גלד] עור הדק שעולה על המכה. בידוע שהוא ג' ימים קודם שחיטה. ואם לקחה טבח בתוך ג' ימים הוי מקח טעות ובדין צריך המוכר להחזיר מעותיו. לא הוגלד פי המכה. איכא לספוקי אי קודם מקח הוא אי אחר מקח הוא ועל טבח שהוא מוציא מחבירו דמסתמא כל כמה דלא יהיב זוזי לא יהבי ליה חיותא ועליו להביא ראיה שקודם מקח הוא דמספיקא לא מפקינן ממונא מחזקיה. [לשון הרי"ף מבכורות ל"ז ע"א] השוחט את הבכור ומכר מבשרו ונודע שלא הראהו לחכם. מה שאכלו הלוקחין אכלו ויחזיר להן את הדמים. משום קנס דאיסורא ספא להו. ומה שלא אכל הבשר יקבר. דבשר תם אסור בהנאה. מכרוהו הלוקחין לגוים הואיל ולא גרם להן איסורא. ישלמו לו דמי טריפה. בזול והוא יחזיר להן המותר.
ונמצא גנב. שהיה גנב מקודם לכן. גנב. גונב ממון. קוביוסטוס. גונב נפשות. רב האיי פי' גנב או קוביוסטוס בלשון ערבי לצ"א או מקא"מרא וכן פי' ר"ח ז"ל. ליסטים מזויין. הורג נפשות וסופו ליהרג. הרי שלך לפניך. (דגנבא) [דגברא] קטילא זבין ליה.
<h2>דף צג:</h2>
מתני' המוכר פירות. תבואה. הרי זה. הלוקח. מקבל עליו רובע הקב של טנופת לכל סאה. שסתם תבואה דרכה להיות בה רובע הקב של טינופת אבל יותר מרובע לא כדמפ' טעמ' בגמ' אי משום דינא אי משום קנסא. מתליעות. מתולעות דאורחיהו בהכי והוא הדין אחת לעשר. מרתף של יין ויש [בו] חביות. קוססות. יין רע. כלומ' עשר חביות של יין רע דסתם מאה חביות אורחיהו בעשר קוססות ומחיל איניש. ובגמ' מוקי לה בדאמ' ליה מרתף [זה] של יין אני מוכר לך. קוססות כמו (פריו) [פריה] (וקוסס) [יקוסס] ויבש ביחזקאל [י"ז]. קנקנים. כדים. פיטסאות. כדים רעים ובגמ' מפ' לה.
<h2>דף צד.</h2>
נותן לו דמי חטין. שהרי הפחית במדה דאיהו הוה מזבין ליה עם החטין דעפרורית מקבל לוקח אבל לחזור ולערב אינו רשאי דהשתא עושה עול בידים וכתי' לא תעשו עול וגם לוקח לא מחיל אלא מה שנתערב מעצמו עם התבואה בעל כרחו של מוכר. וכשבורר הצרור ומשליך חוץ הזיק בידים הוא שאותן צרורות היו שוות לו כמו חיטין. ומיחייב משום דינא דגראמי כגון השורף שטרותיו של חבירו [ב"ק צ"ח ע"ב], דפסקי' הלכת' בבבא קמא [ק' ע"א] כר' מאיר דדיין דינא דגראמי.
גמ' חטין מקבל עליו. כלומ' אם חטין מוכר לו מקבל לוקח עליו. קטנית. אורחיהו ליגדל בחיטין ונשובית בשעורים ועפרורית בעדשים. נישובית. קש שניזרה בנישוב. מסיק בגמ' דלעולם בכל פירי מקבל עפרורית בחיטין וכל שכן בעדשים עדשין איצטריכא ליה סד"א כיון דמעקר עקרי להו יותר מרובע נמי ליקבל קמ"ל. וכן פסק ר"ח ז"ל.
אמ' רב הונא אם בא לוקח להקפיד בטנופת דנראה בעיניו שיש בו טינופת יותר מרובע ומצא בה יותר. מנפה את כולו. ויחזיר לו המוכר חיטין כנגדן או מעות ולא יאמר לו רובע כבר מחלתה והמותר אשלם לך. אפירי שפירי יהיב. דלא מחיל לטינופת כלל אלא מפני שטורח הוא לנפותו בשביל דבר מועט והולכך כי ליכא אלא רובע לא טרח לוקח לנפותו דכי אמ' ליה מוכר ללוקח אני אומ' שפירות יפין הם ואם תאמר שאינן יפין או טרח ונפה אותן או אייתי ראיה כמה יש טנופת ואשלם לך. בשביל רובע לא טרח איניש. דיצא שכרו בהפסד טרחו. אבל כי איכא יתר מרובע טרח לוקח לנפותו וכיון שהתחיל לטרוח טורח ומנפה את כלו דדבר קל הוא לגמור הניפוי מאחר שהתחיל והולכך לא מחיל. ומיהו היכא דליכא אלא רובע אם בא לנפות הרי בטלה דעתו ופטור מוכר. ואמרי לה קנסא. דמן הדין אפי' טפי [מ]רובע מחיל איניש ואפירי דלא שפירי מכל וכל יהיב לוקח זוזי שיוד(י)ע הוא דדרך תבואה להיות בה טינופת ומחיל הולכך רובע מחיל איניש ולא קניס דשכיחי וליכא למימ' ערובי ערוב בידים. אבל יתר מרובע לא שכיח בתבואה ואיכא למימ' (דאי הוי) [דאיהו] המוכר הוא דעריב בידים. וכיון דעריב קנסוה רבנן בכוליה. דאיכא למימר כוליה ערוב. ונפקא מינה דאי ידעי' ביה דלא עריב אפי' טפי מרובע הויא מחילה וקנה לוקח והינו דאיכא בין דינא לקנסא.
<h2>דף צה:</h2>
[לשון הרי"ף] והני מילי. דמקבל עליו עשר קוססות למאה. אבל אמ' ליה למיקפא נותן לו יין שכלו יפה. שאמ' לו יין לצורך להטעים מאכל וליתן לתוך תבשיל אני מוכר לך דהיינו יין טוב ומתקיים הרבה שמעט מעט מסתפקין ממנו. וזהו מרתף ששנו וכו'. כלומ' מרתף דמתני'. וקשיין אהדדי. רב זביד קתני במרתף זה של יין נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו י' קוססות למאה ובבריתא בתריתא קתני נותן לו יין הנמכר בחנות דהיינו כלו קוססות. דרב זביד דאמ' ליה למקפה. דאהני מאי דאמ' ליה למיקפה ליתן לו יין טוב ואהני זה לקבל עשר קוססות למאה. ובריתא דלא אמ' ליה למקפה. דכיון דאמ' ליה זה נותן לו יין הנמכר בחנות והא דקאמ' של (ל)יין למעוטי של חומץ. ורישא דבריתא דקתני מרתף של יין סתמא אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה פלוגתא לקמ' אי מיירי נמי כמו מציעתא בדלא אמ' ליה למקפה או באמ' ליה. הולכך מרתף של יין וכו'. מילתיה דרב זביד קא מפרש. מרתף זה של יין ולא אמ' ליה למקפא כו'. אבריתא קאי ורישא דידה פליגי בה לקמ' ומיהו סיפה דקתני מרתף זה אני מוכר לך אפי' כולו חומץ הגיעו בדלא אמ' ליה למקפה דאלו אמ' ליה מרתף זה למקפה אני מוכר לך צריך ליתן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות לק' כדקתני רב זביד גבי מרתף זה של יין ואוקימנה דאמ' ליה למקפה, דלא שנא מרתף זה אני מוכר לך ממרתף זה של יין אני מוכר לך היכא דאמ' ליה למקפה דלמקפה משמע יין טוב דלא היו רגילין לתת למקפה אלא יין טוב. ואם היו רגילין נמי לתת חומץ במקפה אפי' הכי אין דרך לומר למקפה אני מוכר לך בשביל חומץ דכל חומץ מתקיים הוא ומתחמץ יותר ויותר ומרתף חומץ היה לו לומ'.
ואיבעיא לן מרתף של יין וכו' מאי. ומשום דאיכא חדא לטיבותא וחדא לריעותא קבעי לה מי (מר מיכאן) [מדמינן לה] למרתף זה של יין וקאמ' ליה למקפה דקתני בדרב זביד נותן לו יין יפה ומקבל י' קוססות למאה דכי היכי דהתם איכא חדא לריעותא דקאמ' מרתף זה וחדא לטיבותא דאמ' ליה למקפה הכא נמי איכא חדא לטיבותא דאמ' מרתף של יין ולא אמ' זה וחדא לריעותא דלא אמ' למקפה או דילמא נותן לו יין שכולו יפה הואיל ולא אמ' זה ואע"ג דלא אמ' למקפה דמאן דזבין חמרא מסתמא בעי למקפה ליה. מקבל. י' קוססות למאה. דייק מדרב זביד. דקתני מרתף של יין אני מוכר לך נותן לו יין שכולו יפה ואוקימנא דאמ' ליה למקפה הא לא אמ' ליה למקפה מקבל. ומאן דאמ' אינו מקבל דייק מבריתא. דקתני מרתף של יין אני [מוכר לך] נותן לו [יין] שכולו יפה ואוקימנא לסיפא דלא אמ' למקפה והוא הדין לרישא. חסורי מיחסרא והכי קתני בד"א וכו'. והאי דלא קא מיירי כולה בדאמ' ליה למקפה היינו טעמ' דג' דינין אתא לאורויי ביין ולומ' דזמנין שנותן לו יין [שכולו] יפה וזימנין שנותן לו יין שכולו רע הנמכר בחנות וזימנין דאפי' כולו חומץ הגיעו.
ובגמ' מקשי ולמאן דדייק מברייתא קשיא דרב זביד. ומתריץ הוא הדין אע"ג דלא אמ' ליה למקפה לא מקבל והאי דאוקימנא דאמ' ליה למקפה אמרתף זה. כלומ' הא דקתני רב זביד מרתף של יין אני מוכר לך אין בו חלוק בין אמ' ליה למקפה ללא אמ' ליה אלא נותן לו יין שכולו יפה אבל אם אמ' ליה מרתף זה של יין אני מוכר לך אז יש חילוק בדבר דזימנין דנותן לו יין נמי שכולו יפה אלא שמקבל עליו י' קוססות למאה וכגון דאמ' ליה למקפה אבל אם לא אמ' לו למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות. [לשון הרי"ף] וקולא לנתבע. וכן פסק ר"ח ז"ל. ולא צריכנא לאוקומי מתני' בדאמ' ליה זה. קאמ' הרב הכי.
<h2>דף צו.</h2>
המוכר חבית יין לחברו והחמיצה. בתוך אותה חבית של מוכר בבית לוקח. אמ' רב כל ג' ימים הראשונים ברשות מוכר. שהדבר ידוע שאין יין מחמיץ בפחות מג' ימים משהתחיל להריח ריח חומץ ונהי נמי דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא הוא אפי' הכי באחריות מוכר הוא שהרי נתקלקל כבר ברשותו וכמי שמכר לו חומץ דאמי דודאי משהתחיל להריח חומץ סופו ליעשות חומץ ודאמי למוכר יין ונמצא חומץ דתנן בהמוכר את הספינה [פ"ג ע"ב] דהוי מקח טעות ואע"פ ששתה ממנו לוקח ולא טעם בו טעם חומץ כשלקחו אפי' הכי כיון דהחמיץ תוך ג' ימים הדבר ידוע דבשעת מכירה הוה ריחיה חלא וטעמיה חמרא. ומתני' דקתני המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו מוקי לה רב לאחר ג' ימים אי נמי מוקי לה בקנקנים דלוקח כר' יוסי בר' חנינא דאיכא למימ' קנקנו גרם להחמיץ מהרה.
<h2>דף צו:</h2>
ושמואל אמ'. אינו חייב באחריותו ואע"פ שהחמיץ בתוך חבית של מוכר משום דחמרא אכתפא דגברא שוור. על כתף האדם מדלג כלומ' מזלו גורם וחטאיו של בעל היין. כך פי' ר"ש ז"ל. ולא נהירא לר"ת חדא דאם כן לא הוה ליה למנקט כי האי לישנא. ועוד דקאמ' ופליגא דר' חייא בר' יוסף הוה לי[ה] למימר ופליגא (ר') [ד]שמואל. ומפר' ר"ת אכתפא דגברא שזו שמנדנד אותו ומטלטל אותו מיכאן לכאן גורם לו להחמיץ לגמרי לאלתר. עובדא. דין.
<h2>דף צז:</h2>
פיטסאות. בלשון יון הכדות והחביות והקנקנים דשחלי והן השואבות יין ומזיעות אותן בחוץ נקראות פוטסאות ונראות [מגויירות. נאות]. יפות. ומגופרות. כשמבשלן נותן בהם גפרית ומלחכתן האור בגפרית ונראות מבושלות נאות. כך פי' ר"ח ז"ל. ור"ש ז"ל פי' עשר פיטסאות דאמרן דמקבל עשר למאה אינן שבורות ורעועות ממש דאם כן אפי' אחת לא מקבל אלא נאות כשאר קדרות שבשרון. ומגופרות. בגפרית והגפרית סותם את השבר ומחברו קצת ויכולין להשתמש בהן קצת אלא שאין מתקיימין זמן מרובה כשלימין והואיל ולא הוו שבורין לגמרי מקבל עליו עשר למאה.
מתני' אינו חייב המוכר באחריותו. דבשעת מכירה יין הוה. ואם ידוע שיינו מחמיץ. בכל שנה. הרי זה מקח טעות. וכדמוקי לה בגמ' בדאמ' ליה למקפה דאי לא אמ' ליה למקפה למה יתחייב באחריות הרי היה יכול לשתותו ולא איבעי ליה לשהויי דהא אפי' אי רובא לשהויי זבני אין הולכין בממון אחר הרוב וכל שכן השתא דפלגא לשתייה ופלגא לשהייה. [צ"ח ע"א] מבושם. שיתקיים כדרך כל המתקיימין. עד העצרת. אבל לא מן העצרת ואילך שחום תקופת תמוז מקלקל אפי' יין מבושם. וישן. אם מכר לו יין ישן יתן לו משל אשתקד. שנה המוקדמת לזו שאנו עומדין בה. משל ג' שנים. משנה דקודם אשתקד דהוו ליה ג' שנים (עד) [עם] שנה שאנו עומדים בה.
<h2>דף צח.</h2>
גמ' לא שנו. דאינו חייב באחריותו. אלא בקנקנים דלוקח. שקיבל הלוקח יין בחביותיו דאיכא למימר כיליו גרמו ואלא מיהו סיפא דקתני ואם ידוע (שאינו) [שיינו] מחמיץ וכו' התם ליכא למימ' כלי הלוקח גרמו שאנן שהדי שהיין רגיל בכך. אבל בקנקנים דמוכר מצי אמ' ליה לוקח אפי' (למאן) [לזמן] מרובה הא חמרך והא קנקנך דודאי יינך וכליך גרמו. וכי קנקנים דמוכר. למה יפסיד מוכר. הא מצי אמ' מוכר ללוקח לא איבעי לך לשהויי. דאמ' ליה למקפה. להסתפק מעט מעט לקדרה דהיינו לשהויי. אמאי. הוה ליה מקח טעות. לימ' ליה לא איבעי לך לשהויי. דהא רובה לא לשהויי זבני. אלא שמע מינ' דאמ' ליה למקפה. והוא הדין לרישא. והינו טעמא דברישא פטור מוכר דאיכא למימר קנקנים דלוקח גרמו ובסיפא חייב הואיל וידוע שיינו רגיל להחמיץ.
ופליגא. הא דר' יוסי בר' חנינא דמוקי לה בקנקנים דלוקח ולא במוכר משום דמצי אמ' ליה הא חמרך והא קנקנך. לרב חייה בר יוסף. דאיהו מוקי לה נמי בקנקנים דמוכר דאע"ג דאמ' ליה למקפה כדמוכחא סיפא אפי' הכי פטור דלא מצי אמ' ליה הא חמרך והא קנקנך דלאו קנקנים דמוכר גרמו אלא מזלא דלוקח בעלים של יין גרם. שנאמ' אף כי היין בוגד באדם למה משום דגבר יהיר. גאותו של אדם שמגיס דעתו בדבר שאין בו גורם שהיין בוגד בו דסבורין שהוא יין ונמצא חומץ מדה כנגד מדה. ומיהו סיפא כיון דאמ' ליה למקפה ולא מצי למימ' ליה לא איבעי לך לשהויי ולא מצי למימ' מזלך גרים מאחר שהדבר ידוע שיינו מחמיץ הולכך חייב מוכר. כל המתנאה בטלית של תלמידי חכמים. דעביד כדאמרן בחזקת הבתים [נ"ז ע"ב] טלית של תלמידי חכמים כיצד כל שאין חלוקו נראה מתחתיו טפח וצניעותא יתירתא היא וגסות הוא למי שאינו תלמיד חכמי'.
האי דמזבן ליה חביתא דחמרא לחבריה אדעתא לזבונה. מוסר לו חבית שלו לחנוני כדי למכור את היין בחנות וישתכר החנוני קצת ובעל הבית לא יקבל מעותיו אלא אחר שיקבלם החנוני מן הלוקחין וחמרא ברשותא דמריה קאי ואין החנוני אלא שליח בעלמא ליטול שכר טורחו והולכך אם החמיץ אפלגא או אתולתא דדנא קודם שמכר לו כולי'. דינא הוא דמקבל בעל הבית כל ההפסד וכגון שלא פשע חנוני מידי בשליחותו כדמפרש ואזיל. ולא אמרן. דמפסיד בעל הבית. אלא דלא שני לוקח בבירזא לעשות נקב (אחד) [אחר] בחבית. אבל שני איכא למימר דהוא גרם. דלא מטא יומא דשוקא. ולא נתעצל חנוני במכירתו.
האי מאן דמקבל חמרא מחבריה. למחצית שכר והוא קיבלו בדמים כשער של עכשיו בעיר הזאת והריוח יחלוקו, וכל מקבלי ממון למחצית שכר מפקיד ונפקד קרובים לשכר וקרובים להפסד והרי הוא באחריות שניהם להפסד כמו לשכר כדאמרן [ב"מ ק"ד ע"ב] הך עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ואם הוקיר או הוזיל או נגנב או אבד לשניהן אבד והוזל. אבל אמ' ליה בעל היין למקבל אפי' אם יוקיר לא יהא לך למכרו בכאן אלא זיל ואמטייה למלכות אחרת. אפרואתא דלישפט. שבאותו מקום מוכרין אותו ביוקר וקודם שהגיע לשם זל היין בכל המקומות ופחת מכדי דמים שקיבל. דינא הוא דמקבל בעל היין את כל הזול דכיון דאפי' אם הוקיר מיד לא היה לו רשות למוכרו עד שיגיע לפרוותא דלישפט לענין זולא נמי ברשותיה דבעל היין קאי ומיהו לגבי גניבה ואבידה באחריות שניהן עומד דשניהן בעליו הן. הוה חלא. מקמי דמטייא להתם. מאי. מי מקבל בעל היין כל ההפסד שהרי הוא ציוהו להשהותו ומצי אמ' ליה הא חמרך והא קנקנך כר' יוסי בר' חנינא או דילמא לא מקבל כל ההפסד אלא פלגא דמצי אמ' ליה מזלך גרים שבאחריות שנינו עומד והיין בוגד קרינא ביה כרב חייא בר יוסף. חלא לא. משום דמזל שני הבעלים גורם ודלא כר' יוס' בר' חנינא דמוקי למתני' בקנקנים דלוקח אבל בקנקנים דמוכר אמ' ליה לוקח הא חמרך והא קנקנך. אפי' (חמרא) [חלא]. מקבל כל ההפסד. כר' יוסי בר' חנינא דאמ' ליה הא חמרך והא קנקנך. [צ"ח ע"ב] תנא. היכא דאמ' ליה (מילאן) [מיושן] צריך שיהא מג' שנים ושיתקיים (נתישן) [ויתיישן] עד גמר שנה שלישית זו דהינו עד החג. ר"ח ז"ל, אמ' רבא מאן דזבין חביתא דחמרא לחבריה אדעתא דממטי ליה אפרוותא (דלשכר) [דבלשפט] ואדמטי התם זל דינא הוא דמקבל ליה מיניה ואפי' (הני) [הוי] חלא כר' יוסי בר' חנינא דאמ' מצי למימר ליה הא חמרך והא קנקנך וכיון דסוגיא דשמעתא כוותיה ואיכא דאמרי דהוא לישנא בתרא מסקי לשמעיתא דרבא כותיה ש"מ דהלכתא כותיה.
<h2>דף צח:</h2>
מתני' בית חתנות לבנו. שלקח אשה ודרך לעשות האב לבנו יציע קטן סמוך לביתו שאין דרך החתן לדור אצל חמיו משום חשד חמותו כדמפ' בגמ' והולכך נקט בית [חתנות] לבנו. אבל אין רגיל לעשות [בית] ארמלות לבנו שהרי עד עתה לא היה [דר] אצל חמיו אלא אצל אביו משום חמותו. ובית אלמנות לבתו. שעד עכשיו כשהיתה נשואה [לא] הית[ה] דרה אצל האב משום בעלה חתנו שהחתן אינו דר אצל חמיו והולכך נקט בית אלמנות לבתו ולא בית אלמנות לבנו (והרי) [והכי] מפ' בגמ'. (ו)רפת בקר היא זו. וצריך לעשות בית גדול יותר ומיהו לא חשש לפר' שיעורו. הרוצה לעשות כו'. בגמ' בעי מאן קתני לה ומהדר איכא דאמרי ר' ישמעאל ואיכא דאמרי ר' עקיבא קתני לה והכי קאמ' אע"פ שרפת בקר היא זו פעמים שאדם עושה דירתו (ברפת) [כרפת] בקר. ואיכא [דאמרי] ר' ישמעאל קתני והכי קאמ' שהרוצה לעשות רפת בקר עושה ד' אמות על שש. בית קטן ו' על ח'. הרוצה לבנות לחברו בית קטן לכל הפחות וכגון דאמ' ליה עשה לי בית סתמא ויד הבונה על העליונה לעשות לו פחות שבבתים הואיל ולא פירש כמה יעשהו קטן לכל הפחות ו' על ח' דכיון דלא אמ' ליה בית חתנות אלא בית סתמא לעצמו קא בעי ליה וצריך להיות גדול מבית חתנות. והוא הדין למוכר מקום לחבירו לעשות לו בית דצריך ליתן לו קרקע שש על ח'. גדול ח' על י'. וכגון שפי' לו עשה גדול. טרקלין. למושב שרים עשוי ולא לתשמיש (הלכתא) [הלכך] מרובע בעינן. בלשון ערבי קצר"א. רומו כחצי ארכו וכו'. אכולהו קאי בבית חתנות שהוא ד' על ו' רומו ה' דהיינו חצי ארכו וחצי רחבו, בבית קטן שבע, בבית גדול תשע, ועשר בטרקלין. כבניין ההיכל. ההיכל על פני הדביר היה ארכו מ' ורחבו כ' ורומו ל' דהיינו חצי ארכו וחצי רחבו.
גמ' בי ורדאי. נותנים שם ורדי לנואי להסתכל בהן. קנתינר. אם התנה לעשות לחברו קנתינר. תרבץ אפדני. חצר גדול שעושין שרים בצד אפדני שלהן ועל שמרביצין אותו במים תמיד להשכיב האבק קרי ליה תרבץ. גמ' גרסי' כבניין ההיכל מאן קתני לה איכא דאמרי רשב"ג קתני לה ואיכא דאמרי מיפלג פליג והכי קאמ' ליה לתנא קמ' אטו כולי עלמא כבניין ההיכל עבדי.
<h2>דף צט.</h2>
מתני' מי שיש לו בור וכו'. על ידי חלוקה או שלקחו מבעל הבית ולקח גם את הדרך. נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין וכו'. ביום שעל מנת כן חלקו ולא שיטריחוהו לעמוד ממטתו בלילות ולפתוח לו. ואינו מכניס בהמתו. דרך ביתו של זה דאין זה צורך בור. זה עושה לו פותחת. מסגיר ומפתח בידו שלא יגנוב בעל הבית ממימי בורו ובעל הבית עושה לו פותחת אחרת באותו פתח עצמו (הפותח) [הפתוח] לבור כדי שלא יוכל זה לשאוב מבורו בלא בעל הבית ולא יבוא לעולם לביתו של בעל הבית אלא אם כן ישנו לבעל הבית בביתו ומשום חשד אשתו תיקנו כך מפר' בגמ'.
גמ' פותחת. שעושה בעל הבית להיכא. משום חשד אשתו. אבל השתא אינו יכול לשאוב בלא בעל הבית ולא יכנס לשם עד שיבוא בעל הבית. אבל משום גניבה שלא יגנוב חפציו של בעל הבית לא חיישי' שהאשה משמרת הבית.
<h2>דף צט:</h2>
מתני' מי שיש לו גנה וכו'. כגון יורשין או שותפין שחלקו ונתרצה חיצון לפנימי לתת לו דרך באמצע שדהו. נכנס בשעה כו'. דכיון דהזק גדול עושה לו שעובר באמצע שדהו הדבר ידוע שלא נתרצה לו בריוח אלא בעת הצריך לו הרבה. תגרין. ליקנות מירקות גנתו. ולא יכנס מתוכה לשדה אחרת. כלומ' לא יכנס בתוכה לכתחלה כשאין צריך לזו הגינה כלום אלא ליכנס דרך עליה לשדה אחרת (יש) [ש]לו כדי לקצר את דרכו דדאמי להכנסת תגרין שזה החיצון לא שיעבד לו דרך אלא לתקן גינתו או לתקן פירותיה אבל למידי דאינו צורך הך גינה לא שיעבד לו. והחיצון זורע את הדרך. דכיון דבאמצע שדהו הוא אנן שהדי דלא מחל לו את הדרך מכל וכל שלא יוכל לזרוע שם. מן הצד. אינו נפסד כל כך וכיון דמדעת שניהן הוא אנן שהדי דמסתמא מחל לו את כל הדרך לגמרי להיות מיוחד להליכה ולא לזריעה. וזה וזה אין רשאין לזרעה. דכיון דמן הצד הוא לגמרי ייחודא להילוך גרידא.
גמ' אמה בית השלהין. אמת המים גדולה להשקות בית השלהין אני מוכר לך. צריך ליתן לו שתי אמות ברוחב שאם קצרה הוא יחפור בקרקע וירחיבנה עד שתי אמות כדי שיבואו לכאן מים הרבה שזה הוא שיעור להשקות בית השלהין וגם נותן לו מן השדה אמה מיכאן ואמה מיכאן משתי גדותיה כדי לתקן מאותו קרקע אגפיה של אמת המים. בית הקילון. להשקות בהמה ורחיצת בגדים וכלים הוא ואין גדול כל כך. נותן לו אמה אחת לתוכה. להרחיב(ו)ם עד אמה. בעל השדה זורען. דדאמי למתני' דאם שיעבד לו ליקח עפר מיכאן אם יצטרך לא הפסידו לגמרי בכך מלזרעו. כל שכן נוטען. דאינו מקלקל האגפים שהשרשים מעמיקין הרבה ואין מזיקין לשפתו אבל הזרעין מתפשטין מיד לתוך ג' ומחלחלין הקרקע מלמעלה משפתו והילכתא כרב נחמן. שכלו אגפיה. שנפלו. מאותה שדה. הסמוכה לה. שעל מנת כן כו'. דסתם מוכר אמת המים גמר ומקני ליה עפר השדה לתקן אגפיה כשיכלו דמהיכן יביא עפר אם לא מאותה שדה. אין לו רשות לבעל השדה לעשות שם שום תשמיש שיקלקל האגפים אלא נטיעה או זריעה אבל בניין או כל דבר המכביד אין לו רשות לעשות שם [עי' רשב"ם].
מתני' מי שהיתה דרך רשות הרבים עוברת בתוך שדהו. שהוחזקו לעבור שם מעולם או על ידי בעל השדה שנתן להן מתחלה את הדרך. מה שנתן נתן ושלו שנטל עכשיו לא הגיעו. והרי יש להן שני דרכין.
דרך היחיד. המוכר דרך לחברו בתוך שדהו שצריך ליתן לו ד' אמות ברוחב עגלה. י"ו אמה. במסכת שבת [צ"ט ע"א] נפקא לן מעגלות דמשכן. דרך המלך אין לה שיעור. כדמפ' בגמ' שהמלך פורץ בתים וגדר מלפניו לעשות לו דרך ולא יטה ימין ושמאל. דרך הקבר. כשנושאין המת לקברו. אין לו שיעור. תקנת חכמים היא משום יקרא דשיכבי ואמרי' בכתובות [י"ז ע"א] שצריכים ללוותו הרבה בני אדם שיחזיקו מלוא כל הדרך מאבולא ועד סיכרא. והאי אין לו שיעור דמת לא חמיר (בדרך) [כדרך המלך] לפרוץ בניינים להפסיד ממון אחרים אלא להלוך על גבי תבואה ולא יטו ימין ושמאל אי נמי במוכר דרך הקבר לחברו ללכת דרך שדהו (מידי) [מיירי] דמסתמא אין לו שיעור אלא כל מלוי המת (מכרו) [יעברו] שם. כך פי' ר' שמ' ז"ל. המעמד. המוכר מקום לחברו שיעשה בו מעמד למתים שלו. דייני צפורי. לא איתפריש. בית ארבעת קבין. בריבוע צא ולמד מס[א]תים כחצר המשכן דהוי ק' על נ' נמצא בית סאה נ' על נ' והסאה ו' קבין נמצא בית ארבעת קבין שלשים ושלש אמות ושליש רוחב באורך נ' אמה.
ובגמ' פריך אמאי לינקוט פורא וליתיב. פי' למה [לא] תיקנו לו חכמים שיהא לו רשות [לתת] להן דרך מן הצד בעל כרחן שהרי אין מפסידין כלום דכגון זה כופין על מדת סדום והלכך יהיה הדרך שלהן קנוי לו לגמרי שאם רצו לעבור בהאי דרך שלקח לעצמו והוא אינו יכול להעמיד רבים בדין. לנקוט פורא. מקל או רחת. וליתיב בההוא דרך להכות את מי שירצה לעבור וליעביד דינא לנפשיה כיון דאית ליה פסידה במה שעוברין דרך שדהו. והמקשה סבור דבדין עשה מה שעשה ודרכן קנוי לו והאי דקתני ושלו לא הגיעו לפי שאינו יכול למנוע בני רשות הרבים הרגילין לעבור ולא עביד איניש דינא לנפשיה. שמעת מינה דלא עביד איניש דינא לנפשיה ואפי' במקום פסידה (בר מהאי) [בתמיהא] ואנן קימ' לן בבבא קמ' בפ' המניח [כ"ז ע"ב] דכולי עלמא עביד איניש דינא לנפשיה במקום דאיכא פסידא. ומסיק [ק' ע"א] (מ)כל [מן] הצד דרך עקלתון היא קרובה לזה ורחוקה לזה. כלומר לעולם עביד איניש דינא לנפשיה אבל הכא מן הדין אנו אומרין ושלו לא הגיעו דכל דרך שנותן מצד אחד שלא היה שם דרך תחלה יש בני אדם שנעשית להם רחוקה מן הראשונה ויש שנעשת להן קרובה יותר (מאותן) [דלאותן] העומדין בעיר מצד דרך הראשון [נעשית להן עכשיו דרך עקלתון] ואין הרשות בידו לגזול את הרבים. והדר מקשי ולימא להו שקולו דידכו הבו דידי. פי' דמקח טעות הוא ומסקי משום דרב יהודה דאמ' רב יהודה מצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו. פי' כיון שהחזיקו בו רבים שהישווהו ותקנוהו להילוך והבעלים ידעו ושתקו אסור לקלקל דודאי לרבים מחל וכל שכן מתני' שנתן להן ההוא דרך ביד[י]ם הולכך מה שנתן נתן וכגון שהחזיקו.
<h2>דף ק.</h2>
גמ' כדי שיעבור חמור במשאו וכו'. שני גמדין ומחצה הן כדלקמן. דייני גולה אמרו. הינו שמו' וקרנא בפר' קמ' דסנהדרין [י"ז ע"ב]. שני גומדי' ומחצה. שתי אמות וחצי כדכתי' [שופטים ג'] גומד ארכה. חד שיעורא הוא. ובשניהן אמ' רב הונא הלכה לאשמועינן דחד שיעורא הוא.
<h2>דף ק:</h2>
המוכר קברו. מערות היו עושין בחייהן לקבור בה מיתי המשפחה כדתנן במתני'. מעמדו. מקום שעומדין ויושבין שם סמוך לבית הקברות בשובם מן הקבר. על כרחו. של לוקח. ותקנת חכמים היא. משום גנאי משפחה. [גנאי] הוא להן שאין לקרובן מקום קבורה הולכך אמור רבנן לישקול דמי וליהדר והכי אמרי' בהדיא בבכורות בשילהי פר' דיש בכור לנחלה [נ"ב ע"ב].
מתני' לעשות לו קבר. והן לא היו רגילין ליקבר אחד אחד בעצמו אלא כל בני המשפחה נקברים במערה אחת כל אחד בכוך בפני עצמו הילכך המוכר לחברו מקום קבר מכר לו מקום לשתי מערות וחצר ביניהן ומקום הכוכין חוץ מן המערות ד' אמות תחת הקרקע לכל כתלי המערות כדלקמן ולר' שמעון ד' מערות. עושה תוכה של מערה. כלומ' עושה חללה של מערה ד' אמות רוחב באורך ו' ו(ב)גובה המערה מפ' בתוספת' ד' אמות. ופותח לתוכה. חופר בכתלי המערה ונמצאו פתוחין לחללה. ג' מיכאן. בכותל אחד ו' אמות שמימין הפתח וכן בכותל השני שמשמאל הפתח. ושנים כנגדו. של פתח בכותל האמצעי שרחבו ד' אמות. וכן סדרן מרחיק חצי אמה מזוית הכותל הארוך שבצד הפתח וחופר כוך רוחב ששה טפחים דהיינו אמה ומניח כותל ו' טפחים דהינו אמה וחופר כוך שני אמה ומניח כותל אמה וחופר כוך שלישי אמה ומניח חצי אמה בזוית. פירנסתה כותל של שש אמות לשלשת הכוכין ג' אמות לשני אוירות שביניהן שתי אמות לשתי הזויות חצי חצי אמה הרי ו' אמות. וכן יעשה לכותל הארוך שכנגדו. וכעניין זה יעשה שני כוכין בכותל (הקצה) [הקצר] שכנגד הפתח דהוי ד' אמות מניח חצי אמה בזוית מיכאן וחצי אמה בזוית השנית מיכאן וחופר שני כוכין של שתי אמות וריוח ביניהן אמה הרי ד' אמות. והכוכין [ארכן] ד' אמות. שהמת ג' אמות ארכו ובשביל ארון שיהא מונח בו צריך אמה רביעית. ורומן ז' להכניס הארון בריוח וגם להיות אויר [טפח] בין הקרקע לארון שלא לטמא העוברין על גבי המערה שלא תהא טומאה רצוצה. [ק"א ע"א] ד' מיכאן וד' מיכאן. (ד') בכותל שארכו ח' [ד'] אמות לרוחב הארבעה כוכין וג' אמות לג' אוירות שביניהן ושני חצאי אמה לשני זויות של אותו הכותל הרי ח' אמות וכן יעשה לכותל הארוך שכנגדו. אחד מימין הפתח וכו'. בגמ' מפ' היכי קימי.
<h2>דף קא.</h2>
ועושה חצר וכו'. בין המוכר מקום לחברו לעשות קבר בין המקבל לעשות לחברו קבר צריך לעשות חצר למעלה על פי המערה מקום פנוי ו' על ו'. כמלא מיטה וקובריה. כלומ' נושאי המטה. ופותח לתוכה שתי מערות. הך מערה דלעיל ועוד מערה אחרת כנגדה דהוו להו שתי מערות וחצר ובכל אחת יש בה ח' כוכין. והך דתנא לעיל מערה ואחר כך חצר ואחר כך מערה שנייה שכנגדה לא מצי למיתני עושה חצר ופותח לתוכה שתי מערות דאין קרוי חצר עד שיעשה תחלה את המערה שהחצר לפניה דאין חצר קרוי אלא דבר שהוא כניסת בית או כניסת מערה. ופותח לתוכה. שהמוכר או המקבל צריך לתת מקום ולעשות שתי מערות שכל זה תורת קבר הוא. מערה דרבנן כזו [חסר]. ומזאת הצורה תבין ארבע מערות דר' שמעון. ר' שמעון אומ' ד'. מערות צריך לעשות מארבע רוחות החצר וכל מערה י"ג כוכין.
הכל לפי הסלע. אכוכין קאי שאם הקרקע חזק אין צריך הפרש אמה בין כוך לכוך ועושה יותר מי"ג כוכין ואם סלע הבא בידים הוא ירחיק יותר מאמה זה מזה ולא יעשה יותר מד' או ה' כוכין במערה. ומי שקיבל עליו לעשות קבר לחברו אין חשבון לכוכין אלא הכל לפי חוזק הקרקע ירבה כוכין או ימעט. ויש מפר' [רמב"ם בפיה"מ] הכל לפי הסלע אמערות קאי אם הוא קרקע חזק יעשה כרבנן ואם סלע הבא בידים הוא יעשה כר' שמעון והלכה כתנא קמא.
<h2>דף קב:</h2>
האומר לחבירו כשיעור בית כור עפר אני מוכר לך. דהיינו לפי חשבון סאתים כחצר המשכן דהוי ק' על נ' ומכאן צא וחשוב לבית כור חמשה עשר פעמים ק' על נ' שהכור הוא חומר והוא י' אפות שנא' [יחזקאל מ"ה] כי עשרת הבתים חומר וכתי' האיפה והבת תוכן אחד להן והאיפה ג' סאין נמצא בית כור ל' סאין והוא מאתים ושבעין ושלש (מאות) [אמות] וארבעה חומשין בקירוב מרובע. בית כור עפר. כלומ' הראוי לזריעה אבל אם לא אמר עפר אפילו כולו סלעים הגיעו דשמא לבנות בית או למשטח ביה פירי זבין ליה ויד לוקח על התחתונה. ואמ' ר' שמ' ז"ל נראה בעיני דבית כור אני מוכר לך אפי' כולו סלעים הגיעו. נקעי'. בקעים חריצין ונעיצים. אין נמדדין עמה. אלא נותן לו בית כור שלם מקרקע חלק דכיון דעמוקין או גבוהין עשרה, וכגון שרחבין ד' על ד' דהוי מקום חשוב בפני עצמו אפי' לענין רשות היחיד דשבת, אין דעתו של אדם לקנות שדה אחת ויהיה לו טורח כשתי שדות לחרוש ולזרוע בשני מקומות למעלה ולמטה כדמפ' בגמ' ואע"פ שאין מלאין מים וכי קתני נקעים דומיא דסלעין מה סלעין דלאו בני זריעה נינהו אף נקעין דלא בני זריעה אפחות מיכאן קאי דאע"ג דמלאים מים נמדדין עמה ופחות מיכאן בגובה או בעומק נמדדין עמה דאין שדה בלא טרשין ונקעין פורתא ובטיל להו. ובגמ' מפרש דעד ארבע קבין בטילי בבית כור אבל טפי לא. כבית כור. משמע כמות שהוא בין סלעים בין עפר דהכי משמע כבית כור עפר ולא בית כור עפר ממש. אפי' היו שם נקעין עמוקין וכו' נמדדין עמה. דלהכי אהני כבית כור לטפויי הני ומיהו אם הוו יותר מארבעת קבין אין הלוקח מקבל דלהכי אהני מאי דאמ' ליה עפר דראוי לחרישה וזריעה בעינן.
<h2>דף קג.</h2>
גמ' אין אדם רוצה. הלוקח וגם המוכר (ידוע) [יודע] שלדעת כן קונה הלוקח הולכך עליה דמוכר רמיא לגלויי שימכור לו בשני מקומות דאיכא טורח מרובה בחרישה וזריעה וקצירה בשתי שדות יותר משדה אחת גדולה ביחד ולוקח אלו הנקעים והסלעים בלא דמים בכלל הבית כור.
טרשין שאמרו במתני' פחות מיכאן נמדדין עמה והוא הדין לנקעין מלאין מים דלא חזו לזריעה. הני מילי דנמדדין כגון דלא הוו אלא בית ארבעת קבין. בין כולן כי (מרצפת) [מצרפת] להו בההוא בית כור והוא הדין לקבים בחצי בית כור אבל טפי מארבעת קבין לא מקביל לוקחו. והוא שמובלעים. הנהו ד' קבין. בחמשת קבין. שמפוזרין בכל חמשת קבין וכל שכן אם הן מפוזרין יותר כגון בו' או בשבעה קבין דבטילי אבל אם אינן מפוזרים אלא בד' קבין ומחצה כמי שאינן מפוזרין דאמי ולא בטילי ואין נמדדין עמה דכאבן אחת רחבה ארבעת קבין דאמו. ודוקא ארבעת קבין אבל פחות מארבעת קבין כיון דאין גבוהין עשרה אפי' הוו סלע אחת נמדדין עמה. והוא שמובלעין ברובה של שדה. כלומ' אפי' מובלעין בטפי מחמשת קבין כרצופין דמו ואין נמדדין עמה עד שיהו מובלעין ברובה של שדה אבל אי לא הוו מובלעין ברובה של שדה חשיבי כמכונסין ולא בטילי ואין נמדדין עמה.
<h2>דף קג:</h2>
אם היה סלע יחידי. אמתני' קימא בריתא דקתני פחות מיכאן נמדדין עמה ותני עלה שאם היה סלע יחידי חוץ מן השדה סמוך לשדה ובא לו המוכר להתחיל למדוד משם אפי' אי הוי ההוא סלע כל שהוא דהוי נמוך מטפחיים וקצר מד' טפחים אפי' הכי אין נמדד עמה דלא בטיל לגבי שדה. ולא מיבעיא אי הוי יחיד ממש אלא אפי' אי הוי בתוך השדה אלא שסמוך למצר אפי' כל שהוא אין נמדד עמה אלא היכא דהוי מובלע באמצע שדה ההוא הוא דמיקרי שידרי דארעא ובטיל.
מתני' בית כור עפר אני מוכר לך במדה בחבל. כלומ' בצימצום אני מוכר לך שדה זו שיש בה בית כור עפר כמו שמודדין במדת החבל לא פחות ולא יתר. פחות כל שהוא. שלא היה באותה שדה בית כור שלם. ינכה. המוכר כפי הפחת והמקח קיים. ואע"ג דאמ' רב(ינ)א בפר' המוכר את הספינה [צ' ע"א] כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמניין אפי' פחות מכדי אונאה חוזר ומוכח התם דמקח טעות הוי הני מילי במטלטלי אבל במקרקעי לא שייך בהו חזרה דקים להו לרבנן דניחה ליה ללוקח לקנות מה שימצא לפי המדה הין חסר הין יתר ומוכר נמי הכי קאמ' ליה בית כור עפר אני מוכר לך לפי מדת החבל ואם יחסר אנכה ואם יותר תחזיר לי. ואע"ג דאין אונאה לקרקעות הני מילי כשמוכר ביוקר יותר משתות אבל היכא דמטעין זה את זה במדה צריך לנכות מן הדמים. יתר קרקע כל שהוא. על בית כור. יחזיר. למוכר ולקמיה מפר' דמה שירצה מוכר יחזיר לו לוקח קרקע או מעות. ואם אמ' מוכר ללוקח בשעת מכירה. בית כור עפר אני מוכר לך בכך וכך הין חסר הין יתר ולא אמ' ליה מדה בחבל. אפי' פחת רובע הקב לכל סאה דהיינו שלשים רבעים לבית כור שהן שבעת קבין ומחצה. או הותיר רובע לכל סאה הגיעו דבהכי הוי מחילה דכיון דאמ' ליה בית כור האי דקאמ' הין חסר הין יתר חסר או יתר מעט על בית כור קאמ' אבל טובא לא דאם כן אמאי קאמ' בית כור. האי דקאמ' אפי' פחת רובע לסאה ולא קאמ' אפי' פחת ז' קבין ומחצה לכור לאשמועינן אתא דאפי' במכירה מועטת. יתר על כן (יתר). יתר מרובע לכל סאה. יעשה חשבון. יחשוב את כל היתר על בית הכור ואפי' הרבעים עצמן כדמסיק לקמן במתני' ויחשוב כמה הותיר וכמה שווין לפי חשבון שמכר את הבית כור וכגון שלא הוזלו הקרקעות. שאם הוזלו לא נכפה את הלוקח לקנות בשעת היוקר או אם הוקרו יכול לטעון איני רוצה לקנות ביוקר כל כך כדמפרש בגמ'. אבל אי כדקימי קימי צריך הלוקח ליתן כרצון המוכר.
מתני' מהו מחזיר לו מעות. תקנת חכמים היא זו דמה יעשה המוכר מקרקע מועט בפני עצמו שאינו חשוב שדה הילכך כופין את הלוקח ליקח דזה נהנה וזה אינו חסר. ואם רצה המוכר מחזיר לו הלוקח קרקע. דמן הדין הוא מחזיר לו קרקע שהרי לא קנה לוקח אלא בית כור שלא אמרו שיחזיר לו מעות מן הדין אלא תקנת חכמים. ליפות כחו של מוכר. שלא יהא נפסד אותו מיעוט קרקע דלא חזי ליה האי פורתא. שאם שייר בשדה בית ט' קבין כו'. כלומ' האי דמחייבי' ללוקח ליתן מעות המותר למוכר ייפה כח מוכר הוא משום דלא חזי ליה האי קרקע בפני עצמו שאילו היה בהאי מותר שיעור שדה כגון ששייר בההוא בית כור קב ומחצה יתר על שבעת קבין ומחצה דהוו להו בין הכל ט' קבין אז מחזיר לו את הקרקע ולא מעות דהשתא חזי ליה האי קרקע דקימ' לן בפ' קמא דמכלתין [י"א ע"א] דשדה חשיב בתשעת קבין כדתנן ולא את השדה עד שיהא בה ט' קבין לזה ותשעה קבין לזה ולא את הגינה עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה ור' עקיבא אומ' בית רובע. והשתא שמעי' ממתני' ז' קבין ומחצה לכור הוי מחילה יתר מכן עד ט' קבין ולא עד בכלל יעשה חשבון ט' קבין יחזיר קרקע. ובגנה בית חצי קב. דרובע לסאה הוי מחילה כמו רובע לסאה בשדה יותר מרובע יעשה חשבון שני רבעים דהיינו חצי קב מאחר דחשיב גנה יחזיר קרקע. וכדברי ר' עקיב' בפ"ק בית רובע. דחצי רובע לחצי סאה הויא מחילה כלגבי שדה יתר מחצי רובע יעשה חשבון בית רובע דחשיב (גנב) [גנה] יחזיר קרקע. ולא (אמ') רובע כו'. לקמן בגמ' מפ' לה.
גמ' בית כור עפר סתמא מאי. דלא אמ' ליה מדה בחבל ולא אמ' לו הן חסר הן יתר. למדה בחבל מדמינן לה דסתם מי שמתנה למכור בית כור דעתו לצמצם ולא מחיל מידי עד דאמ' בפי' הן חסר הן יתר [או להן חסר הן יתר] מדמינן ליה דמסתמא מחיל איניש רובע לסאה.
<h2>דף קד.</h2>
גמ' ליפות כחו של לוקח לא אמרי' בתמיהא דאפי' היכא דחפץ הלוקח לקנות את המותר כדי שלא יכנס המוכר בשדהו לא כיפינן למוכר למכור בתמיהא. ז' קבין ומחצה לכור. הינו נמי רובע לסאה כדקתני מתני'. כופין [את] (מ)המוכר למכור. את המותר ללוקח אם הלוקח רוצה לקנותו דכי היכי דכופין את הלוקח ליקח בשביל תקנתא דמוכר שלא יהי נפסד ההוא מיעוט קרקע דכופין על מדת סדום הכי נמי עבד רבנן תקנתא ללוקח שיהו כופין את המוכר למכור לו ההוא מיעוט כדי שלא לדרוס אצל שדהו ויהא צריך להשמר ממנו והמוכר אינו ניזוק דהא לא חזי למידי ההוא פורתא והוה ליה זה נהנה וזה אינו חסר. ומשני התם כגון דהות יקירא וכו'. כלומ' (לעיל) [לעולם] ליפות כחו של מוכר אמרי' (לא אמרי') ליפות כחו של לוקח לא אמרי' (דלעיל) [דלעולם] לא כפינן ליה למוכר למכור המותר בעל כרחו אלא אם רצה מוכר יחזיר לו לוקח קרקע כדקתני מתני' והאי דקתני כופין את המוכר למכור לא למכור בעל כרחו אם רוצה שתחזור לו אלא במאי עסיקינן שהמוכר חפץ למכרו ללוקח שיחזיר לו בו מעות. דהך ארעא הות יקירא בשעת מכירה והשתא זול ארעתא והוא רוצה שיחזיר לו הלוקח כפי שעת היוקר מעיקרא והא דקתני כופין את המוכר למכור בשעת הזול דעכשיו דאמרי' ליה למוכר אי ארעא יהבת ליה ומעות אתה רוצה שיחזיר לך שקול דמי אותו המותר מעות בזול דהשתא דדיי לך שיפו חכמים כחך לתלות בך מכר המותר במעות או חזרת הקרקע היכא דליכא הפסד ללוקח אבל לקנות ליקח בשעת הזול כשעת היוקר לא אמרי' אלא או תן לו בזול או טול קרקע שלך. כשהוא נותן לו. מוכר ללוקח. כגון דהות זילא מעיקרא. דאמ' ליה לוקח לא בעינא לקנות קרקע ביוקר, דמעיקרא אם לא מצאתיה בזול לא הייתי לוקחה. הלכך אם רוצה מוכר לכפותו יתן לו כשעה שלקח דהיינו בזול דהשתא לית ליה טענה ללוקח ויקנה בעל כרחו.
תשעה קבין שאמרו (וכו'). במתני' דאם הותירו בשדה ליתנהו בתורת מכירה ולא בתורת עשיית חשבון ליפות כחו דלוקח אלא לחזרת קרקע. אפי' בבקעה גדולה. שמחזקת עשרת כורין קאמ' דמחזיר קרקע אע"ג דלא הותיר בין הכל אלא תשעת קבין דסבירא ליה לרב הונא דרובע לסאה הוי מחילה טפי מרובע לא הוי מחילה אלא יעשה חשבון וכן לבית כור דהוי שלשים סאין שלשים רבעים הויא מחילה טפי משלשים רבעים דאיכא טפי מרובע לסאה יעשה חשבון עד דמטי לתשעת קבין דהויא חזרה והני מילי בית כור אבל שני כורין דכי איכא רובע לכל סאה הוי טפי מתשעת קבין כל כך ודאי במכירת שדה אחת לא מחיל הואיל ויש במותר חשיבות שדה ויחזיר לו לוקח קרקע. ומיהו כל זמן דלא הוי ט' קבין מודה רב הונא דרובע לכל סאה הוי מחילה כגון בית ל"ה סאין אני מוכר לך ואיכא ל"ה רבעים מותר דהיינו ט' קבין חסר רובע הוי מחילה. ורב נחמן אמ' נותן ז' קבין וכו'. דלא שנא רובע אחד לסאה אחת לא שנא אלף רבעים לאלף סאין דהוי מחילה. ואי איכא יתירא וכו'. כלומר אם יש משהו יותר מרובע לכל סאה דהשתא ליכא מחילה כלל לא ב(א)רבעים ולא במותריהן חזינן אי הוו כורים דהשתא הוו ליה רבעים דידהו יותר מתשעה קבין כיון דליכא מחילה הדרי באנפי נפשיהו דכיון דאיכא חשיבות שדה לא תיקנו חכמי' למוכר ייפוי כח דמעות אלא יחזיר לו קרקע. ואי לא הויא (כך) [הך] מכירה אלא בית כור ואיכא קב ומחצה יתר על הרבעים דהוו להו בין הכל ט' קבין הדר.
<h2>דף קד:</h2>
תנא אם היה. ההוא שדה שמכר. סמוך לשדהו אפי' אם הותיר כל שהוא על ז' קבין ומחצה לכור מחזיר לו קרקע. ולא יעשה חשבון דהא חזי לאצטרופי לשדהו ואע"ג דלא הוי ההוא מותר ט' קבין יחזיר לו קרקע דכיון דלא מפסיד מוכר בחזרת קרקע מידי לא ניפה כחו לכוף הלוקח לקנותו אבל אם הותיר על בית כור אפי' ז' קבין ומחצה לכור דליכא טפי מרובע לסאה הוי מחילה ולא הדר ליה לא קרקע ולא מעות. וכן פסק ר"ח ז"ל.
כלפי ליא. כנגד מה שונה במשנתינו כן ולאין הדבר נוטה כדאמרי' בברכות [נ"ח ע"א] חצבי לנהרא כגני ליא הקדירות השלימות מוליכין אותן לנהר לשאוב בהן מים אבל השבורין להיכן מוליכין. והכא נמי במתני' איפכא מסתברא דהמותר לא הוי מחילה אבל הרבעים אמרן דהוי מחילה הולכך איפכא הוה ליה למיתני. ומתרץ לא את המותר על הרבעים בלבד הוא מחזיר דנימא הרבעים כולן מחולין אלא גם השלשים הרבעים של בית כור הוא מחזיר. דכיון דאיכא קרקע טובא לא מחל מידי. והוא הדין לענין הפחת דכיון דחסר טפי מרובע לסאה לא מחל מידי כדאמרי' אם בא לנפות מנפה את כולו כל שכן לענין קרקע כדאמרן בהמוכר פירות [צ"ד ע"א, ע"ב].
מתני' מדה בחבל כו'. האומ' לחבירו שני לשונות הללו הסותרין זו את זו בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל הן חסר הן יתר. ביטל לשון אחרון דהינו הן חסר הן יתר את לשון ראשון דהיינו מדה בחבל. ואפי' פחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו דסבירא ליה להאי תנא דכל שני לשונות של מכירה שסותרין זה את זה תפוס לשון אחרון דחזר בו בתוך כדי דיבור מן הראשון. ביטל מדה בחבל את הן חסר הן יתר. ואם פחת כל שהוא ינכה ואם הותיר כל שהוא יחזיר. זו דברי בן ננס. ופליגי רבנן עליה בגמ'.
<h2>דף קה.</h2>
גמ' זו דברי בן ננס. דסבר תפוס לשון אחרון. הלך אחר פחות שבלשונות. אחר אותו הלשון שמפחית כחו של לוקח דמספקא לן אי תפוס לשון אחרון אי תפוס לשון ראשון ויד המוכר שהוא מוחזק בקרקע שלו על העליונה הולכך היכא דאמ' ליה מדה בחבל והן חסר והן יתר חזינן שאם הותיר כל שהוא להכי אמ' ליה מדה בחבל ויחזיר ואם פיחת כל שהוא להכי אמ' ליה הן חסר הן יתר שהיה ירא שמא לא יהיה כאן בית כור שלם והגיעו. זו ולא סבירא ליה. מדקאמ' זו דברי בן ננס ולא קאמ' חלוקין עליו חבריו על בן ננס. [לשון הרי"ף] ספיקא הוא. כדפרישית לעיל.
<h2>דף קה:</h2>
אמרי בי רב. [רב] המנונא שהיה תלמידו של רב. איסתירא מאה מעי מאה מעי. אמ' לו חברו בכמה חפץ זה אמ' לו איסתירא מאה מעי ונתרצו מאה מעי חייב ליתן לו. ואם אמ' מאה מעי איסתירא חייב ליתן לו איסתירא דתפוס לשון אחרון כבן ננס. פ"א היכא דאמ' שכיב מרע בעל פה או בשטר חייב אני לפלוני איסתירא מאה מעי יהבינן ליה מאה מעי. איסתירא. סלע מדינה והוא חצי דינר שהוא שמיני שבסלע צורי כדאמרי' בהחובל [ב"ק צ' ע"ב] בהתוקע לחברו וחצי דינר תשעין וששה פרוטות ומאה מעי מאה פרוטות יתירין על איסתירא ד' פרוטות. מעות סתם היינו פרוטות של נחושת אבל של כסף קימ' לן [קדושין י"ב ע"א] שש מעות כסף דינר.
[לשון הרי"ף] במעשה דצפורי. בפ' השואל [ב"מ ק"ב ע"א, ע"ב]. ששכר מרחץ מחברו וכו'. דאמ' ליה הכי מרחץ זה אני משכיר לך בשנים עשר זהובים לשנה דינר זהב לחדש ואותה שנה שנת עיבור היתה ואי תפסינן לשון [ראשון נתעברה לשוכר ולא יתן לו אלא י"ב זהובים לי"ג חדשים כדתנן התם המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר ואי תפסינן לשון] אחרון (ו)נתעברה למשכיר וחייב ליתן לו י"ג זהובין כדתנן התם השכיר לו לחדשים ונתעברה השנה נתעברה למשכיר והכא בלשון ראשון השכיר לו לשנה ובלשון אחרון השכיר לו לחדשים והרי שתי הלשונות סותרין זה את זה. יחלוקו. יתן לו שכר [חצי] החדש. ואמ' שמואל. עלה דההיא משנה דמרחץ דקתני יחלוקו את חדש העיבור. בבא לבית דין באמצע החדש. ואמ' לו צא מביתי או תן לי שכר החדש הזה עסיקינן וכי מספקא לן אי זה לשון נתפוס אמרי' העמד ממון על חזקתו ומה שדר בה לא מפקינן ליה מיניה ומה שלא עבר מן החדש או יצא או יתן שכר חצי החדש דאמרי' העמד קרקע בחזקת בעליה. כולו למשכיר. העמד קרקע בחזקת בעלים. בסוף החדש כולו לשוכר. העמד מעות על חזקתן. דקרקע בחזקת בעליה קיימא. ואפי' בא בסוף החדש כולו למשכיר שהספק לאו עכשיו נולד אלא מתחלת החדש נולד והעמד קרקע על חזקתו ונמצא שדר בתוך של חברו וצריך להעלות לו שכר ואע"ג דאפיך מיפך דטעמ' לאו משום דתפוס לשון אחרון הוא אלא משום דספוקי מספקא ליה כשמואל רביה וספיקא שדי לה אתחלת החדש [ו]קרקע בחזקת בעליו העמידנו [ו]הכי הלכתא דאמרי' בפרק המקבל [ק"י ע"א] והא קימא לן כרב נחמן דאמ' קרקע בחזקת בעליה עומדת. וגבי מתני' דהכא נמי לית הלכתא כבן ננס לתפוס לשון אחרון אלא ספיקא הוא כשמואל ורב נחמן דקרקע בחזקת בעליה עומדת והלך אחר פחות שבלשונות כרבנן ויד מוכר על העליונה. וכן פסק ר' שמ' ז"ל. [ו]רב נחמן ושמו' בהא לא פליגי. דהלך אחר פחות שבלשונות.
<h2>דף קו.</h2>
בסימניו ובמצריו. האומר לחברו בית כור עפר אני מוכר לך בתוך הסימנים והמצרים הללו שאתה רואה הכל קח לך. פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה. כגון שנמצא חסר מל' סאה שהוא שיעור בית כור פחות מחמש סאין כגון שנמצא כ"ה סאין ועוד הגיעו ללוקח או נמצא ל"ה סאין פחות מעט הגיעו למוכר וזכה בו הקונה ואין לאחד מהן דין על חברו ובגמ' פליגי אמוראי בשתות עצמה אי הוי בפחות משתות או כיתר משתות.
שתות כפחות משתות והגיעו. והכי קאמ' אם פיחת מן הבית כור פחות משתות והוא הדין לשתות הגיעו אבל יתר משתות ולמטה עד שתות ולא שתות בכלל ינכה. שתות כיתר משתות. והכי קאמ' פחות משתות הגיעו כלומ' אם יש אונאה ביניהן פחות משתות כגון שהותיר או חיסר פחות משתות הגיעו אבל יתר משתות עד [שתות] ושתות בכלל ינכה מן הדמים ואם הותיר יחזיר לו קרקע והאי שתות לא משום דין אונאה הוא דאין אונאה אלא במטלטלין אבל לקרקעות אין אונאה שאם מכר שווה פרוטה במנה או שווה מנה בפרוטה הגיעו אלא שיעורה דרבנן הוא דהכי מחיל איניש היכא דאמ' בסימניו ובמצריו טפי לא מחיל. כך פי' ר' שמ' ז"ל. [לשון הרי"ף], דתניא כוותיה(ו) וכו'. הכי גרסי' בתוספת', בסימניו ובמצריו פחת שתות או הותיר שתות כשום הדיינים הגיעו פי' מדאמ' הגיעו אלמ' שתות כפחות משתות והוי מחילה כרב הונא ומתריץ רב הונא בגמ' כשום הדיינין ולא כשום הדיינין דאילו התם בטל מקח ואילו הכא הגיעו. שום הדיינין, בכתו' בפר' אלמנה נזונת [צ"ט ע"ב], שפחת שתות או הותיר שתות מכרן בטל. שום הדיינין בית דין שירדו לשום נכסי יתומים למכרן למזון האשה והבנות. ר"ח ז"ל, הא דרב הונא קימ' ושינויה דסמכה הוא דדייק הגיעו.
<h2>דף קו:</h2>
אמ' ליה. ההוא מוכר לרב פפא הך קרקע דמזביננא לך. הוי עשרין גריוי משחא. כ' סאין מדתה וכגון דאמ' ליה בסימניו ובמצריו. ולא הויא אלא חמיסר. דהינו פחות רביע. ואמ' ליה. אביי לרב פפא. סברת וקבילת. הני מילי. מתני'. היכא דלא קים ליה ללוקח במדת השדה. אבל מר קים ליה בגויה. מכיר א(ו)תה שדה זו ויודע הייתה שאין בה אלא חמשה עשר וכיון דידעת מחלת. והכי הלכת'. והא כ' אמ' לי. ולדעת כן אמ' לי כך שישלם לי הפחת משדה אחרת או ינכה לי מן הדמים דלהכי אמ' לי כ' על מנת להשלים לי כ'. אמ' ליה. אביי מצי למימ' לך דהאי דקאמ' כ' לא לתת לך כ' שהרי גם הוא היה יודע שאין בשדה אלא חמיסר אלא דעדיפא כעשרין של שדה אחר אמ' לך. ולהשביח מקחו אמ' כן.
האחין שחלקו. ביררו שנים חלקים שווין ואחר כך יפילו גורלות. והוא הדין לשותפין. כיון שעלה כו'. שנפל הגורל של אחד מהן והוברר גורלו קנה חלקו שנפל עליו הגורל וגם חברו קנה דעל מי יפול גורל שני אם לא על השני ואם שלשה הן אותו שנפל(ו) [לו] (ו)הגורל קנה חלקו והשנים קנו בין שניהן שני החלקין לחלוק כל שעה שירצו. ומיהו היכא דנפל הגורל לכולן פשיטא דקנו כולן ואע"ג דלא אחזיק כל אחד בשלו דכיון דמוחזקין ועומדין הן בין כולן בכל הקרקע אין הגורל מקנה כלום אלא מברר לכל אחד חלקו המגיעו. ולא שנא קרקע ולא שנא מטלטלין כיון שעלה הגורל (לו) [לזה] (ה)קנה חברו דהא לא מפליג תלמודא בין מקרקעי למטלטלי הכא מידי. מאי טעמ'. במאי קנו. בההיא הנאה דקא צייתי להדדי. ונשמעין זה לזה לחלוק בגורל כדי שיטול כל אחד חלקו בפני עצמו דאינן חפצים עוד בשותפות הילכך אין רוצין שיהיה עוד עיכוב בדבר וגמ' ומקנו אהדדי.
שני אחין שחלקו. קרקעות. בטלה מחלוקת. יחלקו לכתחלה בשלשה חלקין ובגורל דנהי נמי כיון דנפל גורל לאחד מהן קנו כולן הני מילי דחלקו (בראוי) [כראוי] אבל הכא דכל אחד נטל יותר מחלקו חלוקה בטעות היא והדרא. מקמצין. נוטל כל אחד שליש מחלקו ונותנין לזה. ר"ח ז"ל. מקמצין פי' כל אחד מוציא קומץ מן החלק שהגיעו והוא שליש מה שהגיע לידו ונותנין לאחיהן השלישי ואין צריכין לבטל חלוקתן כגון שהיה עזבון לאביו קרקע שווה ג' מאות זהובין זה נטל שומא ק"נ והאחר כמותו כשמוציא כל אחד מחלקו שלישו והוא שומא נ' זהובין מכל אחד ונותנין לאחיהן נמצא ביד כל אחד ק' זהובין והוא חלקו המגיעו מעזבון אביו. הדר דינא. כלומ' חוזרת החלוקה בשביל שנטלו חלקן שלא מדעת אח שלישי. אלא מעתה הני בי תלתא. אחין או שותפין דקימי ואזיל בתרי מיניהו ופלוג. בלא ידיעת השלישי בפני ג' בית דין הדיוטות כדאמרי' באלו מציאות [ל"ב ע"א]. הכי נמי דבטלא מחלוקת. כשיבא השלישי ויאמר איני חפץ בכך בתמיה. אדעתא דבי תלתא. בשלשה חלקין חלקו הכל דמטי לכל (חי) [חד] חלק הראוי לו הולכך לדעתו לא חיישינן דאילו הוה הכא נמי פליג בגורל אבל הכא דאיגלאי מילתא לבסוף דנטל יותר מחלקו טעות הוא ובטלה. מהכא שמעינן דפשיטא להוא דתלתא אחי או תלתא שותפי אי נמי תרי אחי או תרי שותפי, כדמוכח באלו מציאות [ל"א ע"ב] באיסור ורב סיפרא דעבוד עיסקא בהדי הדדי והלך רב סיפרא ופלג בלא דעתא [דאיסור באפי תרי כו', ופלג חד בלא דעתא] דחבריה וכגון דפלג באפי תלתא ואית ליה שהדי דפלג בפני בית דין כדאמרי' באלו מציאות תתקיים החלוקה ואין חברו יכול לערער ואם חלק שלא בפני בית דין לאו כלום הוא ומה שהשביחו הנכסים השביחו לאמצע. והני מילי מידי דצריך שומא אבל (מ)חלוקת מעות דלא צריכי שומא אין צריך בית דין.
<h2>דף קז.</h2>
איתמר ג' אחין שחלקו וכו'. כלומ' אם חלקו בית ט' סאין והגיע חלק כל אחד בית ג' סאין. ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן. שהוא בית ג' סאין. תוספ'. ואם תאמר והא כל אחד חייב לפרוע חוב אביו ואין יכול ליטול חלק האחד כדתניא בפ' יש נוחלין [קכ"ד ע"א] יצא עליהן שטר חוב בכור נותן פי שנים יש לומ' דהכא מיירי כגון שעשאה אפותיקי. רב אמ' בטלה מחלוקת. כלומ' בטלה חלוקה הראשונה וחוזרין וחולקין נכסי אביהן כבתחלה. דסבירא ליה לרב האחין שחלקו יורשין הן ואין הירושה חוזרת ביובל כמו המקח שהוא חוזר ביובל ודינם אחר החלוקה כמו שהיה קודם החלוקה הולכך אין שני האחין שלא טרף בעל חוב מהן רשאין לסלק האח השלישי שיטול חלקו במעות אלא חלקו המגיעו יטול בקרקע. ושמואל אמ' ויתר. איבד כלומ' הפסיד האח השלישי שנטל בעל חוב של אביו חלקו ואינו גובה מאחיו כלום לא בקרקע ולא במעות דסביר' ליה לשמו' האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל כדין לוקח מאיש אחר דסבירא ליה אין ברירה דלא אמרי' הוברר הדבר שזה החלק שהגיעו כאלו ציוה עליו אביו בפירוש אלא כל אחד החליף זכותו בזכות אחיו ומכרו לו לפיכך חוזרת המכירה ביובל וכמו כן נמי אם בא בעל חוב וטרף חלקו אין לו לתבוע מאחיו כלום לא קרקע ולא מעות דסבירא ליה לשמואל [דכלקוחות שלא באחריות הן דאי הוה סבירא ליה] דכלקוחות באחריות הן היה נוטל כל חלקו מעות ולא קרקע (השתא דסבירא ליה דכלקוחות שלא באחריות הן היה נוטל כל חלקו מעות ולא קרקע) אבל השתא דסבירא ליה דכלקוחות שלא באחריות הן אין לו כלום ומזלו גרם שטרפו בעל חוב יותר מאחיו.
רב [אסי] אמ' נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. כלומ' חצי בית סאה בקרקע וחצי בית סאה במעות ומפסיד בית סאה לגמרי מהאי טעמ' דמספקא ליה לרב אסי דילמא הלכת' כשמואל דכלקוחות שלא באחריות דאמו ואין לו כלום לא בקרקע ולא במעות או דילמ' הלכת' כרב דאחין שחלקו יורשין הן וחייבין האחין שיתנו לו בית שתי סאין בקרקע וכיון דמספקא ליה קימ' לן ממון המוטל בספק חולקין וחייבין האחין ליתן לו בית סאה [ומפסיד בית סאה] דשמא לקוחות שלא באחריות הן ואי לא הוה מספקא ליה לרב אסי אלא תרי ספיקי היה נוטל כל אותו בית סאה בקרקע כדין יורשין אלא מספקא ליה דשמא לאו כיורשין דאמו אלא כלקוחות באחריות דאמו ואין דינו בקרקע כלל אלא במעות לפיכך גם אותו בית סאה שיש לו ליטול מאחיו יטול מהן חצי בית סאה בקרקע וחצי בית סאה במעות ומשום הכי קרי לחצי בית סאה רביע לפי שהוא רביע משתי סאין שהיו ראויין לו כמו לשאר אחיו אלא שמפסיד חצי חלקו משום ספיקא דכלקוחות שלא באחריות הן.
והלכת' בטלה מחלוקת דכיורשין דאמו. כלומ' אותה חלוקה שחלקו בטלה וחוזרין וחולקין בשוה וכל אחד ואחד יגיע לו שתי בתי סאין בקרקע ממש דאמרי' אטו האי ברא והאי לאו ברא. וכן כתב ר' האיי גאון ז"ל ור"ח ז"ל דבטלה מחלוקת.
שלשה שירדו לשום. נכסי יתומים למזון האשה והבנות ואין שומת בית דין בפחות משלשה. אחד אומ' במנה. דהיינו מאה זוזי. שנים אומרי' במאתים בטל יחיד במיעוטו. כלומ' בטלו דברי היחיד מפני שהוא מעט וכתי' אחרי רבים להטות. אחד אומר במנה. דהיינו כ"ה סלעין. ואחד אומ' בכ' סלעים. דהינו ה' סלעים פחות. ואחד אומ' בל'. דהינו ה' סלעים יותר. נידון במנה. מפר' טעמ' בגמ' מילתא מציעתא היא כלומ' דבר השווה הכריע בין שניהן והוסיף ה' על הממעיט ופיחת ה' על המרבה. ר' אלעזר בר' צדוק אומ' נידון בצ'. קסבר האי ארעא צ' הויא והאי דקאמ' כ' קא טעי י' לאחוריהם והאי דקאמ' מנה קא טעי י' לקמיה. אחרין אומרי' עושין שומא ביניהן ומשלשין. קא סבר האי ארעא תשעין ותלתא ותולתא שויא האי דקאמ' כ' קא טעי תליסר ותולתא לאחו' (ומיהו) והאי דקאמ' מנה קא טעי תליסר ותלתא לקמיה ובדין הוא (דילמ') [דלימ'] טפי פי' מנה ושבעה פחות שליש והאי דלא אמ' סבר מיסתאי דקא מטפינא כולי האי אחבראי ובגמ' מקשי על אילו הטעמים ומתריץ. [ל' הרי"ף] והלכת' כת"ק. דאמ' נידון במנה. (טענה) [טעמא] דאחרין לא ידעינן. דלא מיסתבר טעמיהו. הלכת' כוותיהו עבדי בתמיהא.
<h2>דף קז:</h2>
מתני' משמנין ביניהן. בגמ' מפ'. משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום. כולה מפ' בגמ'. ומקבל עליו. מוכר לתת מחצי (ה)שדה[ו] (ו)מקום הגדר לגדור זה הלוקח חצי שדהו מכל צד מפני החיות שלא יכנסו לתוכו דסתם מוכר חצי שדה מוכר לו כל צרכי השדה אבל היכא דמכר לו שדה שלימה התם מילתא דפשיטא היא שמכר לו את כולה ומה יוסיף ליתן לו יותר. כך פי' ר' שמ' ור"ג ז"ל. ור"מ ז"ל פי' מקבל עליו הלוקח. בן חריץ. חריץ קטן שבין הגדר לחריץ הגדול. ששה טפחים. רחבו בארך כל השדה. ובגמ' מפר' למה לי כל הני.
גמ' ולוקח נוטל כחוש. יד הלוקח על התחתונה לפי' נותן המוכר ללוקח המקום הגרוע שבאותה השדה דדילמ' דמי חצי השדה אמ' לו לפי' נוטל מן הכחוש יותר מן החצי כדי דמי חצי השדה כדמפ' לקמיה והינו רווחא דמוכר דרוצה אדם בקב עדית יותר משני קבין זבורית. והא אנן משמנין ביניהן תנן. דמשמע יד שניהן שווה ליטול זה בשומא שלא יטול זה מן היפה וזה מן הכחוש דכי הדדי פלגי בגוף הקרקע. אדאכלת כפניאתא בבבל. שהיית אוכל תמרים ומעדן עצמך בבבל ולא הייתה עוסק בתורה ומקנתרו היה. תרגמינה מסיפה. פירשנוה כך כי דקדקנוה למתני' ונתברר לנו טעם מסיפה. דקתני סיפה חציה בדרום אני מוכר לך וכו'. ואם כדבריך הוא דחצי שדה אני מוכר לך ממש הוא למה משמנין (מתחוק) [ימתחו קו] המדה ויטול הלוקח חציה בדרום שהרי כך פי' לו חציה בדרום אלא מדקתני אפי' בסיפה משמנין ביניהן שמעי' מינה דהאי דקתני משמנין לדמי הוא כלומר מה ששווה חצי שדה זו מכרתי לך מן הקרקע באי זה מקום שארצה אתן לך. מיהו רישא דמתני' שמין כל השדה ואם עלו דמיה מאה דינרין נותן המוכר ללוקח מה ששווה חמשים דינרין במקום הכחוש בשדה זו שיד הלוקח על התחתונה וזהו פי' משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו פירושו בדמי חצי שדהו אבל סיפה דמתני' אין שמין כל השדה אלא חציה שבדרום שמין ומה שווה חציה שבדרום נותן המוכר ללוקח כנגד אותן הדמים באי זו רוח שירצה ויד הלוקח על התחתונה וזה שאמ' חציה שבדרום שומת חציה שבדרום קאמ' ולא חציה שבדרום ממש הוא שמכר לו. וכן פי' ר"ח ור' שמ' ז"ל.
<h2>דף קח.</h2>
כדי שלא תהא חיה קופצת. על הגדר איצטריך חריץ ובן חריץ. ומפ' בגמ' דאיצטריכו תרויהו דאי עביד חריץ ולא עביד בן חריץ איידי דרווח קיימא בגויה וקפצא. פי' איידי דהווה ששה טפחים נכנסת בתוכו ונמשכת מעט לאחוריה וקופצת. ואי עביד בן חריץ ולא עביד חריץ איידי דקטין קימא אשפתיה וקפצא.
[לשון הרי"ף מע"ז ע"ב ע"א] לדידך מזבנינא לה(ו). [ו]קנו מיניה בקניין. והא לא פסק. ראשון דמים ולא סמכא דעתיה אקנין דסבר אם ירצה לחזור ירבה עלי בדמיה. המוכר יינו לנכרי פסק עמו מעות עד שלא מדד דמיו מותרין. דמשיכה בגוי קונה הולכך כשמודדו הינו משיכה וקנייה גוי מיד והוה ליה זוזי גבי דגוי בהלואה ויין נסך לא הוי עד דנגע ביה. מדד עד שלא פסק דמיו אסורין. דגוי לא (י)קנה במשיכה דכיון דלא פסק דמיו לא סמכה דעתיה הולכך כי נגע ביה הוי יין נסך דישראל. אלמא לא קניא משיכה משום דלא פסק קודם לכן הולכך קניין נמי לא מהני. (הכא) [הכי] ג' ר"ש ז"ל מאי הוי עלה מאי הוי עלה כדאמרי' דלמ' מהכא לא פשיטא לקניין דעלמא והכא משום חומרא דיין נסך שאני דאחמירו רבנן למימר דלא קניא משיכה בלא פיסוק דמים אבל בעלמא קני. משך ממנו חמוריו ופועליו. הרי שהיה מביא חמוריו טעונין פירות ופועליו נושאין בכתף ומשכן חברו ממנו והכניסן לתוך ביתו לאו משיכה היא שאין משיכה קונה אדם ופירות כל זמן שהן עליו לא נקנו. בין פסק דמים אחרי כן עד שלא מדד. כלומר כל זמן שלא מדד לא קנה משום פיסוקי דהא ליכא משיכה וביתו נמי לא קני דהא עודן עליהן. בין מדד. דהשתא קניא ליה חצרו. עד שלא פסק. שניהן יכולין לחזור דביתו לא עדיף ממשיכה ומשיכה לא קניא כל זמן שלא פסק אבל מדד ופסק או פסק ומדד קני ליה ביתו ולא בעי משיכה. פירקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור. דאע"ג דלא מדד כיון שפסק קניא ליה רשותו במשיכה. מדד עד שלא פסק שניהן יכולין לחזור. כל זמן שלא פסק דמדידה לא מהניא מידי ורשותו לא קניא עד שיפסוק אלמא משיכה בלא פיסוק לא קניא. קניא קמה. דהא פסק וקנו מיניה. זוזי אנסוה. זה שנתן ק' וכ' זוזי אנסוה למוכרה וכל כמה דלא יהבי ליה כולי האי לא הוה בדעתיה לזבונה ואיהו אי מזבניננה לה בשוויה א"ל והא לא זבנה מדעתיה אלא בעל כרחיה. א"ל כד שימי בתלתא. מזבנינה לך כיון דאמ' ליה לישנא דשומא ונקט תלתא שהן בית דין לתורת בית דין נחת. ואפי' תרי מגו תלתא. שלשה שמין ואם אחד חלוק אזלינן בתר רובה. כדאמרי בי תלתא. לאו לתורת דינין נחית (ולאמרית) [ולאמירת] שלשתן נתכון. כד שימי ארבעה. כיון דנחת לדעות הרבה יותר מכדי בית דין ודאי לאו לתורת דיינין נחת אע"ג דנקט לישנא דשומא ולא אזלינן בתר רובה עד דאמרי כולהו דאי(ן) חלוקין מאי אהני ליה דעות.
יש נוחלין. יש קרובין שנוחלין את קרוביהן כשמתים וגם אם הן מתים מנחילין להן את ממונם דהינו ששניהן נוחלין זה את זה והאי דלא תאני (ו)יש נוחלין זה את זה היינו משום דבעי למתני סיפה נוחלין ולא מנחילין תנא נמי רישא נוחלין ומנחילין. ויש שנוחלין. את קרוביהן אבל אם ימותו הן אין מנחילין את שלהן לאותן קרובין שהן מורישהן. מנחילין ולא נוחלין. בגמ' מפ' למאי איצטריכו הני תרי בבי דאותן דאמרן בהן נוחלין ולא מנחילין מכלל דאינך שאילו נוחלין אותן ולא מנחילין להן מיקרו מנחילין ולא נוחלין דהא חדא נפקא מכלל חברתה. האב נוחל את הבנים וגם מנחיל להן. וכגון שאין לאותן בנים זרע אז נוחל אותן האב אבל אם יש להן בנים הן קודמין לזקינם כדמפ' בגמ'. ובגמ' אקשי' מאי שנא דתנא ברישא דמתני' האב את הבן נוחל ומנחיל והלא בעת שנוחל האב לבנו נמצא שמת הבן בחיי אביו ולא הניח הבן ההוא זרע ליורש[ו] ולפי' אביו יורשו וזו קללה היא לו והיה לתנא דמתני' לפתוח הבן נוחל את האב שהיא ברכה שימות האב ויקברנו בנו כדכתי' ויוסף ישית ידו על עיניך הבטיחו שיקברנו בנו. ועוד כדכתי' איש כי ימות ובן אין לו הא יש לו בן בנו יורשו. ופריק ירושת האב לבנו אינה מפורשת בתורה אלא מדרשא מיתינן לה הולכך חביבה ליה לתנא ומשום הכי אקדמה. והבנים. נוחלין את האב ומנחילין. והאחין מן האב. כגון ראובן ויוסף בני יעקב אע"פ שהן מלאה ומרחל יורשין זה את זה בשביל שהן אחין. וכגון שמת יעקב אביהן אבל אם יעקב אביהן קיים הוא קודם כדאמרי' בגמ' וכגון שאין להם בנים ודוקא אחין מן האב דמשפחת אב קרויה משפחה כדילפי' בגמ'. האיש נוחל את אמו. אבל לא מנחיל שהרי קרובי האב יורשין אותו כי משפחת אם אינה קרויה משפחה. והאיש נוחל את אשתו. כדנפק' לן בגמ'. ובני אחיות נוחלין ולא מנחילין. הבן נוחל את אחות אמו שהרי הוא בא מכח האם ואלו מתה דודתו בחיי אמו אמו יורשתה וגם הוא יורש את אמו נמצא שבאו לידו נכסי דודתו. ולא מנחילין. דכשמת הבן אינו מנחיל לאחות אמו אלא לקרובי אביו דמשפחת אם אינה קרויה משפחה. ל"א בני אחיות הינו בני אחות כלומ' בני אחיותיו של אדם נוחלין אותו אבל לא מנחילין לו דהוא אינו יורשן. האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם. בגמ' פריך דהיינו נמי הך בבא דנוחלין ולא מנחילין דמההיא שמעי' דהיינו הך. לא נוחלין ולא מנחילין. זה לזה אלא קרובי אביו של זה ואביו של זה יורשין אותו. וכל הנך קרובין דקתני שיורשין זה את זה הני מילי כשאין קרוב אחר הקרוב לזה יותר מזה. וגם הנהו קרובין דקתני לא נוחלין ולא מנחילין כגון קרובין שמצד האם הני מילי שיש קרובין מצד האב היורשין אותו וקרובין לו יותר מקרובי האם ואע"פ שגם אמו ממשפחת אביו אבל אם אמו קרובה לו ממשפחת אביו ואין לו קרוב מאביו שקרוב לו כמו אמו אז האם יורשת את הבן ואם אין האם בחיים קרובי האם יורשין אותו דהויא לה ממשפחת אב דמכח קרובת אביו באין ליורשו.
<h2>דף קט.</h2>
גמ' והעברתם. משמע תעביר הנחלה מקרוב זה שהוא קיים כדי לתת לזה והעברת מן האב לתת לבת. במקום אחין. שאין (לבת) [למת] בן ובת אלא אחים.
<h2>דף קי.</h2>
והבנים את האב מנא לן. דבנים קודמין לבנות מדלא קתני הבנים והבנות את האב ומיהו בנות נוטלות עישור נכסים כתקנת חכמים במס' כתובות [ס"ח ע"א]. דכתי' איש כי ימות ובן אין לו וגו'. והוה מצי למכתב אי[ש] כי ימות ובן ובת אין לו אי נמי איש כי ימות והעברתם את נחלתו לבנו ובתו. טעמא דאין לו בן. עם הבת הא יש לו בן ובת הבן קודם.
<h2>דף קי:</h2>
לבניכם אחריכם. הוה מצי למכתב זרעכם אחריכם. ולא בנותיכם. במקום שיש בן. ומקשי בגמ' אלא מעתה למען ירבו ימיכם וימי בניכם בניכם ולא בנותיכם. ומתריץ ברכה שאני. דלכל ישראל מברך (מבורך) ולא איצטריך למכתב זרעכם דסברא היא דבין אבנים בין אבנות קאי דאין ברכה לחצאיין אבל גבי ירושה אם איתה דבנות יורשות במקום בן הוה ליה למכתב זרעכם. ממשפחתו. ואחים מן האם אינן ממשפחת אב.
<h2>דף קיא.</h2>
מנא לן. דהאיש יורש את אמו ולא הבת את אמה דבן קודם לבת בנכסי האם דכי כתי' דבן קודם לבת בנכסי האב הוא דכתי' איש כי ימות ובן אין לו גו' אבל אשה כי תמות מנא לן דירית לה בן וגם מנא לן שיקדום לבת. וכל בת יורשת נחלה ממטות. משמע שבת אחת מקבלת נחלה משני מטות ואי אתה מוצא קרובין לה שתקבל נחלה מהן יותר מאביה ומאמה וכגון שאביה משבט ראובן ואמה משבט שמעון וכשנישאת אמה לאביה היו לה אחין לאמה של בת זו שיירשו נחלת אביהן דליכא הסיבת נחלת שמעון לראובן בשעת נישואין דלא קפיד קרא אלא שבשעת נישואין לא תהא ראויה לירש נכסי אביה ומתו אחיה ואחר כך מת אביה וירשה אותו ומתו האם והאב ולא היה להם כי אם בת זו וירשתן נמצאת יורשת שני מטות נחלת אמה ממטה שמעון ונחלת אביה ממטה ראובן. בן מנין. שיורש את אמו [ד]איכא למימ' בהכי קפיד [קרא] הבן יורש את האב והבת תירש את האם. שהורע כחה בנכסי האב. דבן קודם לה. ייפה כוחה בנכסי האם. דיורשת את האם. אינו דין שייפה כחו בנכסי האם. שיירש כמו הבת אבל עדיין לא למדנו שיקדום לבת והינו דקאמ' וממקום שבאת וממקום שהתחלת ללמוד דהינו מנכסי האב חזור ולמד עוד מה להלן כו'. פריש בגמ' הינו טעמ' דלא דריש דיו לבא מן הדין להיות כנדון שיירש הבן כמו הבת בנכסי האם שממנה למד דאמ' קרא ממטות מקיש מטה האם למטה האב מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה האם בן קודם לבת.
<h2>דף קיא:</h2>
לו משפט הבכורה. האי לו דריש ליה לגבי אב לומ' שמשפט הבכורה בנכסי האיש ולא בנכסי האשה. מלמד שהבעל יורש את אשתו גו'. מקשי בגמ' והא(י) קראי לא כתי' הכי פי' דכתי' ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב דמשמע שהאשה יורשת את בעלה. ומסיק רבא הכי קאמ' ונתתם נחלת שארו לו קסבר גורעין ומוסיפין ודורשין פי' גרע ו"ו מנחלתו ולמ"ד מלשארו ומוסיפין שתי אותיות הללו זו על זו לעשותן תיבה אחת והיא לו ודרוש ונתתם את נחלת שארו לו. ולאו דוקא מגרע ומוסיף אלא פשטיה דקרא איכא לפרושי כאלו גורעין ומוסיפין ודורשין דהכי משמע ונתתם את נחלתו כלומ' תתנוה לזה האיש שתהיה נחלתו, לשארו, כלומ' על מי אני מצוה ונתתם את (נחלתו) הירושה להיות נחלתו, לשארו, לאותו האיש שהאשה זו שארו היא, כלומ' נחלת האשה תתנו לבעל. כך פי' ר' שמ' ז"ל. תוס', מלמד שהבעל יורש את אשתו אע"ג דקרא לא משמע הכי אלא משמע דאשה יורשת את בעלה מפרשי' לקרא גורעין ומוסיפין משום דכתי' וירש אותה הוא יורש אותה והיא אינה יורשת אותו אע"ג דהוה מצי למדרש דאשה יורשת בעלה מדכתי' ונתתם את נחלתו לשארו דמשמע נחלת הבעל לאשה ובעל יורש את אשתו מדכתי' וירש אותה לא בעי למדרש הכי משום דאותה משמע מיעוט דאין היא יורשת אותו מדלא כתי' וירשה ועוד דלגמרי וירש אותה (מותר) [מיותר] דמשארו שמעינן תרתי דכיון שהיא יורשת אותו מטעם שארו גם [הוא] יירשנה מטעם שארו. ור"מ ז"ל אמ' [פ"א נחלות ה"ח] שהבעל יורש אשתו מדברי סופרים.
<h2>דף קיג.</h2>
בסיבת הבעל הכתו' מדבר. כלומ' בסיבת נחלה משבט לשבט על ידי הבעל שיורש את אשתו והוא משבט (אחד) [אחר] ונמצא שהוסבה נחלה משבט לשבט בכך דיבר הכתו' והקפיד שלא תנשא לשבט אחר אלא לאחד ממשפחת אביה. כיצד אם תנשא אשה מבני שבט ראובן לאחד משבט שמעון והיא יורשת שלא הניח אביה בן אלא לאותה בת לכשתמות יירשנה בעלה ונמצא[ת] (ב)נחלת שבט ראובן הוסבה לשבט שמעון לפיכך הזהירה תורה שלא תינשא בת (ירושת) [יורשת] נחלה אלא לאחד ממשפחת מטה אביה. מיכאן שהבעל יורש את אשתו. או אינו אלא בסיבת הבן. שהבן יורש את אמו והוא מתיחס אחר מטה אביו ונמצא שעל ידו הוסבה נחלה אם תינשא לשבט אחר אבל הבעל איכא למימ' דלא ירית ואינו מסב הנחלה לשבט שלו ובשביל סיבת הבעל לא אזהיר רחמנא להנשא לשבט שלה אלא בשביל סיבת הבן. הרי סיבת הבן אמור. מדלא כתי' אחר. אלא מה אני מקיים ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר בסיבת הבעל. שיירשנה בעלה אם תנשא שהוא אחר לגבה אבל אם ניסבת הנחלה על ידי בנה שיורשה אינו אחר ממש לגבה דבן כרעה דאמיה הוא.
<h2>דף קיג:</h2>
למאי הילכת'. ממעט להו לבנות אחיות הא ודאי יורשות אחי אמן שהרי הבת יורשת את אמה ובמקום אמה עומדת לירש אחי אמה שהרי האשה יורשת אחיה שאין עמה אח כדלקמן בסמוך דמקיש ירושה שנייה לירושה ראשונה וכו'. ליקדם. שיקדמו הבנים לבנות לירש את דודיהן דילפינן לקמן מירושה ראשונה שהבן קודם לבת.
וירש אותה. הכי נמי הוה מצי למנקט ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו דהיינו ירושה שנייה [אלא סיפא דכולהו נקט וכ"ש ירושה שנייה] ושלישית דסמיכי לירושה ראשונה. [ירושה ראשונה.] הכתובה תחלה וקודמת לכל היורשין שהבן קודם לכל יורשין שבעולם. מקיש(י). דכתי' ואם אין לו בת ואם אין לו אחים וכן כולם ו"ו מוסף על עניין ראשון. אף ירושה שנייה. והוא הדין לעשירית דבן קודם לבת, דאחין קודמין לאחות לירש בנכסי האב ובני אחי האב קודמין לבנות אחי האב אחיותיהן אבל אם יש שני אחי האב ולזה בנים ולזה בנות אלו יורשות חלק האב ואלו יורשות חלק אביהן וכן הלכת'. ר' יוסי הלוי ז"ל, מקיש ירושה (ראשונה) [שנייה] לירושה (שנייה) [ראשונה] וכו'. פי' ירושה ראשונה היא ירושת הבן לאביו והבת לאביה שהן זרעו של מת וירושה שנייה היא ירושת האחין ואחי האב למת שאינו זרעו של מת אלא זרע אבי המת וזרע אבי אבי המת מה ירושה ראשונה וכו'.
ביום הנחילו. הוה מצי למכתב בהנחילו. ביום אתה מפיל נחלות. לקמיה מפ' להו. והיתה וכו'. בסוף פרשת נחלות כתי' והיתה לבני ישראל לחוקת משפט מדקרי להו משפט ש"מ כל שאר נחלות נמי ביום ואי משום דכתי' ושפטו את העם בכל עת הא אוקמה רבא בסנהדרין בפר' אחד דיני ממונות [ל"ד ע"ב] לגמר דין אבל תחלת דין ביום דלהכי כתי' ביום הנחילו והיינו דתנן [שם ל"ב ע"א] דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה. אורעא לשון מאורע לשון ויקר מקרה כלומ' נסתימא להיות דין וצריך ג' וביום וילפינן נמי מיניהו לכל דיני ממונות להיות דנין תחלתן ביום כנחלות דכתי' ביום הנחילו. ומיהו כולהו קראי צריכי ביום הנחילו איצטריך לתחלת דין וביום וחוקת משפט איצטריך לרבויי כל שאר נחלות דילהוו דין דהאי ביום הנחילו לא איירי אלא בבן היורש את אביו לחוד.
ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין כו'. אמ' ר' שמ' נ' בעיני דדוקא שנכנסו לבקר את החולה הולכך רצו יעידו רצו יהו דיינין אבל אם נכנסו כדי להעיד שזמנום לשם והביאום לשמוע כדי להעיד הרי הן עדים ואין עד נעשה דיין דדמי [ל]נכנסו בלילה דחשיב להו עדים הואיל ומתחלה לא היו ראויין לדון (בלילה) [דלילה] לאו זמן תחלת דין הוא וכל שכן הכא דאם באו לשם עדים אין עד נעשה דיין. ר' יוסף הלוי ז"ל, אמ' ר' יהודה ג' שנכנסו לבקר את החולה. וצוה לפניהם במה שצוה. רצו כותבין רצו עושין דין. פי' רצו עושים עצמן עדים עושין וכותבין הצואה וחותמין עליה וכשתבא הצוואה לפני בית דין לדון עליה צריכין (הן) שנים משלשה אלו להעיד בפניהן עליה והדיינין עושין דין ואם רצו ג' אלו מעיקרא לעשות עצמן דיינין עושין ואין צריכין להעיד בזו הצוואה בפני בית דין אחר אלא הן עצמן הרי הן בית דין וחותכין את הדין באותה הצוואה שצוה החולה בפניהן מעיקרא כמו שחותכין הדיינין את הדין במה שהודה בעל דין בפניהן (כל שיהו) [שלא יהו] צריכין להעיד בה בפני בית דין אחר לפי שכיון שצוה בפניהם והם ג' בית דין (עושין) [עשאן] מעיקרא ויש להן לעשות עצמן בית דין. אמ' רב חסדא. לא אמרן שרצו לעשות עצמן בית דין עושין אלא שצוה בפניהם ביום אבל צוה בפניהן בלילה צוואה זו עדים עשאן ולא בית דין לפי שהלילה פסול לדין ואין ראוי לעשות בו דין ולא שיהא בו ישיבת בית דין דכתי' ועל פיהן יהיה כל ריב וכל נגע מקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום דכתי' וביום היראות בו אף ריבים ביום הולכך צריכין הן לכתוב אותה צוואה ולחתום עליה בתורת עדים או להעיד בה בפני בית דין והן חותכים את הדין עליה אבל הן עצמן אין להן רשות לעשות עצמן בית דין ולדון בה אפי' ביום אחר שכיון שבתורת עדות נצטוית לפניהן צואה זו הוו להו עדים ואין עד נעשה דיין.
<h2>דף קיד.</h2>
ה"ג ר' שמ', קניין עד אימתי חוזר בו. וכן כתו' בפ' ר"ח ז"ל. ובין מתנת בריא בין מתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קניין מיירי וקבעי עד אימתי יכול לחזור בו מקניינו ולבטלו דהא לא גמר ומקני מיד אלא לדעת לקיים לו תנאים שיפרש אחרי כן או אם ירצה לחזור בו שיוכל לחזור דקים להו לרבנן דאדעתא להכי מקני איניש שיתן אל לבו אחרי כן וידע אם אפשר לו בקניין זה לעשותו קניין גמור. כל זמן שיושבין. דאדעתא דהכי מקני ליה על מנת שאם לא יחזור בו באותו מעמד אבל אם יחזור בו יבטל. באותו ענין. של אותה מתנה.
<h2>דף קיד:</h2>
והילכת' כוותיה דרב יוסף. תוס'. מיכאן משמע דבכולהו תלמודא רבה ורב יוסף הלכת' כרבה בר מהנך תלת. (א'ג'ב') [אע"ג] דבההיא מחצה דלקמן ליכא מאן דפליג עליה דרב יוסף מכל מקום איצטריך תלמודא לפסוק כמותו משום דאביי מקשי ליה עליה ואע"ג דשני ליה שפיר ס"ד משום דרב יוסף איעקר תלמודיה לא הוי שינוייה עיקר קמ"ל. והאי דלא חשיב הכא מאי דפסקינן בחזקת הבתים [ל"ב ע"ב] כוותיה (כרבה) [דרבה] בארעא וכוותיה דרב יוסף בזוזי משום (דסתם) [דהתם] אין הלכת' לגמרי כרב יוסף. [לשון הרי"ף מלקמן קמ"ג ע"א] אמ' רב יוסף אקנאי פלגא. דדרש והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו.
האשה את בנה וכו'. בגמ' פריך הא תו למה לי הינו הך האשה את בנה הינו האיש את אמו. פי' למה לי למתני מנחלת ולא נוחלת היינו רישא דקתני האיש את אמו נוחל ולא מנחיל, האשה את בעלה הינו האיש את אשתו, ואחי האם הינו בני אחיות. ומתריץ הא קמ"ל וכו'. כלומ' להכי תנא הך בבא יתירא לאקשויי האשה את בנה להאשה את בעלה דבאותו ענין שהאשה מנחלת לבעלה מנחלת נמי לבנה. מה אשה את בעלה. אינה מנחלת לו בראוי לה לאחר מיתתה כדילפי' בגמ' מקראי דאין הבעל יורש את אשתו בנחלה הבאה לה ממורישה כשהיא בקבר אלא בנה יורשה ואם אין לה בן הקרוב למורישה יותר קודם. אף אשה את בנה. אינה מנחלת לו בראוי לאחר מיתתו כדי שינחיל לקרוביו שמצד אביו ולא מצד אמו כגון שאם מת הבן ואחר כך מתה אמו אין זה הבן שהוא כבר מת ונתון בקבר מקודם מיתת אמו יורש עתה את אמו להנחיל לאחיו מאביו אלא יורשי אביה יורשין אותה.
<h2>דף קטו.</h2>
אשה נמי תירש את בנה. גרס' במתני' ובני אחיות ותנא עלה בני אחיות ולא בנות אחיות ואמרי' למאי הילכת' ואמ' רב ששת לקדם כלומ' שהבנים נוחלין את דודיהן ולא בנות לפי שהבנים באין לירש את דודיהן מכח אמם שהיתה אחותם דסבירא ליה דבן קודם לבת בנכסי האם וטעמ' מדכתי' מטות מקיש מטה האם למטה האב מה מטה האב הבן קודם לבת בנכסי האב אף מטה האם הבן קודם לבת בנכסי האם. ומקשי בגמ' ותנא דידן אי דריש מטות מטות אשה נמי תירש בנה דאין הקש למחצה דמקשינן נמי מטה האם למטה האב מה [מטה] האב האב יורש את בנו אף מטה האם האשה תירש את בנה [ואי] (א)לא דריש מטות בן דקודם לבת בנכסי האם מנא ליה. ומתריץ לעולם דריש מטות ושאני הכא דאמ' קרא וכל בת יורשת יורשת ואינה מורשת. פי' ר' שמו' ז"ל לעולם דריש מטות להקישא שיקדום הבן לבת בנכסי האם מיהו להכי לא דרשי' הקישא לומר שתירש האם את הבן דאמ' קרא וכל בת יורשת נחלה ממטות וגו' והוי מצי למכתב וכל בת נחלה וכתב יורשת למימ' דוקא יורשת שני מטות אבל אינה מורשת לשני מטות אם מתה היא אלא לאחד מהן דהינו אב דאין האם יורשתה. ור"ח ז"ל דייק מם ממטות מקצת שני מטות היא דיורשת ואינה מורשת כגון אם שאין האם יורשת בתה והוא הדין לבנה דמטה האב בהדיא אשכחינן דירית מדכתי' והעברתם את נחלתו לבתו במקום בת אתה מעביר נחלה מן האב וכו'.
מתני' בן קודם לבת. ראובן קודם לדינה אחותו לירש את יעקב [וכן כל יוצאי יריכו של ראובן אם מת ראובן קודמין לדינה אחותו לירש את יעקב] כגון אם מת ראובן חנוך בנו קודם לדינה לירש את יעקב ובנו של חנוך ובן בנו שעד אלף דורות כולן קודמין לדינה. ובגמ' מפ' טעמ' מדכתי' אין לו עיין עליו. בת קודמת לאחין. ואם יש אב למת גם לו קודמת. אחין קודמין לאחי האב. ואם יש להן אחיות הן קודמין לאחיות והאחיות ויוצאי יריכם קודמין לאחי האב. כל הקודם בנחלה. (ואת) [ומת] יוצאי יריכו עומדין במקומו לירש אותה נחלה ולא שאר קרובי המת יורשין אותו אע"פ שקרובין למת יותר מיוצאי יריכו [של] (דל)זה. והאב קודם. לירש בנו או בתו שמתו. לכל יוצאי יריכו. דהינו אחי המת. וכבר נפקא לן בריש פר' מוהעברתם דאב קודם לאחין [ו]דוקא מיוצאי יריכו אבל יוצאי יריכו של בנו קודם לכל אדם.
גמ' ובת הבן. במקום שאין שם בן הבן. ובן של בת הבן. והוא הדין לבת של בת (הבת) [הבן] אלא לישנא קלילא הוא דנקט אבל בת של בת תרי זימני רצופין לאו לישנא קלילא הוא. אין לו עיין עליו. של מת אם יש לו בן או הבא מכחו של בן כגון יוצאי יריכו ויוד יתירא [קא] (כד)דריש דמצי למכתב אן בלא יוד כדכתי' מאן בלעם. עיין עליו. דהאי מת אם יש לו בת כלל. וכיון דאיכא יוצאי יריכה עובר ירך אמו הוא. [קט"ו ע"ב] הא כיצד. כלומ' ודאי כי היכי דאמרי' עיין עליו למטה הכי נמי אמרי' עיין עליו למעלה שאם כלה זרעו לגמרי העבירנה ליורשי האב למעלה הא כיצד אתה מוצא בכל מקום עיין עליו. נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן. שאם אין לו אב ולא אח [ולא אחות] ולא בן אחות ולא בני בניהן עד עולם ולא אבי האב ולא אחי האב ולא בן אחי האב ולא אחות האב ולא בני אחות האב מחזירין למטה ולמעלה על קרובי אבותיו עד ראובן. כללא דמילתא אבי המת קודם לאחי המת וכן אבי אבי המת קודם לאחי אבי המת אבל אחי המת קודם לאבי אבי המת וכן אחי אבי המת קודם לאבי אבי אביו של מת כדלקמן [קט"ז ע"ב] גבי בעיות דרמי בר חמא. וכן הלכתא. ולימא עד יעקב. אם [מת] ראובן הוא וכל זרעו חוזרין אצל יעקב ואם אין יעקב שמעון ולוי יורשין את הראוי לראובן אחיהן. גמירי דלא כאלי שבטא. שנא' כי אני י"י לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם. ראובן דנקט לאו דוקא אלא מפני שהוא שבט ראשון נקט ליה.
<h2>דף קטז:</h2>
אבי האב של מת והאחין של מת דהינו זקינו ואחיו אי זה מהן קודם. מי לימא כיון דיצחק קודם ליעקב לירש את עשו דהאב קודם לאח הרי הוא כאלו ירשו יצחק לעשו והולכך בא יעקב וירש את יצחק אבל אברהם לא יירשנו שהבן של מת קודם לאבי המת או דילמא בני בנים הרי הן כבנים ונמצא עשו בן אברהם וקודם אברהם ליעקב בנכסי עשו דהאב קודם לאחיו. (כ"ש) [ת"ש] האב קודם לכל יוצאי יריכו. ויעקב מיוצאי יריכו של אברהם הוא והולכך אברהם קודם לו בנכסי עשו. ורמי בר חמא. אמ' לך משום הכי מספקא לי דאיכא למימ' יוצאי יריכו משמע יוצאי יריכו שלו דהינו בנו ולא יוצאי ירך בנו. הכי נמי מסתברא. דיעקב קודם לאברהם בנכסי עשו. דקתני רישא כל הקודם בנחלה ואיננו כגון יצחק שקודם לאברהם בנכסי עשו אלו היה קיים השתא דליתיה ליצחק יוצאי יריכו קודמין דהינו יעקב שיירש זכות אביו יצחק שכן הוא הדין שהרי אם מת יצחק אחר עשו היה יעקב יורשו ולא אברהם דהבנים קודמין לאב כדאמרן בריש פירקין הוא הדין משמת יצחק קודם עשו יעקב יורשו ולא אברהם וכן הלכה.
פסק דין. שמעינן מפירקין שסדר נחלות כך הוא ראובן שמת חנוך ופלוא חצרון וכרמי יורשין אותו ואם מת אחד מן הבנים קודם ראובן וההוא בן הניח בן או בת עד ק' דורות יירש במקום אביו בנכסי ראובן ויטול כאחד מן בני ראובן. ואם אין לראובן בנים ולא בני בנים ואף לא בנות בנים אז יורשות בנות ראובן את ראובן. ואם אין לראובן בנות ולא בני בנות ולא בנות בנות עד ק' דורות אז יירש יעקב את ראובן בנו. ואם אין יעקב קיים ונתתם את נחלתו נחלת ראובן לאחיו בני אביו שמעון לוי ויהודה יוסף ובנימין ואם אינן קיימין תתנו נחלת ראובן לבני שמעון ושאר אחיו ואם אין להן בנים ולא בני בנים תתנו נחלתן לבנותיהן או לבנות בנותיהן דבכל מקום הזכר ויורשי הזכר קודמין לנקבה כדאמ' [קי"ג ע"ב] מקיש ירושה שנייה לירושה ראשונה. ואם אין אחין לראובן ולא בני בנים לאחין שמתו אחיו בלא בנים או שלא היה לו אח מעולם ונתתם את נחלתו לדינה בת יעקב אחותו מן האב או לבניה ולבני בניה או לבנותיה ולבנות בנותיה עד עולם. ואם אין לראובן אחות ולא בני אחות מן האב ונתתם את נחלתו לאבי אביו דהינו יצחק ואם אין יצחק קיים ונתתם את נחלת ראובן לעשו בן יצחק שהוא אחי אביו של ראובן ואם אין עשו קיים ונתתם את נחלת ראובן לאליפז בן עשו או לבניו או לבני בניו ואם אין בנים לעשו ונתתם את נחלת ראובן לבנות עשו ולבנות בנותיו. ואם [אין] אחין לאביו של ראובן ונתתם את נחלתו לבנותיו של יצחק דהינו אחות אביו או לבניהן ולבני בניהן או לבנותיהן ולבני בנותיהן. ואם אין לאביו של ראובן לא [אחין ולא] בני אחין ולא אחות ולא בנות אחות ונתתם את נחלת ראובן לאברהם אבי אבי אביו ואם אין אברהם קיים ונתתם את נחלתו לישמעאל אחי אבי אביו או לבניו של ישמעאל ולבני בניו או לבנותיו ולבני בנותיו. ואם אין ישמעאל ולא בניו וגם לא אחותו ובני אחותו קיימין ונתתם את נחלתו לתרח אבי אברהם ואם אין תרח ונתתם לנחור והרן בניו או לבניהן או לבני בניהן או לאחותיהן וליוצאי יריכה וכן לעולם עד אדם הראשון. האב קודם לעולם לאחי האב ולבניהן ואחי האב ואחות האב קודמין לאבי [אבי] האב ואבי [אבי] האב קודם לאחי אבי האב ולאחותו ואחי אבי האב ואחותו קודמין לאבי אבי [אבי] האב וכן לעולם. וגם למדנו שהבעל יורש את אשתו ואם אין הבעל קיים בנה יורשה ואם אין בנה בתה יורשתה ככל הסדר הזה עד אדם הראשון.
מתני' בנחלה. בנחלת ארץ ישראל ומשום דאמרן לעיל כל יוצאי יריכו (על כן) [של בן] קודמין לאחין דאשמעי' דבת הבן נוחלת במקום הבן משום הכי נקט להו שהרי בנות צלפחד נטלו חלק אביהן בנכסי חפר במקום צלפחד אביהן. חלק אביהן. צלפחד שהיה מיוצאי מצרים שהבן הנכנס לארץ לא היה נוטל בשביל עצמו חלק בארץ הואיל והוא לא יצא ממצרים בן כ' כדאמרי' בגמ' דקסבר האי תנא ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ ולא לבאי הארץ דכתי' לשמות מטות אבותם ינחלו ואע"פ שיוצאי מצרים לא נכנסו לארץ אלא מתו במדבר ולא נטלו חלק בארץ מיהו להכי אהני שאם יצא ראובן ושמעון ממצרים ונולדו להן בנים במדבר שנכנסו לארץ לראובן י' בנים ולשמעון בן אחד יטול בן שמעון חלקו כנגד עשרת בני ראובן שהרי לראובן ושמעון נתחלקה הארץ וזכו בני כל אחד בחלק אביהן וצלפחד יצא ממצרים ומת במדבר לפיכך נטלו בנותיו חלקו. וכל שלשה חלקין דמתני' נפקא לן בגמ' נתון תתן להן אחוזת נחלה ותניא נתון תתן להן זה נחלת אביהן בתוך אחי אביהן זו נחלת אבי אביהן והעברת את נחלת אביהן זה חלק בכורה כדכתי' והעברתה כל פטר רחם הולכך בעינן לפרושי דכי האי גונא הוה מעשה דצלפחד יצא ממצרים כשהוא בן כ' וכך חפר אביו ושהיה צלפחד בכור. וחלקו עם אחיו בנכסי חפר. דחפר יצא ממצרים ונטלו בניו חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרים לבד חלק עצמן שגם הן יצאו ממצרים ובנות צלפחד קבלו חלק אביהן מנכסי חפר בשעה שחלקו אחי צלפחד נחלת אביהן ביניהן דבת הבן הרי היא במקום הבן לירש עם האחין כדקתני לעיל כל הקודם בנחלה יוצאי יריכו קודמין. ושהיה צלפחד בכור. והיה ראוי ליטול פי שנים עם אחיו בנכסי חפר. ואע"פ שאין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ארץ ישראל מוחזקת היא ליוצאי מצרים כדאמרי' בגמ' וכמי שהוחזק חפר בחלקו דאמי ואפי' אם מת צלפחד בחיי חפר נמצא צלפחד יורש פי שנים בכל אשר ימצא לחפר שהוא ראשית אונו ואע"ג דכשמת חפר לא היה צלפחד קיים אפי' הכי בנותיו היו יורשות חלק בכור(ו)ת צלפחד בנכסי חפר כדתניא בהדיא בתוספ' בכורות [ספ"ו] כיצד [אין] הבכור נוטל בראוי כבמוחזק מת אביו בחיי אביו נוטל פי שנים מנכסי אביו ואין נוטל פי שנים מנכסי אבי אביו כגון יעקב שמת בחיי יצחק הרי ראובן הבכור נוטל בנכסי יעקב פי שנים אבל לא בנכסי יצחק זקינו שהרי אפי' אם היה יעקב קיים כשמת יצחק לא היה יעקב נוטל פי שנים שהרי פשוט הוא הולכך ראובן הבא לירש מכח אביו בנכסי יצחק לא יטול אלא חלק פשיטותו של אביו. דאם היה אביו בכור אף נוטל שנים בנכסי אבי אביו שאם היה יעקב בכור אע"פ שמת בחיי יצחק הרי ראובן נוטל חלק בכורת יעקב אביו בנכסי יצחק אביו שהבן במקום האב עומד בין לחלק בכורה בין לחלק פשיטות והוא הדין לבנות צלפחד בנכסי חפר יורשות חלק בכור(ו)ת אביהן בנכסי חפר. והכי אמרי' בירושלמי שמביא אותו הרב לקמן.
<h2>דף קיט.</h2>
גמ' ראוי הוא. לחפר ולצלפחד שמתו במדבר אבל לא הוחזקו בה מעולם שהרי לא באו לארץ ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק כדלקמן בפירקין [קכ"ד ע"ב]. מוחזקת היא. ליוצאי מצרים כדכתי' ונתתי אותה לכם מורשה כלומ' אני נתתיה לכם לירושה.
<h2>דף קכב:</h2>
מתני' אחד הבן ואחד הבת כו' מפר' בגמ'. אלא שהבן וכו'. מפ' בגמ'. ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם. כדרשי' לעיל [קי"א ע"ב] לו משפט הבכורה משפט הבכורה לו לאיש אבל לא לאשה. והבנות ניזונות כו'. בנכסים מועטין ולא הבנים כדתנן לקמן בתחלת פ' מי שמת [קל"ט ע"ב] מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסין מרובין הבנים יירשו והבנות יזונו נכסין מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים. ואינן נזונות מנכסי האם. לא במרובין ולא במועטין במקום בנים שהבנים יורשין את הכל אבל גבי נכסי האב נזונות בתנאי כתובה שכך כתב לאשתו בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי יהון מתזנן מנכסי עד דתלקחן לגוברין.
גמ' דירתי כי הדדי. בת במקום בן תירש עם הבן. והא תנן דלא ירתי כי הדדי. ועוד מאי אלא. מי דבר עדיין בנכסי האם דקאתא לאיפלוגי בסיפה בין נכסי(ה) האב לנכסי(ה) האם. אחד הבן ואחד הבת. במקום שאין בן. שוין בנכסי האם כנכסי האב. שאין חל[ו]ק בין נכסי האב לנכסי האם בין לעניין ירושת הבנים בין לעניין ירושת הבנות חוץ משני דברים דהיינו בכורה ומזון הבנות כדמפרש אלא שהבן הזכר הוא נוטל פי שנים בנכסי האב ולא בנכסי האם כדמפ' בספרי וילדו לו בנים הבנים בתורה הזאת גו' ועוד חלוק אחר שהבת נזונת וכו'.
פי שנים כאחד. כנגד אחד מן האחין נוטל פי שנים שאם היו שם ה' אחין חולקין הנכסים בו' חלקים ונוטל הבכור שנים מהן. פי שנים בנכסין. שנוטל פי שנים בכולן. ודין הוא. דפי שנים כאחד שחלקו יהא עם חמשה אחין דומה בחלקו עם אחד כשאין שם אלא בכור ופשוט נוטל פי שנים בכל הנכסין. ובגמ' מסיים בבריתא [או] כלך לדרך זו חלקו עם אחד וחלקו עם חמשה מה חלקו עם אחד פי שנים בנכסין אף חלקו עם חמשה פי שנים [בנכסין] ומסיק נאמרה בכורה לדורות דכתי' לו משפט הבכורה ונאמרה בכורה ליוסף שנא' והבכורה ליוסף מה בכורה האמורה ליוסף פי שנים (באחד) [כאחד] דכתי' ואני הנה נתתי לך שכם אחד על אחיך שני חלקין כנגד שני אחין.
<h2>דף קכד.</h2>
ששבחו מעצמן ואפי' הכי לרבנן אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ולקמ' מפר' טעמא. ר' אומ' וכו'. דוקא שבח ששבחו מעצמן דלא חסרי מזוני אבל אי חסרי מזוני אפי' עושה ואוכל כיון שהוא על ידם הוי כאלו השביחו הן וכולי עלמא מודו דאינו נוטל פי שנים. ירשו שטר חוב. הינו מלוה בשטר. בכור נוטל פי שנים. דכיון דמוחזק בשטר [ו]על פי השטר גובין את המלוה הרי הוא כאלו השטר השביח דהינו נכסין ששבחו ממילא ומיהו אליבא דרבנן אינו נוטל פי שנים ומסקנא דמילתא דר' היא והכי מוכח בגמ'. ודוקא מלוה בשטר אבל מלוה על פה אפי' בעדים כיון דליכא שטרא ומצי למיטען פרעתים דהמלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים אפי' ר' מודה דלא שקיל פי שנים דהא אין מוחזקין בחוב זה כלל דנימא הנכסין שבחו מעצמן. יצא עליהן שטר חוב. שהיה אביהן חייב לאחרין ומילתא באפי נפשא ודברי הכל היא ואפי' בלא ירשו שטר חוב מיירי. בכור נותן פי שנים. כי היכי דנוטל פי שנים שאותן הנכסים נשתעבדו כולן למלוה. ואם אמ' איני נוטל. פי שנים מכל ירושת אבי הריני מוחל חלק בכורה ואטול חלק כפשוט ולפיכך לא אשלם למלוה פי שנים אלא כנגד שאני נוטל רשאי וכשתובעו זה המלוה לדין אין כופין אותו ליתן אלא כנגד חלק פשיטות (ו)דסד"א כיון דבכור הוא זכי ליה רחמנא פי שנים ואינו יכול לומר איני חפץ שיהא שלי דבעל כרחו הרי הן שלו דמשעה שמת אביו ירש פי שנים עד שיפדם או עד שימכרם או עד שיתנם לאחרים וגובין לזה המלוה כנגד פי שנים קמ"ל דבעל כרחו לא זכי ליה רחמנא דכתי' לתת לו כעין מתנה ואין מזכין לו לאדם בעל כרחו דלאו ירושה קרייה רחמנא אלא מתנה.
מאי טעמיהו דרבנן. (אמרי') [דאמרי] אפי' שבחא דממילא לא שקיל חלק בכורה. עד דמטיא לידיה דנותן אינו יכול ליתנה לאחרים דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. מקיש חלק בכורה לחלק פשיטות. דפי שנים הינו שני חלקים חלק פשוט וחלק בכורה והזכירן בתיבה אחת דהוה מצי למכתב חלק אחר על אחיו. מה חלק פשוט אע"ג דלא מטא לידיה. דכל ראוי בעולם הבן יורשו. אף חלק בכורה נמי. ומיהו ראוי גמור כגון שהשביחו יתומין לא שקיל פי שנים דלהכי אהני בכל אשר ימצא לו. ר' יוסף הלוי ז"ל, טעמיה דרב[י] לאו משום דסבירא ליה בכור נוטל בראוי כבמוחזק הוא אלא משום דסבירא ליה דשבח ששבחו נכסין הואיל ונכסין גופיהו ברשותיה הוו ואע"ג דשבח לא אתי לידי[ה] מחיים מוחזק הוי ולעניין מלוה נמי כיון דמחיים זכה בה ואע"ג דלא גבייה וליתה בידיה כמאן דגבייה ואתאי לידיה מחיים ומוחזקת היא. אחד מצרא. שני חלקין שלו במקום אחד. ונפקא מינה דכל מקום שנפל לו הגורל לחלק פשוט יטול שם בלא גורל חלק הבכורה. [ור'] (וד)איכא למימ' דהך סברא (דהך) [דחד] מיצרא [נמי] נפקא ליה מהיקשא. שאם אמ' איני נוטל ואיני נותן רשאי. ורבנן תרתי שמעינן מינה מדכתי' לתת שמעינן דמתנה קרייה רחמנא ואינו יכול ליתן עד דאתיא לידיה דנותן ומדכתי' לו שמעי' דלא זכה בה בכור עד שתבוא לידו שאם אמ' איני נוטל רשאי.
דיקלא. הניח להן אביהן דקל קטן. ואלים. שנתעבה אחרי כן. ארעא ואסיק סרטון. ר"ח ז"ל. כגון שהיה מקום אשבורן והיו המים נקוין לתוכו ונתקבץ לתוכו עפר ונדחו המים (והוא בשדה מקום) [והוכשר המקום] לזריעה אלו וכיוצא בהן דברי הכל הבכור נוטל בהן פי שנים דעדיין שמו עליו. כי פליגי. ר' ורבנן. בחפירה והוו שובלי. שחת הניח להן אביהן ונעשה אחרי כן שבולים. שלופאפי. דקלין שהפריחו ונעשו אחרי כן תמרים בכי האי שבחא דממילא פליגי. מר סבר. ר'. שבחא דממילא הוא. ושקיל. ומר סבר. רבנן. [אישתני]. העשב להיות חטין והפרחים להיות תמרים [דהוי] דבר אחר ושם אחר.
<h2>דף קכד:</h2>
בשאר סיפרי דבי רב. משום דסיפרא דבי רב הינו תורת כהנים בריתא של ספר ויקרא, קרי למדרש של ספר וידבר מן וישלחו מן המחנה עד סוף ספר (ו)אלה הדברים, ומכילתא, דהינו מדרש ואלה שמות מהחדש הזה לכם עד סוף הספר, שאר סיפרי דבי רב. והיינו דאמרי' בעלמא סתם מתני' ר' מאיר סתם סיפרא ר' יהודה סתם סיפרי ר' שמעון סתם (ספר) [סדר] עלם ר' יוסי סתם תוספתא ר' נחמיא וכולהו אליבא דר' עקיבא. ששבחו. ממילא. שהשביחו. כגון בנו בתים ונטעו כרמים או חסרו מזוני או מעות בהוצאת הנכסין להשביחן.
[לשון הרי"ף] מתני' בבכורות. בפ' יש בכור לנחלה [נ"א ע"ב]. בנכסי האם. נכסי מלוג. התם בגמ' מפ' טעמ' דאמ' קרא לו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש ולא משפט(י) הבכורה לאשה פי' משמע דאדידיה קאי כלומ' [בנכסיו] משפט הבכורה ולא בנכסי אשתו. בשבח. אם השביחו הנכסין לאחר מיתת האב קודם שחלקו אין הבכור נוטל פי שנים בשבח אלא שמין הנכסין מה היו שוין בשעת מיתת אביהן והבכור שנטל שני(ם) חלקים בקרקעות יתן מעות מה ששוה שבח חלק שני שנטל בשביל חלק בכורה ואותן מעות יחלקו בין כולן. בראוי. בנכסין שלא היה לאביהן בשעת מיתתו אבל ראויין היו ליפול לו בירושה ונפלה להן לאחר זמן אין הבכור נוטל בהן פי שנים. ולא האשה בכתובתה. לא בשבח שהשביחו נכסין אם אינם שווים בשעת מיתת בעלה כדי שיעור כתובתה ואחר כך השביחו אינה נוטלת אלא כמה שהיו שווין בשעת מיתתו ולא בראוי כבמוחזק. ולא הבנות. שקיבל עליו לזון את בתה שהיה לה מאיש אחר ה' שנים אינה ניזונת לאחר מיתתו אלא לפי מה שהנכסין שווים ולא בשבח ולא בראוי. ולא היבם. שנוטל פי שנים חלקו וחלק המת שיבם את אשתו אינו נוטל חלק אחיו לא בשבח ולא במה שראוי לאביו שהרי היבם נוטל חלקו וחלק אחיו שמת בנכסי אביו. וכולן אינן נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק. התם מפ' אינן נוטלין בשבח לאייתויי שבחא דממילא חפירה והוו שובלי שלפופי והוו תמרי. פי' שבחא דממילא שלא טרחו בו אחיו כגון חפירה והוו שובלי שהיתה התבואה שחת בשעת מיתתו ועכשיו נעשו שבולים או שלפ(ל)ופי תמרים סמדר ועכשיו נעשו תמרים גדולין [וקא] (ו)משמע לן דאפי' בהאי שבחא לא שקיל בכור אלא כאחד מאחין ושמין אותן מה היו שווין כשמת האב ובהנהו דמים שקיל פי שנים. דאי מרישא הוה אמינא כי אין הבכור נוטל בכורה בשבח הני מילי בשבח שטרחו בו אחין כגון זיבול שדות וקישקוש ועידור. ולא בראוי כבמוחזק לאתויי נכסין דאבא דאבא. פי' אם היה אבי אביהן חי בשעת מיתת אביהן והיו נכסין ראוין ליפול להן כשימות אע"ג דודאי עתידין ליפול [ל]הן ואפי' יש לו בן אחר יטלו את חלק אביהן סד"א כבמוחזק דאמו קמ"ל סיפא דאי מרישא הוה אמינא ראוי דקתני רישא דאין הבכור נוטל בו כגון שנפלו מנכסי אחי אביהן שהיו לו בנים בשעת מיתת אביהן ואינו ראוי אלא מספק. בעל חוב שהלוה את חברו מעות ומכר לוה את נכסיו והשביחום לקוחות טורף בעל חוב הגוף והשבח והך האשה בעל חוב היא. מקולי כתובה. זה אחד מקולי כתובה. (ו)בכור קרייה רחמנא. והיה הבכור אשר תלד ומוקמינן לה ביבמות דביבם קמיירי וקאמר רחמנא דמצוה בגדול ליבם. לא שאנו. דאין היבם נוטל חלק אחיו בשבח. יקום על שם אחיו. והיינו לנחלה כדפרי' ביבמות [כ"ד ע"א]. והרי קם. משעת שנשא אשת אחיו קמו פי שנים בנכסיו ברשותו וכי אשבוח ברשותיה נמי אשבוח ונוטל פי שנים אף בשבח.
<h2>דף קכה:</h2>
נכסאי לסבתאי. לזקנתי אני נותן כל נכסי אם אביו או אם אמו. ובתרא לירתיה. אחר מות זקינתו לא יירשו יורשיה כגון בנה או בתה או אביה או אחיה אלא יורשין שלי כגון בני או בתי או אחי הקרוב קרוב קודם. הויא לההוא גברא חדא ברתא ושכיב ההיא ברתא בחיי בעלה ובחיי סבתא. ואחר כך שכיבא סבתא. אתא בעל וקא תבע. לפי שבשעת צוואת המת היתה בתו קיימת וכמי שאמר נכסי לסבתא ובתרה לבתי דמי דהיינו ירתאי והיה רוצה הבעל לירש זכות אשתו. אמ' רב הונא. האי ובתרה [לירתאי] דקאמ' ההוא גברא. לירתאי ולירתי ירתאי קאמ'. כלומ' כיון שנתנה ליורשין הרי זכת בהו הבת שהיתה יורש שלו כדמפ' טעמ' לקמ' דכל האומ' אחריך כאומ' [מ]עכשיו דמי וכיון שזכה בהו מחיים הרי הבעל יורש את אשתו דהיינו ירתי ירתאי. ורב ענן אמ' לירתאי ולא לירתי ירתאי. הכי קאמ' בתרה לירתאי לאותן יורשין שיהיו לו בעולם בשעה שתמות הזקנה אני נותן את נכסי כמו אם הייתה בתו קיימת או אחיו או אביו וכל אלו אני קורא בהן ירתאי אבל לא בן בתו דהיינו ירתי ירתאי שמכח בתו הוא בא לירש אותו ולא לבעלה דאיהו נמי ירתי ירתאי דירתאי דוקא קאמ' אותן הבאים מכחי ולא לירתי ירתאי הבאים מכח כחי והולכך היכא דליכא ירתאי אחר מות הזקנה אלא ירתי ירתאי ישארו הנכסין ביד יורשי הזקנה דדמי לאומר נכסי לך ואחריך לפלוני שאם מת אותו שני יירשו יורשי ראשון כדתניא לקמן בפירקין [קל"ו ע"ב] ואם [מת] שני בחיי ראשון יחזרו נכסין ליורשי ראשון. דבעל לא ירית. הכא דראוי לו הוא. (ו)אע"ג דהוה ליה ברא לברתא. דהוה ליה ירתי ירתאי קאמ' רב ענן דההוא ברא לא ירית דקא דייק לישנא דירתאי משמע ולא ירתי ירתאי. דאי (אמ') [אית לה] ברא ירית. הואיל והיה ראוי לירש שהרי הבת וכל יוצא יריכה במקום שאין בן קודמין לכל יורשי האיש דירתאי קרינא ביה הואיל והוא קודם לכל יורשיו ואע"פ שבא מכח כחו ומעיקרא כי אמ' לירתאי שיהיו לו במות הזקינה קאמ' ובן בתו יורש אותו וקודם לאביו ולאחיו ולאחיותיו אע"פ שהן קרויין (יורשי) [ירתאי] והבן ההוא קרוי ירתי ירתאי אפי' הכי [הוא] קודם [ד]ליורשיו הראויין ליורשו מן התורה [רגיל לקרות ירתאי] וטעמ' דבעל לא ירית לא משום דהוה ירתי ירתאי דאלו היה ראוי לירש נחלה זו מן התורה ירתאי הוה קרינא ביה אלא משום דאינו ראוי לירושה דהוה ליה ראוי לאשה ולא מוחזק לה שעדיין לא נפל בידה ובעל אינו נוטל בראוי. ומקשי' מכלל דרב הונא סבר וכו'. [מ]דאוקימנה טעמא דבני מערבא דבעל לא ירית היינו משום דחשבי להנך נכסי ראוי אם כן הא דאמ' רב הונא ירית בעל סבירא ליה דבעל נוטל בראוי.
אמ' ר' אלעזר. לפרושי טעמא דרב [הונא] קאתי. נפתח בגדולים. רב הונא. בקטנים. ר' אלעזר קרי עצמו קטן לגבי רב הונא. כאומ' מעכשיו דמי. דכיון דאמ' ובתרה לירתאי דהיינו לבת היינו כמי שאמ' מיד אני נותן הקרקע לבתי אלא זקינתי תאכל פירות בחייה ואחרי כן תקח בתי או הבא מכחה את הנכסין והויא לה זו הבת מוחזקת בחייה בנכסין הללו וכי קא ירית בעל שפיר קא ירית במוחזק. פ"א נפתח בגדולין ונסתיים בקטנים כלומר האי סברא דכל האומ' אחריך כאומ' מעכשיו דאמי נפתח מעיקרא בגדולים שהוא ר' דגרסי' לקמן בהאי פירקא [קל"ז ע"א] תניא נכסי לך ואחריך לפלוני וירד ראשון ומכר ואכל שני מוציא מיד הלקוחות רשב"ג אומ' אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואוקימנא דבהאי פליגי ר' סבר כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דאמי והוה הגוף קנוי לשני מעכשיו ואין לראשון אלא אכילת פירות בלבד ורשב"ג סבר כל האומר אחריך לאו כאומ' מעכשיו דאמי ונסתיים בקטנים רב הונא. גרסי' בגמ' אמ' רבא מסתברא טעמא דבני מערבא. פי' דחשבי להו ראוי לגבי בת ולאו מוחזק דליכא למימ' כאומ' מעכשיו דאמי דהא אם קדמה זקינה בחייה ומכרה לאחרים זבינה [זביני] וכשתמות הזקינה אפי' אם תהיה הבת קיימת לא תטול כלום כדאמרי' בכתובות ולקמן בפירקין אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם לא שייר כלום לא שקיל.
אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק. כגון לירש את אשתו בקבר בנחלה שנפלה לה לאחר מיתתה. ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה. ואפי' בשטר. בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. דלאו האי קרקע ולאו הני מעות שבק להון אבוהון והוה ליה ראוי. ואי תפשי עלה משכון אפי' לרב פפא בכור נוטל פי שנים דקימ' לן בעל חוב קונה משכון. וכן פי' ר"ח ז"ל.
<h2>דף קכו.</h2>
ובמלוה שעמו. שהבכור נתחייב לאביו נוטל ממנה פי שנים הואיל ותפס זכה והחזיק אין מוציאין מידו. כן פי' ר"ח ז"ל. [לשון הרי"ף] ואיכא מאן דאמ' כו'. וכן פי' ר' שמ' ז"ל. מלוה שעמו פלגי חלק בכורה יחלקו ביניהן איהו מעכב פלגא ונותן לאחיו פלגא דהוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין. וכן פי' ר"מ ז"ל [פ"ג נחלות ה"ה] הרי זה ספק אם יטול בה פי שנים הואיל וישנה תחת ידו או לא יטול הואיל ומחמת אביו יירשנה ועדיין לא באה לידו של אביו לפי' יטול ממנה חצי חלק בכורה.
בכור שנטל חלק. באחת מן השדות כאחד מאחיו חלק פשוטות. ויתר. כלומר הרי מחל חלק בכורה כדמפ' לקמי' אי בהאי שדה אי (בהאי) בכל הנכסין וטעמא כדאמרי' לעיל [קכ"ד ע"א] אם אמ' איני נוטל ואיני נותן רשאי דכיון דמתנה קרייה רחמנא ואיהו לא בעי לה לא הויא מתנה ולא יזכה בה עוד. יש לו לבכור קודם חלוקה. ואע"ג דחלק פשוט אין לו דהא כתי' לתת לו משעה שמת היה ראוי לתת לו הולכך בבכור תליא מילתא דבשעה שירצה יזכה בחלקו והולכך יש כח בידו ליתן ולימחול והויא מחילה. אין לבכור בחלק בכורה לא לתת ולא למכור קודם חלוקה. כדכתי' לתת לו פי שנים דעד דאתיא לידיה דמקבל מתנה הולכך האי שדה שבא לידו חלקו ממנה והיה לו לזכות בה חלק בכורה דהא שעת חלוקה היא וקרינא בה לתת לו הולכך מצי מחיל אבל בשאר נכסין לא מצי מחיל דאין אדם מקני לחברו דבר שלא בא לעולם דעד שעת חלוקה לא זכי בהו וכל שכן בחלק פשיטות דלא זכי קודם חלוקה שלא הוברר חלקו.
<h2>דף קכו:</h2>
והלכת' יש לו לבכור קודם חלוקה. ואם מכר או מחל או נטל חלק אחד (בפשוט) [כפשוט] ויתר כל הנכסין כולן דמתנה קרייה רחמנא ומשמת האב נתונה לבכור. צנא. סל מלא פלפלין. ר' יוסף הלוי ז"ל, ואפסיקא הלכת' דיש לבכור קודם חלוקה. מיהו הני מילי לענין שאם נטל חלק בכורה כפשוט ויתר כל הנכסין אי נמי שאם מכר חלק בכורה לאחר קודם חלוקה שתהא מכירתו מכירה אבל לעניין שבח שנולד בו אין אנו רואין אותו כאילו ממונו הוא וברשותו השביח אלא עד שיחלוק עם אחיו ויבא לידו חלק בכורה וכל זמן שלא חלק אין לו באותו שבח אלא כאחד מאותן אחין דהא קימ' לן דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסין לאחר מיתת אביהן.
מתני' האומ' איש פלוני בני שהוא בכור לא יטול פי שנים אי נמי איש פלוני בני שהוא פשוט לא יירש עם אחיו לא אמ' כלום. שהרי מתני לעקור דבר מן התורה ובעל כרחו של זה יורש עם האחין ואינו יכול לסלקו בירושה זו אלא על ידי שיתן בלשון מתנה לשאר בניו [או] שיאמר שאר בני יירשו נכסי ואליבא דר' יוחנן בן ברוקה [ק"ל ע"א].
מתני' המחלק נכסיו על פיו. דצוואת שכיב מרע אינה צריכה קניין ולא שטר ולא משיכה אלא בדיבור פיו בעלמא וכגון שמצווה מחמת מיתה כדאמרי' לקמן בפ' מי שמת [קנ"א ע"א וע"ב]. ריבה לאחד. נתן לו במתנה כפלים מחברו. או שהשוה להן את הבכור. בלשון מתנה. דבריו קיימין. שיש כח באדם ליתן ממונו במתנה לכל מי שירצה ואין כאן מתנה על מה שכתו' בתורה. ואם אמ' משום ירושה לא אמ' כלום. אם ריבה לאחד בלשון ירושה שאמ' פלוני בני יירש שדה פלונית ופלו' יירש שדה פלונית הגדול כשל חברו לא אמ' כלום דמתנה על מה שכתו' בתורה שאינו יכול לעשותו יורש לא כמשפט הכתו'. ודלא כר' יוחנן בן ברוקא דאמ' לקמ' במתני' ואם אמ' על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין והך משנה רבנן היא ורבותא הוא דנקט ריבה לאחד ומיעט לאחד ואמ' משום ירושה לא אמ' כלום [וכ"ש היכא דעקר כל הנחלה מן האחין והוריש לאחד מהן לא עשה ולא כלום]. כתב בין בתחלה. אדם הנותן מתנה לאחד או שנתן כל נכסיו לאחד מבניו אם אמ' לשון מתנה עם לשון ירושה דבריו קיימין דכיון דאיכא לשון מתנה בהדה קונה. (כותבין) [כתב בין] בתחלה וכו'. ובגמ' מפ' היכי דמי.
מקשי' בגמ' לימ' מתני' דלא כר' יהודה. פי' ואנן קימ' לן ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה. דאי ר' יהודה האמ' בדבר שבממון תנאו קיים דתניא האומ' הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל דברי ר' מאיר ר' יהודה אומ' בדבר שבממון תנאו קיים. פי' בדבר שבממון שאר כסות אבל עונת תשמיש מצוה היא וצערא דגופא הוא. תנאו קיים. הקדושין קדושין ויש עליו עונה אבל לא שאר וכסות. ומתני' נמי דבר של ממון. ומתריץ אפי' תימ' ר' יהודה התם ידעא ומחלה הכא לא מחיל. פי' שעל מנת כן קבלה קדושין ובההיא הנאה דמקדיש מחלה ליה אבל הכא לא מחיל ואע"פ ששתק הבן אין זו מחילה דאינו רוצה להכעיס את אביו.
גמ' האומ' איש פלוני הרי הוא בני בכורי. מהימנינן ליה לאב ויטול פי שנים דאפי' לרבנן דפליגי אדרב[י] יהודה לקמן בשמעתין [קכ"ז ע"ב] ואמרי אינו נאמן הני מילי בדמוחזק לן דלאו בכור הוא אבל בדלא מוחזק לן הי מיניהו בכור מודו דנאמן כדאמרי' לקמן אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך הכירא. אבל אם אמ' איש פלוני בני הרי הוא בכור. ולא אמ' בכורי. לא יטול פי שנים דילמא בוכרא דאימא קאמ'. והוי בכור לכהן אבל לא לנחלה דלא הוי ראשית אונו דידיה ומספיקא לא יהבינן ליה פי שנים ואפי' אם תפס מפקינן מיניה דלא קרינא ביה יכיר לאחרים דהא אכתי מספקא לן. מוחזק אני וכו'. ועד אחר עמו. שכחת ברי. כך היה שם הבכור. דכי הוו אתו. החוששין בעיניהן. דמסי רוקא. לעין.
בכור שנולד טומטום שאין ניכר בו לא זכרות ולא נקבות ולאחר זמן נקרע ונמצא זכר שהיה גידו וביציו טמונין בגוף ורבותא נקט ואע"פ שנמצא זכר גמור וכל שכן אנדרוגינס שאין עתיד להוודע. והיה. קרא יתירא הוא. הויא. לידה.
<h2>דף קכז.</h2>
אף אינו ממעט בחלק בכורה. שאם יש שם בכור ופשוט וטומטום ויש שם ששה מנים סמי מיכאן טומטום ונמצא הבכור נוטל ד' מנים פי שנים בפשוט נמצא חלק בכורה שני מנים וחוזרין וחולקין הד' מנים הנותרין בין שלשתן נמצא הבכור נוטל ג' מנים ושליש מנה והפשוט והטומטום נוטלין (בא) [כל] אחד מנה ושליש אבל אם היה ממעט לא היה נוטל הבכור אלא ג' מנים פי שנים כנגד כל אחד. דנהי דאינו ממעט חלק בכורה אבל חלק פשוט מיהא ממעט מכולן. וילדו לו בנים. מי שהוא בן בשעת לידה חולק הבכור כנגדו חלק בכורה וממעט לחלק בכורה מן הבכור דהכי משמע קרא כנגד הבנים משעת לידה יטול חלק הבכורה דהוא חלק גדול ולא נחשוב טומטום עמהן שלא ליטול הבכור אלא כנגד השנים מהן. וכשהן מרובין ממעיט חלק בכורה. אף אינו נימול לשמונה. לדחות שבת כדדרשינן וביום השמיני אפי' בשבת.
תניא כותיה דר' אמי. דטומטום שנקרע אע"פ שנמצא זכר אינו נוטל פי שנים. לאפוקי מד[ד]רש רבא. דמסברא אית ליה ואתא קרא למעוטיה. שתי נשים. של אדם אחד. במחבא. ואין ידוע אי זה קדם להיות ראשית אונו. כותבין הרשאה זה לזה. ואתי חד מינייהו ותבע חלק בכורה מן האחין אם בכור אני תנו לי בשביל עצמי ואם לאו תנו לי בשביל אחי שהרי נתן לי חלקו ופסקי' לעיל יש לו לבכור קודם חלוקה ויכול למוכרה וליתנה לחלק בכורתו לכל מי שירצה. והך מילתא אתא קרא למעוטי דאע"ג דמדינא אית ליה גזירת הכתו' היא שלא יתנו חלק בכורה מן הספק. אמ' ליה רב פפא לרבא. כשדרש כן. הוכרו. בשעת לידה אע"פ שלבסוף נתערבו (ובן) [וכו'] דהוה ליה בכור ודאי שעה אחת וקרא לא אתא למעוטי אלא (בניו) כגון שלא הוכרו כלל דהוה ליה ספק משעת לידה דהכי משמע והיה הבן הבכור שיהא בן בשעת לידה ולא טומטום ושיהא בכור בשעת לידה ולא ספק. הדר אוקים רבא וכו'. והכי הילכת' דאם הוכרו ולבסוף נתערבו מיהא כותבין הרשאה.
[לשון הרי"ף מלקמן קמ"ב ע"א] נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב. דמיניה קא ירתי כגון רחל שילדה את יוסף ומתה ביום שנולד יוסף וירש את אמו שהרי בן יום אחד נוחל ואחר כך מת ומנחיל לראובן ושמעון בני יעקב שהן אחיו מאביו דמיניה דיוסף ירתי אחיו ולא מרחל שהרי אינה אמן והתם בפ' יוצא דופן [נדה מ"ד ע"ב] מפ' כגון דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו אבל אי לא קים לן בגויה שכלו לו חדשיו לא דאין מוציאין מספק דספק נפל הוא. ור"מ כתב [פ"א נחלות הי"ג] אפי' לא כלו לו חדשיו הואיל (והיה) [וחיה] אחר אמו שעה אחת ומת הרי זה נוחל את אמו ומנחיל אותה הנחלה ליורשין ממשפחת אביו. ואין נראין (לו) [לי] דבריו. דוקא בן יום אחד. שנולד ויצא לאויר העולם ואחר כך מתה אמו ואחר כך מת הוא והוריש לאחיו מאביו. אבל עובר לא. אינו יכול לירש אמו בעודהו בבטנה להנחיל ממונה לאחין מן האב. (דהוה) [דהוא] מיית ברישא. כדאמרי' בפ' קמ' דערכין [ז' ע"א] דגבי מיתה מעצמה ולד מיית ברישא דאיידי דולד זוטרא חיותיה עילא טיפה של מלאך המות ומחתכא להו לסימנין. אבל נהרגה היא מיתא ברישא. ופרכיס. העובר אחר יציאת הנפש. מידי דהוה אזנב הלטאה שמפרכסת. אחר שחתכוה מן הלטאה ואין בה חיות. לומר שממעט בחלק בכורה. שאם היו האחין ג' והוא ואע"פ שמת התינוק אין אנו רואין כאלו לא היה בעולם כדי שנחלק לד' חלקין ויטול הבכור שני חלקין וב' האחין הנשארין ב' חלקין אלא רואין אנו אותו כאלו הוא עדיין קיים וחולקין את הנכסין לה' חלקין יטול מהן הבכור ב' חלקין ושני האחין הנשארין ב' חלקין והחלק החמישי שהוא חלק זה התינוק שמת יחלקו אותו כולן בשוה בין הבכור ובין הפשוטין שהרי ממנו זכו בו כולן ולא מן האב ועל זה אמ' התנא תינוק בן יום אחד נוחל ומנחיל כלומ' נחל חלק עם אחיו בנכסי אביו ומנחיל אותו להן כולן בשווה הבכור עם הפשוטין אבל עובר לא משום דעובר אין ממעט בחלק בכורה דוילדו לו בנים אמ' רחמנא אלמ' הבנים שממעטין בחלק בכורה בעינן שיהו ילודין והאי עובר כיון דמית מקמי דליתיליד אינו ממעט בחלק בכורה. ב(י)ן שנולד אחר מיתת אביו וכו' וילדו לו אמ' רחמנא. כלומ' אותן הנולדין לאב בחייו אמ' רחמנא לתת לו פי שנים חלק בכורה על אחיו אבל עובר הנולד אחר מיתת אביו לא קרינן ביה וילדו לו ולגבי חלק בכורה כמאן דליתיה דמי ויטול הבכור חלק בכורה גדול לפי חשבון אחיו הנולדין בחיי אביו. בכור שנולד לאחר מיתת אביו. כגון ילדה תאומים או היו ליעקב נשים הרבה ונולד ראובן בנו אחר מיתתו מלאה ויוסף מרחל. יכיר אמ' רחמנא והאי ליתיה דיכיר. ר"ח ז"ל. מדלא קתני שהרי לא הכירו שהוא בכור ש"מ אע"ג דלא אמ' אלא כיון שהיה עמו בעולם אחד והוחזק בבכורה נוטל פי שנים. כלומ' הואיל וראוי להכרה אין הכרה מעכבת כדר' זירא דכל הראוי לבילה וכו'.
[לשון הרי"ף מבכורות מ"ו ע"א] יש בכור לנחלה. ליטול פי שנים. לכהן. לתת לכהן פדיונו ה' סלעין. הבא אחר הנפלים ואע"פ שיצא ראשו(ן) של נפל חי. כגון שהיו תאומים אחד נפל ואחד כלו לו חדשיו והוציא נפל ראשו חי והחזירו וקדמו אחיו ויצא זה האחרון בכור לנחלה דראשון לא הפסידו ואע"ג דראש חשיב לידה מעליא מאי טעמא דגבי נחלה כתי' ראשית אונו מי שלב אביו דווה עליו אם מת יצא נפל ראשון דלאו בר קיימא הוא ואין לבו של אביו דווה עליו. אבל לענין כהן פטור האי ולד אחרון דבפטר רחם תליא מילתא והוי ראשון פטר הרחם. ובן ט' שיצא ראשו מת. והחזירו ויצא אחיו הוי אחיו בכור לנחלה דהא ראשון לא חשיב שאין הלב דווה עליו. ולענין כהן פטר רחם הוא. אבל יצא ראש בן תשעה חי ואחר כך החזירו ומת בכור לנחלה נמי לא הוי זה הבא אחריו. וכן המפלת מין בהמה וכו'. למפטר מנחלה לא חשיבי דאין הלב דווה עליהן אבל פטר רחם מיהא הוו. עד שיהא בו מצורת האדם לא חשיב פטר רחם והבא אחריו בכור אף לכהן. סנדל. שאין לו צורת איברים ויש לו צורת פנים. או שיליה. שהרי אין שיליה בלא ולד אלא שנמוק ומיהו פטר רחם הוי. שפיר. עור של ולד ממש. מרוקם. מפר' בנדה בהמפלת [כ"ה ע"א] מהו ריקומו של שפיר. מחותך. איברים איברים ויצא כולו הואי פטר רחם אבל ראש מחותך לאו פטר אם קדם אחיו ויצא קודם יציאות איברי המחותך והוי נמי בכור לכהן. והתם במתני' דבכורות מפ' לשאר בבי דמתני'.
<h2>דף קכז:</h2>
נאמן אדם לומ'. ואע"פ שמחזיקין אחר בבכור. כך נאמן לומ' זה בני בן גרושה הוא. לאחר שגירשתי אמו החזרתיה וילדה לי זה או שנשא אשה גרושה וסברא הוא מדכתי' יכיר מה לי לבכור מה לי לדבר אחר. בן גרושה. חלל הוא. בן חלוצה. חלל מדרבנן גזירה חלוצה אטו גרושה. ואע"פ דנפקא לן ביבמות [כ"ד ע"א] מדכתי' ואשה גרושה מאשה הא אמרי' התם דקרא אסמכתא בעלמא הוא. וחכמים אומרי' אינו נאמן. לא בבכור ולא בחלל כגון שמחזיקין (באחד) [באחר] שהוא הבכור. [לשון הרי"ף מקידושין ע"ד ע"א] חיה לאלתר. שאומרת זה יצא ראשון. אמו כל ז'. שעדין אין אביו מכיר בו שלא יצא מתחת ידי אמו ליכנס לברית. מיכאן ואילך מוטל על אביו להכירו כדכתי' יכיר.
וחזר ואמ' עבדי הוא. בין בתוך כדי דיבור בין אחר זמן אמ' כן על אותו שאמ' עליו מתחלה בני. אינו נאמן. במאי דקאמ' השתא עבדי דליכא למימר הא דקרי ליה מתחלה בני משום דאוהבו כבנו דאין דרך לקרוא לעבדו בנו והולכך אחר טענה ראשונה נלך הואיל וטענה אחרונה אינה פירוש אלא הכחשה אין ל[נ]ו לילך אחר טענה אחרונה דהודאת פיו האמינה תורה במאי דאמ' בני דכתי' יכיר וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וחזר ואמ' בני נאמן. והאי דקרי ליה עבדי משום דהיה משמשו יותר מדאי כאילו הוא עבדו. אבית המכס. לשם רגיל לקרות לעבדו בנו להבריחו מן המכס אבל לבנו לא יקרא לעולם עבדו שהרי גורם לעצמו הפסד בחנם. ואמ' בני. להמוכסין. וחזר ואמ' עבדי הוא. כשעבר משם והלאה. נאמן. אמאי דחזר ואמ' עבדי דודאי מעיקרא הוה קרי ליה בנו משום יראת המכס. וחזר ואמ' בני אינו נאמן. אלא ודאי עבדו הוא כדאמר מעיקרא דאלו היה בנו לא היה אומ' למוכסין שהוא עבדו. (ו)היה משמשו כבן. מלביש מנעיל מכניס ומוציא אבל לא עבודת עבד. וחזר ואמ' עבדי אינו נאמן. אלא נלך לאחר לשון ראשון דודאי בנו הוא דאין דרך לקרות לעבדו בנו. היה משמשו כעבד(ו) [ו]אמ' עבדי וחזר ואמ' בני אינו נאמן. במאי דקאמ' בני וקשיא לר' יוחנן דאמ' עבדי וחזר ואמ' בני נאמן. דקרו ליה וכו'. התם בבריתא כגון דקרו ליה עבדא מצר מאה. כלומ' עבד גמור הוא לי שסמוכין לי עליו ק' דינר במצר שלו כלומ' ששווה ק' דינרין והולכך אינו נאמן דאלו היה בנו לא הוה קארי ליה עבדא מצר מאה שאין קורין כך אלא למי שהוא עבד ממש.
<h2>דף קכח.</h2>
שלח ר' אבא וכו'. כל הני שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא נקט הכא משום דבחד מיניהו קא פסק הילכתא כר' יהודה ובכולהי הילכת' כדשלח ר' אבא כדפסקי' בסיפה דשמעתין. אתה נתתו לי במתנה. ונאמן הוא בטענה זו דאע"ג דאמרן בחזקת הבתים [ל"ו ע"א] גודרות אין להן חזקה הני מילי לאלתר אבל לאחר ג' שנים יש להן חזקה והכא נמי כגון שהחזיק בו ג' שנים או בקטן המוטל בעריסה דאית ליה חזקה לאלתר. אי נמי כגון דלית ליה לתובע שהדי דהאי עבדא דיליה הוא. רצונך השבע וטול. רבותא הוא דקאמ' ליה האי מחזיק למערער שהרי פטור זה המחזיק מכל שבועות שבעולם דקימ' לן אין נשבעין על העבדים בשבועות [מ"ב ע"ב] ואינו חייב שבועה כלל וזה התובע אין שבועה מועלת לו לגבות מזה דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין אם לא מרצונו של זה שמטיל עליו שבועה לישבע וליטול. כך פי' ר' שמ' ז"ל. ונראה לי דכי אמרי' אין נשבעין על העבדים הני מילי שבועה דאוריתא אבל נשבע הסת ונפטר וכן פי' ר"מ ז"ל [רפ"ה טוען, ועי' פ"ז סנהדרין ה"ד] וכן פי' ר' יוס' ה' ז"ל וזה לשונו טעמ' דאמ' ליה רצונך השבע וטול הא לא אמ' ליה הכי הנתבע משתבע דמיזבן זבניה מיניה ומיפטר. ונשבע. זה התובע. אינו יכול. זה המוחזק. לחזור בו ולומ' משטה הייתי בך שהרי אתה לא נתחייבתה לי שבועה כדי לישבע וליטול דאין אדם נשבע ונוטל ולא הקניתי לך בקניין לתת לך העבד אם תשבע עליו, אלא כיון דעל פיו נשבע ובצוואתו צריך ליתן לו העבד וכמאן דאודי ליה שהוא עבדו של זה הנשבע דמי. נאמן עלי אבא. להיות דיין. אבא פסול מן התורה לדונני לא לזכות ולא לחובה כדנפק' לן בסנהדרין [כ"ז ע"ב] מלא יומתו אבות וגו'. ג' רועי בקר. שאינן בקיאין בדין ורועי צאן לא נקט משום דרשעים נינהו דסתם רועי בהמה דקה גזלנין נינהו ופסולין בכל דין שבעולם אבל אבא ואביו כשרין מיהא לדינין של אחרים. יכול לחזור בו. דדברים בעלמא בלא קניין הוא דקאמ' ליה. וחכמים אומ' אינו יכול לחזור בו. והוא הדין לגבי שבועת התובע שנשבע על העבד ונטל דבתרויהו אע"ג דלא הואי דינא הכי (ד)כיון דקיבל עליו אינו יכול לחזור בו. ומשני הא קמ"ל. רבא דאמ' בהשבע ואתן לך דאין יכול לחזור בו. התם נמי באתן לך פליגי. שהנתבע אמ' לו לתובע נאמן עלי אבא שאם יחייבני אתן לך ואפי' הכי אמרי רבנן דאינו יכול לחזור בו ויתן דהינו דומיא דר' אבא (ולאחר) [דלאחר] שנשבע זה אין יכול לחזור בו אלא יתן דכרבנן דהתם סבירא ליה. וכל שכן היכא דאמ' תובע נאמן עלי אבא ואביך שאם יפטרוך מחול לך דכולי עלמ' מודו אפי' ר' מאיר דאין יכול לחזור בו שהרי מוחזק ועומד, ואיכא דאמ' במחול לך מחלוקת אבל באתן לך דברי הכל יכול לחזור. הולכך איצטריך ר' אבא לאשמועינן דבאתן לך פליגי והלכת' כדברי חכמים.
גובין מן העבדים. בעל חוב של מת גובה מן עבדי היתומים דכמקרקעי דמו. לקמן מתריצנן לה ואמרי' אין גובין וכן אמ' רב נחמן. ורב נחמן אמ' אין גובין. דנהי דאתקוש לקרקעות כדכתי' והתנחלתם אותן לבניכם הני מילי [ל]דברים הכתובים בתורה כגון לקנותן בכסף ובשטר ובחזקה ושלא לישבע עליהן ושאין בהן אונאה אבל לענין בעל חוב כמטלטלי דמו דאין בעל חוב סומך אלא על הקרקעות שאינן אובדין ולא זזין ממקומן אבל עבדים לא סמכא דעתיה עליהו הולכך לא משתעבדי ליה.
שלישי כשר. להעיד (בקרובי) [בקרובו] שני כגון בן חנוך שכשר להעיד בנמואל בן שמעון דבנו של חנוך שלישי הוא לראובן ונמואל שני הוא וראובן ושמעון ראשונים. אבל שני בשני כגון בן ראובן לבן שמעון פסול כדנפקא לן בסנהדרין [כ"ח ע"א] מלא יומתו אבות על וגו' דבנים להדדי נמי מיפסלי אבל שלישי בשני לא אשכחן דפסול משום דאיכא למאן דאמ' בפר' זה בורר בסנהדרין דשלישי בשני פסול להכי איצטריך הכא למימר דכשר. רבא אמ' אף בראשון. כגון בנו של חנוך בן ראובן מעיד לשמעון אחי ראובן. והכי הלכתא מדאמרי' לקמן מוסיף הוא ומדפסיק לקמן ולית הלכתא כמר בר רב אשי מכלל דהלכתא מיהא כרבא. כך פס' ר' שמ' ז"ל. באבא דאבא. שיעיד הבן לאבי אביו כגון בן חנוך מעיד לראובן דהיינו ג' בראשון. [לשון הרי"ף] דאב ובנו ראשון בראשון וכו'. לפיכך האב עם בן בנו פסול ועם בן בן בנו שהוא רביעי ממנו כשר מפני שהוא ג' בראשון. וכן כתב ר"מ ז"ל [פי"ג עדות ה"ה]. ור' שמ' פוסק דבני בנים ובני בני בנים עד אלף דורות לא יעידו באבותיהן דבן ירך אביו. ובעל הלכות גדולות ור' סעדיה ור' שמ' גאונים ור' יעקב ז"ל פוסקין שלישי בראשון פסול הוא.
היה יודע. אדם לחברו. בעדות קרקע. עד היכן הוא שלו והשיגו את גבול והביא את זה ועד אחר עמו להעיד אע"פ שהיה יודע יפה בעדות זו קודם לכך עד שלא נסתמא בעיניו ועכשיו בשעת עדות נעשה סומא. פסול. להאי עדות דאינו יכול להעיד באומד הדעת עד כאן תחום פלוני ולא נחוש לעדותו. איפשר דמכוין מצרניהא. שיודע לכוין המצרים שיש לו סימנין בשאר שדות הסמוכין לארבע רוחותיה. אבל גלימא לא. טלית או בגד דמאומד הדעת אינו יכול להעיד עליה אחר שנעשה סומא דאמידה לא סמכינן שהרבה טליתות מדותיהן שוות. נסכא. חתיכת כסף או זהב. ונעשה חתנו. ונעשה פסול לעדותו בכך. פקח. בן דעת. נתחרש. שאינו לא שומע ולא מדבר (מאימת) [מחמת] חולי והינו דומיא דשוטה. פתח. עיניו פתוחות שרואה יפה. שפוי. חכם. ומתה בתו. דהינו קרוב ונתרחק וכגון שאין לו בנים ממנה כדתנן בפר' זה בורר [סנהדרין כ"ז ע"ב]. וחזר ונתפתח. שחזר מאור עיניו. כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר. אבל אם תחלתו בפסלות והשתא סופו בכשרות פסול דמעיקרא לא היה ראוי לעדות זו וקרא כתי' והוא עד או ראה או ידע דבשעת ראיית המעשה יהא ראוי לעדות זו. או סופו. ואע"פ שתחלתו בכשרות. תיובתא דכולהו. שמו' ורב ששת ורב פפא דכולן הכשירו מיהא לעדות קרקע פתח ונסתמא והכא קא פסיל ליה לכולהו עדיות.
<h2>דף קכח:</h2>
האומ' על תינוק בין הבנים. אב שאמ' על אחד מבניו זהו בכור נאמן כר' יהודה ואע"ג דמוחזק לן באחר שהוא בכור אפי' הכי האב נאמן דבהאי הוא דפליגי ר' יהודה ורבנן אבל היכא דמוחזק לן שהוא בכור בין לר' יהודה בין לרבנן נאמן. והכי הלכתא כדשלח ר' אבא דהלכה כר' יהודה ולא כר' יוחנן דאמ' הואיל ומוחזק לן באחד שהוא בכור אינו נאמן כדלקמן דלאפוקי מדר' יוחנן איצטריך למפסק הלכה כדשלח ר' אבא.
האומ' תטול אשתי כאחד מן הבנים. וקיבלה שנתרצית כדלקמן בפירקין [קל"ב ע"ב] אי נמי לבר מכתובתה נתן לה (ה)חלק בנכסיו. ובשכיב מרע מיירי דדבריו ככתובין וכמסורין. אי נמי בבריא על ידי קניין. בנכסין של עכשיו. דאם נתרבו הנכסין בשעת חלוקה אינה נוטלת אלא באותן שהיו לו בשעת אמירה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפי' לר' מאיר נמי דאמ' אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי במפרש אבל מסתמא אין אדם מעלה על דעתו לדבר הראוי לבוא לו להקנותו אלא לדבר שהוחזק בו והולכך הך אשה ידה על התחתונה דמסתמא לא נתן לה אלא נכסין שהיו לו באותה שעה. ובבנים הבאים לאחר מיכאן. (כלומ' לפי חשבון הבנים שיש לו עכשיו לבד תחלוק לאחר מותו ותטול חלק גדול אלא לפי חשבון הנולדים לאחר מיכן). כלומ' לא לפי חשבון הבנים שיש לו עכשיו לבד תחלוק לאחר מותו ותיטול חלק גדול אלא לפי חשבון הנולדין לאחר מיכן דלא נתכוין זה למעט בנים אשר יולדו לו אלא לפי חשבון כל הבנים של שעת חלוקה נתן לה.
ולוה אמ' פרעתי מחצה ומחצה אני חייב דהוה ליה מודה מקצת טענה וישבע. וכגון דמיקמי דאשהידו עדים שפרעתו לו הודה לו דלא הוה משיב אבדה. והעדים מעידין. אחר שהודה מחצה. נשבע. הלווה שפרע מחצה כדין כל מודה במקצת טענה ואין יכול לפטור עצמו משבועה או מתשלומי מחצה שהודה דכיון שהודה הודאת בעל דין יותר מהעדת העדים. וגובה. המלוה. מחצה שהודה. מנכסין בני חורין שיש לו ללווה. אבל לא ממשעבדי. דיכלי לקוחות למימר אתון קינוניא עבדתון אהדדי. אנן אעדים סמכינן. דמסהדי שפרע הכל. ואפי' ר' עקיבה כו'. פלוגתא דר' עקיבה ור' שמעון בן אלעזר בתחלת שנים אוחזין [ב"מ ד' ע"ב] שטר שכתוב בו סלעין או דינרין מלוה אומ' חמש ולוה אומ' שלש ר' שמעון בן אלעזר [אומר] הואיל והודה מקצת הטענה ישבע ר' עקיבה אומ' אינו אלא כמשיב אבדה ופטור משבועה דסלעין לא משמע טפי משנים דתפשתה מרובה לא תפשתה תפשתה מועט תפשתה ויד בעל השטר על התחתונה ועל השלישית שהודה הוי משיב אבדה ותנן [גיטין מ"ח ע"ב] המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם. ואפי' לר' עקיבא דאמ' התם משיב אבדה הוי. בסלע שלישי דאי הוה בעי הוה אמ' אינן אלא שנים דסלעין תרתי משמע. הני מילי. דחשבינן ליה משיב אבדה. [גירסת הרי"ף] היכא דליכא שטרא. דאין משמעות השטר אלא תרתי ועידי המלוה לא ידעו אלא מה שכתבו סלעין סתם ופחות סלעים שנים והך סלע שלישי דקא מודה ביה ליכא עליה ביה שטרא. אבל הכא דהך מחצה דקא מודה ביה הא איכא עליה שטרא ומשום הכי אודי וליתיה משיב אבדה אלא מודה במקצת טענה הוי ומחוייב שבועה. ודאי משיב אבדה הוי. ואע"ג [ד]לא אתו עדים אלא לבסוף בתר הודאתו. והך אתקפתא לא חישינן לה כדלקמן.
דרב נחמן מאי. דפליג עליה גבי עבדים ואמ' אין גובין מן העבדים וקימ' לן הילכת' כרב נחמן בדיני ותיקשי הילכתא אהלכתא. אין גובין מתנינן. בר' אבא. [קכ"ט ע"א] אי לאפוקי מדרבא דאמ' אף בראשון והלא מוסיף הוא על דברי ר' אבא דאמ' שלישי בשני כשר ואתא איהו למימר דאף בראשון ואיכא למימר דאפי' ר' אבא מודה והיא גופה איצטריך לאשמועינן בשלישי בשני כשר דאיכא למאן דאמ' בסנהדרין פסול בפר' זה בורר ולאו למידק מינה הא שלישי בראשון פסול דדילמא עובדא הוה דשלישי בשני ושלח ליה דכשר. תוספ', וכיון דאינו אלא מוסיף לא הוה ליה למימ' דהלכת' כר' אבא לאפוקי מדרבא (אלא הוה ליה למימ' דהילכת' כר' אבא לאפוקי מדרבא) אלא הוה ליה למימר בהדיא לית הלכת' כרבא דמדקאמ' הלכתא כר' אבא לא משמע דאתא לאפוקי מדרבא כיון שאינו אלא מוסיף. ואי לאפוקי מדמר בר רב אשי. דאכשר באבא דאבא הא כבר פסקינן דלית הילכת' כותיה כדאמרן לעיל והך דרשא דמר זוטרא בתר הכי הוה. (יהבי) [והכי] נמי הך דמר בר רב אשי (תוס' לאו) [תוספת אלא] דעדיפא מינה קא פריך. ולאפוקי מאתקפתא דמר בר רב אשי. דאתא למימר ודאי משיב אבדה הוא ולית הלכתא כוותיה דכיון דאכתי כשהודה לא העידו ולא קא מסייעי ליה איכא למימר דמרתת כר' אבא. ר' יוסף הלוי ז"ל, ואם תשאל וכיון דטענת מלוה מחמת שטרא דהוה ליה כפירת לווה כפירת שטרא אמאי משתבע והא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות הני מילי לגבי שטר שכתוב בו סלעין דינרין דכיון דאיכא למימר תרי ואיכא למימר תלתא או ארבעה או חמשה דהאי ה' דקא טעין מלוה איתא במשמע שטרא וכיון שכן מאי דקא כפר ביה לוה מהני דקא טעין מלוה הוה ליה כפירת שעבוד קרקעות הואיל והאי (שטרות) [שטרא] אפשר למיהוי חמשה כדקאמ' מלוה או תלתא כדקאמ' לוה אבל הכא מכי אשהידו שהדי דשטרא פריעה הוא איבטיל ליה שטרא לגמרי והוה ליה תביעת מלוה כתביעת ממון על פה וכפירת לוה כפירת ממון שהוא על פה שאינו שעבוד קרקעות.
<h2>דף קכט.</h2>
גמ' תינתן שדה פלוני' לפלוני ויירשנה. כלומ' ויירש אותה. ודוקא בשדה אחת ואדם אחד. דבההיא שדה שנתן לאותו האיש איכא לשון מתנה בהדי לשון ירושה. אבל אדם אחד ושתי שדות. כגון יירש ראובן שדה פלונית שבמזרח ותינתן לו שדה פלוני' שבמערב ההיא דלשון מתנה קני אבל ההיא דלשון ירושה לא קני דהאיך לא מסייעא לאידך אלא זאת הוריש לו וזאת נתן לו ובההיא דירושה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה ולא אמ' כלום. וכן בשדה אחת ושני בני אדם. כגון ראובן יירש חצי שדה זו ותנתן חציה לשמעון שמעון קנה ראובן לא קנה וכל שכן שתי שדות ושני בני אדם כגון ראובן יירש שדה פלונית ולשמעון תנתן שדה פלונית אחרת. ור' אלעזר [אמר] אפי' אדם אחד ושתי שדות. זו במתנה וזו בירושה כלומ' שדה פלונית יירש אותה פלוני ונתתי לו שדה פלוני' דהא שייך לשון מתנה בההוא אדם ואע"ג דלא שייך בשדה דיהבת בלשון ירושה. או שדה אחת ושני בני אדם. לזה בירושה ולזה במתנה כגון שדה פלונית נתתיה לפלו' ויירשה עמו פלו' דכי היכי דנתכוון לזה לתת במתנה הכי נמי נתכוון לאידך הואיל ובדיבור אחד נתן לשניהן. אבל שתי שדות ושני בני אדם. דהוו גופין מוחלקין ושדות מוחלקות לא מהניא מתנה דשדה של זה לאידך גברא ולאידך שדה ובסברות בעלמ' פליגי. כי אתא רבין אמ' יירש פלו' וכו'. היינו שתי שדות ושני בני אדם ומילת' באפי נפשה היא ולא איתמרא אמתני' ומיהו הכי נמי מפרש למתני'. לא קנה. ההיא דירושה. וריש לקיש אמ' לעולם לא קנה. בשתי שדות ושני בני אדם ההוא (בלשון) [דלשון] ירושה אלא אם אמ' לו בלשון הזה פלוני ופלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלוני' ופלוני' שנתתים להן במתנה ויירשום. דקא שייך לשון מתנה בכל אדם ובכל שדה אבל אדם אחד ושתי שדות זו במתנה וזו בלשון ירושה או שדה אחת ושני בני אדם לזה במתנה ולזה בירושה וכל שכן שתי שדות ושני בני אדם אותו שאמ' לו בלשון ירושה לא קנה לפי שאין לו לשון מתנה והוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה. ואם תשאל וכיון דמתני' קתני כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף לשון מתנה דבריו קיימין אמאי קאמ' ריש לקיש לעולם לא קנה עד שיאמר פלו' ופלו' ופלו' יירשו שדה פלוני' ופלו' שנתתים במתנה ויירשום והא אם כתב לשון מתנה בתחלה או בסוף נמי קנה. תשובתך הא דאמ' ריש לקיש אכתב לשון מתנה באמצע דקתני מתני' הוא דקאמ' הכי קאמ' האי דקתני במתני' כתב לשון מתנה באמצע קנה אם היו שתי שדות לשני בני אדם לעולם לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני ופלוני יירשו שדה פלוני' ופלוני' ופלוני' שנתתים להם במתנה ויירשום והם הכי נמי אם אמ' פלו' ופלו' יירשו שדה פלו' ופלו' שנתתים להם במתנה קנו דהינו כתב לשון מתנה בסוף דקתני במתני' ואם אמ' נמי פלוני ופלוני נתתי להם שדה פלוני' ופלו' ויירשום קנו דהיינו כתב בתחלה לשון מתנה דקתני מתני'.
נמצא עכשיו לרבין ג' מחלקות בדבר, ר' יוחנן סבר אפי' שתי שדות ושני בני אדם קנה וכל שכן נמי אדם [אחד] ושדה אחת ור' אלעזר סבר אדם אחד ושתי שדות או שדה אחת ושני בני אדם הוא דקני וכל שכן אדם אחד ושדה אחת אבל שתי שדות ושני בני אדם לא קנה וריש לקיש סבר לא קנה עד שיהא לשון מתנה באדם עצמו ובשדה עצמה שאמ' בהן לשון ירושה דהיינו אדם אחד ושדה אחת ואם היו רבים עד שיאמר לשון מתנה בכל אדם ובכל השדות כגון שאמ' פלוני ופלו' ופלו' נתתי להן שדה פלוני' ופלוני' ופלוני' ויירשום דהינו אמ' בתחלה (אומ') [או] פלו' ופלו' ופלו' יירשו שדה פלו' ופלו' ופלו' שנתתים להם ויירשום דהיינו לשון מתנה באמצע או פלו' ופלו' ופלו' יירש[ו] שדה פלו' ופלו' ופלו' שנתתים להם במתנה אבל שתי שדות ואדם אחד או שני בני אדם ושדה אחת וכל שכן שתי שדות ושני בני אדם אותו אדם ואותה שדה שאמ' בהן לשון ירושה בלא לשון מתנה לא קנה.
<h2>דף קכט:</h2>
נכסי לך. היינו לשון מתנה כלומר נכסי נתונין לך. ואחריך יירש פלוני. הרי לזה במתנה ולזה בירושה וכשתי שדות דמו שאין לשני (במי) [בחיי] הראשון כלום הרי ממונות מוחלקין ומקבלי מתנה מוחלקין ואפי' הכי קתני קנה שני אלמא לשון מתנה דראשון (מתנה) [מהני] לשני. יחזרו נכסין ליורשי ראשון. דהא מכח השני נתן לשלישי אחריו (וכן) [וכיון] דשני לא זכה שלישי (מנה) [מנא] ליה. וסלקא לה בתיובתא לכולהו לבר מרבין אליבא דר' יוחנן. נימא נמי תיובתא דריש לקיש. דאמ' לשון מתנה [לזה] לא מהני ללשון ירושה לזה. והאמ' רבא וכו'. בפרק החולץ [יבמות ל"ו ע"א]. בהני תלת. וזו אחת מהן ואיך יתכן תיובתא. בריתא דקאמ' אחריך ואחריך יירש פלו'. תוך כדי דבור הראשון דקאמ' נכסי לך הולכך מהנה מתנה דראשון גם לשני. והא דאמ' ריש לקיש לא קנה בשתי שדות ושני בני אדם האי דלשון ירושה. היינו לאחר [כדי] דיבור. ולהכי לא מהני (ד)לשון מתנה דהאי ללשון ירושה דאידך. והכי קאמ' ריש לקיש לעולם לא קנה בלאחר [כדי] דיבור עד שיאמר פלו' ופלו' וכו' והולכך כיון דקאמ' לשון מתנה אתרויהו אפי' בלאחר [כדי] דיבור שפיר דאמי. תוך כדי דיבור. הינו כדי שאילת שלום תלמיד לרב שלום עליך ר' כדאמרי' בפ' קמ' דמס' מכות [ו' ע"א].
והלכת' תוך כדי דבור כדיבור דאמי. כל שני דברים שאדם מוציא מפיו זה אחר זה ובתוך כדי דיבור שסיים את דבור הראשון התחיל דבור אחרון לא חשבינן ליה נמלך אלא הרי הוא כאלו אמ' שני דברים ביחד. ואם שניהן יכולין לתפוס כגון הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים תמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים דהא לשניהן נתכוון אלא (ל)שאין יכולין להוציא שני דברים כאחד. ואם האחד יש בו כח לתפוס והאחר אינו כלום יתפוס האחד והאחר כמאן דליתיה כגון ירושה ומתנה לאחד לשון ירושה בטל ולשון מתנה קונה. ואם שניהן סותרין זה את זה כי הני דאמרן בפ' בית כור [ק"ד ע"ב, ק"ה ע"א, ק"ה ע"ב] כגון מדה בחבל הן חסר וכגון איסתירא מאה מעי וכגון מעשה דשכירות מרחץ בי"ב זהובין לשנה מדינר זהב לחדש יש מהן שאומ' תפוס לשון ראשון ויש אומ' תפוס לשון אחרון ויש דמספקא ליה ואומ' יחלוקו ויש שהולך אחר המוחזק ושם פי' דיניהן. והיכא דהדר ביה בהדיא תוך כדי דיבור דאמ' חוזר אני בי הכל מודים דהויא חזרה. לבר מעבודה זרה. פי' ר"ח ז"ל ור' שמ' ז"ל שאם התפיס או הקצה דבר לעבודה זרה בתוך כדי דבור חזר בו אפי' הכי נאסר משום חומרא דע' זר' ואין נראה זה לבעל התוס' דלא שייכא התפסא בע"ז כדאמרי' בפ' כל הצלמים [ע"ז מ"ד ע"ב] האומ' בית זה לע"ז לא אמ' כלום שאין הקדש לע"ז. אלא כגון שאמ' לע"ז אלי אתה ובתוך כדי דבור חזר בו לא מהני מידי. וכן הנותן קידושין לאשה ואחר שקיבלה הקידושין בתוך כדי דיבור חזר בו קידושיו קידושין. וכן דין מברך את השם וכן דין הנותן גט לאשה. והכי איתא בפ' בתרא דנדרים [פ"ז ע"א] והילכת' תוך כדי דיבור כדיבור דאמי חוץ מע"ז ומגדף ומקדש [ומגרש]. והתלמוד קיצר כאן ולא הזכיר מגדף דהוי בכלל ע"ז ומגרש הוי בכלל מקדש שהכל טעם אחד יש להן ודרך התלמוד לקצר במקום אחד ולהאריך במקום אחר. תוספת(א), והילכת' תוך כדי דיבור כדיבור דאמי פי' ר' יעקב שלפי' אמרו חכמים כל תוך כדי דיבור [כדיבור] דאמי דהיינו כדי שאילת תלמיד לרב שלום עליך ר' לפי שכשאדם עושה סחורה עם חברו ויראה את רבו או מי שגדול ממנו לא יוכל ליתן לו שלום [שאם יתן לו שלום] ויאמר לו שלום עליך ר' לא יוכל לחזור בו אם ירצה לחזור. וכן פי' ר' אלעזר בפי' נדרים.
<h2>דף קל.</h2>
מתני' האומ' איש פלו' יירשני. אפילו הוא אחיו במקום שיש לזה המצוה בת. או בתי תירשני ויש לו בן. לא אמ' כלום. שעוקר הירושה ממקומה. ודיקינן הא בן בין הבנים דראוי לירש קצת קונה גם הכל. אימ' סיפה דר' יוחנן בר ברוקה אומ' אם אמ' על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין הינו תנא קמא ומסיק כולה ר' יוחנן בן ברוקה כלומ' כולה מתני' הך בבא בתריתא ר' יוחנן בן ברוקא היא דשמעיה לתנא קמא דאמ' גבי ריבה לאחד ומיעט לאחד דאם אמ' משום ירושה לא אמ' כלום דהיינו בן בין הבנים ואתא איהו למימר דירתי והכי קתני האומ' איש פלו' יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמ' כלום שר' יוחנן בן ברוקא אומ' אם אמ' על מי שראוי ליורשו כגון בן בין הבנים ובת בין הבנות הוא דדבריו קיימין אבל אם אמ' על מי שאינו ראוי לירשו כגון שאמ' איש פלו' יירשני במקום שיש בת או בתי תורישני במקום שיש בן לא אמ' כלום.
גמ' הלכה כר' יוחנן בן ברוקה. דאפי' בן בין הבנים יירש. והיה ביום הנחילו. והוה מצי למיכתב ביום שינחיל[ו] בניו. לכל מי שירצה. מבניו הן לרבות לו מאחיו הן להורישו הכל. [לשון הרי"ף] כדתנן ריבה לאחד ומיעט לאחד וכו'. דלא פליג(י) ר' יוחנן בן ברוקה אלא אשאר אחין שאפי' אמ' משום ירושה דבריו קיימין אבל בבכור מודה שאם אמ' משום ירושה לא אמ' כלום. כך נראה לי. ר' יוסף הלוי ז"ל, ואוקימנא לכולה מתני' כר' יוחנן בן ברוקא. ואי קשיא לך הא דתנן המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור דבריו קיימין דקתני בה ואם אמ' משום ירושה לא אמ' כלום התם דאיכא בכור ומשום שהשוה להן את הבכור הוא דלא אמ' כלום כדכתי' לא יוכל לבכר והכא ליכא (לבכר) [בכור] ומשום הכי אמ' דבריו קיימין שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה כדכתי' והיה ביום הנחילו את בניו.
<h2>דף קל:</h2>
מה תלמוד לומ' לא יוכל לבכר. דהא כתי' כי את הבכור בן השנואה [יכיר]. לפי שנאמ' והיה ביום הנחילו את בניו. דמשמע שיכול ליתן לכל מי שירצה מבניו ויכול אני לדון שאף הבכורה יעביר מן הבכור לתת לכל מי שירצה מבניו עם שאר נחלה. ומה פשוט שיפה כחו (וכו') שנוטל בראוי. דבחלק פשוט לא כתי' בכל אשר ימצא לו. ת"ל לא יוכל לבכר [ויאמר לא יוכל לבכר]. ולא איצטריך ביום הנחילו פי' דדיקינן בכורה הוא דלא יכול לבכר אבל חלק פשוט ינחיל לכל מי שירצה. שיכול והלא דין הוא ומה בכור שהורע כחו שאינו נוטל בראוי כבמוחזק אמרה תורה לא יוכל [לבכר] פשוט שייפה כחו שנוטל בראוי כבמוחזק לא כל שכן ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב [להנחיל] לכל מי שירצה.
הורה ר' כר' יוחנן בן ברוקא איתמר. במאי קא מיפלגי. נהי נמי דמר שמיע ליה הכי ומר שמיע ליה הכי מכדי מאי ביניהו. הלכה עדיפא. שפוסק הלכה לעשות כן אבל כי אמ' ר' הורה איכא למימר דטעה הרואה דשמא אותו הדין לא נפסק כר' יוחנן בן ברוקה אלא על ידי טענות אחרות זיכה ר' את כל הנכסין לאחד מן הבנים כגון שאמ' האב לשון מתנה עם לשון ירושה דלדברי הכל דבריו קיימין. ומר סבר מעשה רב. כשמורין לעשות מעשה אז יש לסמוך ולעשות כן אבל כשאומ' הלכה כפלו' אין סומכין לעשות כן עד שיאמרו לו הלכה למעשה כדלקמ'.
אין למדין הלכה. כלומ' אין למדין לעשות כן. לא מפי תלמוד. זה שכתו' במשנה והלכה כדבריו כי הא דתנן במסכת נידה [ז' ע"א] ר' אליעזר אומ' ד' נשים דיין שעתן וכו' והלכה כדבריו ותנן עוד המשפה (כמוהו השפה) [כמה תשפה] [ו]תהא זבה מעת לעת דברי ר' אליעזר והלכה כדבריו ותנן עוד זב וזבה שבדקו את עצמן יום ראשון ומצאו טהור וכו' עד והלכה כדבריו ואמ' רב יהודה אמ' שמ' הלכה כר' אליעזר בארבע והני תלת מיניהו ואקשי' מאי אתא לאשמועינן בכולהו תנא בהו הלכה כדבריו במתני' ופרקי' אין למדין הלכה מפי תלמוד ולולי שאמ' שמואל הלכה כר' אליעזר בהני לא הות מיתוקמא הילכת' ממתני'. כיוצא בהן ביבמות [מ"ט ע"א] אי זהו ממזר שמעון התימני אומ' כל שחייבין עליו כרת בידי שמים והלכה כדבריו ולולי שאמ' בגמ' הילכת' לא סמכי' אמאי דפסיק הלכה כדבריו במתני'. נמצינו למדין דהיכא דפליגי יחיד אצל רבים כי הני לא סמכינן אפסק הלכה של משנה אלא אם כן פוסק בגמ' אבל אפיסקי גמ' סמכינן דכולהו הוו הלכה למעשה אלא שר' יוחנן לבדו היה מחמיר לעצמו ואומר לתלמידיו שלא יעשו דבר עד שיאמר להן הלכה למעשה כדלקמן והיינו טעמא דדילמא הדר ביה מההוא פסק הלכה שפסק ויראה בעיניו טעם אחר ומיהו לאחר פטירתו יש להן לעשות כמה שפסק להן דהא כל ימי חייו לא הדר ביה וכל שכן אנו יש לנו לסמוך על ההלכות הכתובות בתלמוד כמו שסידרן רב אשי דהא קימ' לן בבבא מציעא [פ"ו ע"א] רבינא ורב אשי סוף הוראה ולמי נשאל עוד בשעת מעשה אם לא נסמוך על ההלכות הפסוקות בתלמוד יהא אדם רשאי לחדש דבר מעתה אלא הכל כמו שפסקו האחרונים כן נעשה. [גרסינן] בתחלת פיאה ירושלמית [פ"ב ה"ד] ר' זעירא בשם שמואל אמ' אין למדין לא מהלכות ולא מהגדות ולא מתוספתות אלא מן התלמוד כלומר מדברי האמוראין.
ולא מפי מעשה. הכתוב במשנה ובריתא וכגון דרבים פליגי עליה. עד שיאמרו לו הלכה למעשה. כלומ' הלכה כן ולך ועשה כן. (ו)ילך ויעשה מעשה. כל ימיו ולא יהא צריך לישאל לכל מעשה ומעשה שיבא לידו. שלא ידמה. לדין דבר מתוך דבר. בטרפות. ללמוד טרפות הכבד מטרפות הריאה דהא אמרי' וחלופא בכבדא שאין חיות האיברים דומה זה לזה יש כשר בזה ופסול בחברו. שהרי חותכה [מיכאן] וחיתה. למעלה מצומת הגידין חתך הבשר עד העצם כשרה כדאמרי' התם בפ' בהמה המקשה לילד [חולין ע"ו ע"א] ומקל וחומר היה לנו לומ' שהיא טרפה. חותכה מיכאן. למעלה מן הארכובה מעט במקום צומת הגידים. ומתה. דמטרפה ביה כדאמ' התם. כי אמ' לן מר הלכה. כפלוני. עד דאמינא לכו הלכה למעשה. דבשעת מעשה אדם ירא לדון כי אם אמת ומכוין את לבו יותר. לא תקרעוניה. לבטל דברי. דאי הואי אנא וכו'. ושמא גם אתם היום ולמחר תמצאו תירוץ לפירכא דידכו. ומיגמר לא תיגמרו מיניה. לדון בו אלא כפי מה שנראה לכם. שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ופ"ק דסנהדרין [ו' ע"א] נפקא לן מועמכם בדבר המשפט אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.
<h2>דף קלא.</h2>
בבריא היאך. מי איירי ר' יוחנן בן ברוקא בין בבריא בין בשכיב מרע שמנחיל לבניו כל מה שירצה.
<h2>דף קלא:</h2>
לא עשאה אלא אפטרופא. דכיון דלא שייר לבניו מידי איכא למימר דלהכי כתב שיהו כל בניה מחלקין לה (בכור) [כבוד] משום דאוקי אבוהון לנכסיה ברשותה לפרנסן מהן כפי אומד דעתה ויהיו כפופין לה. ומחדא הילכתא בלא טעמא קא חשיב לה להא (בכתובות) [לקמן קמ"ד ע"א] דדברי נבואה הן שאנו סותרין את המתנה מדעתנו למימר דאפטרופוס שויוה. ודוקא כל נכסיו דליכא שיור מידי לא במקרקעי ולא במטלטלי אבל איכא שיור קנתה. ודוקא אשתו אבל אחר שכתב לו שכיב מרע כל נכסיו קימ' לן לקמ' במי שמת [קמ"ח ע"ב] שאם מת קנה הכל דכיון דלא שייר מידי צוואת שכיב מרע היא זו שירא למות ודבריו קיימין ככתובין וכמסורין. לא עשאו אלא אפטרופא. דלכבוד נתכוון שיחלקו לו כבוד בשביל שהוא אפטרופא בנכסיהן. אפילו קטן המוטל בעריסה. לא קנה דאפטרופא שוייה.
[לשון הרי"ף מלקמן קל"ג ע"א] שכיב מרע וכו'. משום דאליבא דר' יוחנן בן ברוקא מיירי כדלקמן נקיט שכיב מרע דהא בבריא מבעיא לעיל [קל"א ע"א] אי איירי ר' יוחנן בן ברוקה או לא. שכתב כל נכסין. סתם לא פירש לא לשון מתנה ולא לשון ירושה אלא סתמא נכסי לפלוני. רואין אם אותו מקבל מתנה ראוי ליורשו נוטלן בתורת ירושה. כר' יוחנן בן ברוקה דכיון דראוי לירשו מסתמא להוריש (לא) [לו] נתכוון הואיל ולא פירש לשון מתנה דכל היכא דאיכא לאוקומה בירושה דתפשה מן התורה לא מקני ליה מסתמא במתנה למיעקר נחלה דאוריתא. ואם לאו. דאינו ראוי לירש בעל כרחך נכסי נתונין לפלו' קאמ' דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ולמתנה איכוון ולא לירושה ולקמן מפרשי' מאי נפקא לן מינה אם נוטלן משום ירושה אי משום מתנה. גנבא גנובי למה ליך. לסתום דבריך ולמימ' רואין וכו'. אי סבירא לך כר' יוחנן בן ברוקא דאמ' אם אמ' על מי שראוי לירשו דבריו קיימין ולפיכך אתה אומ' רואין אם ראוי לירשו כו'. אימא בהדיא דהילכתא כוותיה ואל תסתיר דבריך בעניין שלא יבינו בני אדם. ואי אמרת בנו מאי טעמא לא קני בכתיבה וכו'. וכן כתב ר"מ ז"ל [פ"ו נחלות ה"ב] שאם אמ' פלו' בני יירשני לבדו אמ' על פה דבריו קיימין אבל אם כתב כל נכסיו לבנו לא עשהו אלא אפטרופא.
פשיטא בנו ואחר (ואחר). פשיטא לי דאם כתב כל נכסיו לבנו לא קנאו דלא עשאו אלא אפטרופוס ולכבוד נתכוון שיחלקו לו אחיו כבוד בשביל שהוא אפטרופוס בנכסיהן. ופשיטא לי נמי דאם כתב לאחר במקום בנים משום מתנה דלכבודו (ו)לא חיישי' אלא לתת לו מתנה דאם לעשותו אפטרופוס נתכוין היה לו לומר בפי' אני עושה אותך אפטרופוס. ור' יוסף הלוי ז"ל פי' אם כתב כל נכסיו לבנו ואחר ביחד כגון ששיתפן שניהן כאחד חולקין את הנכסין ביניהן דכתי' והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו. נוטל אותו אחד חלקו שהוא מחצה לעצמו שהרי הקנה אותו לו קניין גמור בלשון מתנה שאין אדם עושה אחר אפטרופא על בנו אבל בנו אינו קונה המחצה שלו לעצמו שכיון שכתב המחצה לאחר שנמצא המחצה השנייה שכתב לבנו שהוא כל נכסיו והוה ליה כמה שכתב כל נכסיו לבנו בלא שיור שלא עשאו אלא אפטרופא הולכך אותו מחצה שכתב לבנו קנאוהו הבנים ואותו בן אפטרופא עליהן בו.
אשתו ואחר. כמו שפי' בנו ואחר. אשתו ארוסה ואשתו גרושה. או או קתני. אשה אצל האחין. שאין לו בנים וגם אב אין לו דהוו להו אחיו יורשין אותו. אצל בני הבעל. שאין לו בנים ממנה. בכולהו לא קני לבד מאשתו גרושה ואשתו ארוסה. משום דכאחר דאמו. בכולהו קנו לבר מאשה אצל בנים וכו'. מוסיף הוא אשה אצל האחין דקניא. [לשון הרי"ף] והילכתא כרבינא. דבתרא הוא.
<h2>דף קלב.</h2>
בעי רבא בבריא היאך. בבריא שכתב כל נכסיו לאשתו ולכל הני דאיירי שמואל שאם כתב להן במתנה מהיום לגמרי ואי נמי מהיום ולאחר מיתה. מי אמרי' דמתנה גמורה היא דאי משום כבודה הא קאי הוא. ויכבדוה מאימתו. דלישתמעין מילה מהשתא. לפי שיודעין שעתידין להיות כפופין לה. ר"ח ז"ל. בעי רבא הא דשמואל דקימ' לן דאזיל בתר אומדן דעתא הני מילי בשכיב מרע דניחא ליה דלישתמעין מיליהו אבל בבריא הוה קאי הוא או דילמ' אפי' בבריא.
הכותב. במתנה. פירות נכסיו. שעכשיו בעין אי נמי דאקני לה קרקע לפירותיה. גובה כל כתובתה מן הקרקע. דבשביל מתנה זו לא מחלה שיעבוד כתובתה שעל הקרקע. ואם כתב לה קרקע ופירות לגמרי מחציתן או שליש או רביע גובה כתובתה משלם מן השאר. ולא זו אף זו קתני כתב לה פירות ואפי' קרקע. ומיהו האי קתני למחצה לשליש ולרביע בזו ואין צריך לומ' זו מיפרשא ונקט האי סידרא משום דבכל דוכתא רגיל לומ' כן. כתב כל נכסיו לאשתו. קס"ד השתא אפי' במקום בנים דאמ' שמואל לעיל לא עשאה אלא אפטרופא והכא קאמ' דקניא. ויצא עליו שטר חוב. שקדם למתנה זו ולא קדם לכתובתה. תקרע מתנתה ותעמוד על כתובתה. דליפות כחה נכתבה לה מתנה זאת לזכות במותר נכסין אבל היא לא מחלה שיעבוד כתובתה שעל נכסין הללו בשביל מתנה זו שאם תבטל מתנה זו בשביל בעל חוב תחזור עליהן מכח שיעבוד כתובתה. הולכך רוצה שתקרע מתנתה. וחכמים אומ' תקרע כתובתה. לאו דוקא שהרי אינה מוחלת כתובתה בשביל שום מתנה שנותן לה בעל דאי קנה נכסין אחרי כן גובה כתובתה מהן שהרי כתב לה דקנאי ודעתיד אנא למקני אלא מהנהו נכסין דיהב לה מחלה שיעבוד כתובתה דמיניהו [לא] תגבה כתובתה הואיל ובמתנת חנם באו לידה דאינה נותנת אל לבה שמא יטרפם בעל חוב בחובו הולכך תיקרע כתובתה לגבי הני נכסין שלא תטרוף מהן. ותעמוד על מתנתה. אם אפשר לה להתקיים והולכך כיון דלא הויא מתנה נמצאת קרחת מיכאן ומיכאן. בבת אחותי כלה. בכלתי אשת בני שכתב לה בני כל נכסיו ואחר כך בא בעל חוב דבני לגבות חובו שקדם למתנתה ומאוחר לכתובתה. קניא. ולא אמרי' עשאה אפוטרופא.
אלא לאו בבריא. וש"מ דבבריא קניא דליכא למימר אפיטרופא עשאה דהא קאי הוא ובשכיב מרע איירי שמואל ולא בבריא. לעולם הא מתניתא בשכיב מרע. והאי דדיקינן הא לא יצא עליו שטר חוב קנתה הנכסין. רב עוירא מוקי לה באשתו ארוסה או גרושה או אשה אצל האחין דקנו ולא אמרי' בהו לא עשאה אלא אפיטרופא. באשתו ארוסה או גרושה. דלדברי הכל קנתה היא. [לשון הרי"ף] ולקולא עבדינן. דכל ספיקא דממונא קולה לתובע וחומרא לנתבע. תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה. דלא תטרוף כתובתה מהני נכסין אע"פ שקדמה לבעל חוב שהרי מחלה שעבודה אצלן. מתנתו מתנה. שהרי לא פירש בשעת המתנה בשביל שאני סבור שמת בני אני נותן מתנה זו. שאילו היה יודע וכו'. היינו אומדנא ואע"פ שלא פירש כמי שפי' דמי.
וכתב לאשתו קרקע כל שהוא. ולא פי' אם לפירעון כתובה אם לשם מתנה. איבדה כתובתה. לא איבדה ממש שאם יקנה נכסין אחרי כן תגבה מהן המותר דהא כתב לה דקנאי ודעתיד אנא למקני אלא איבדה מאלו הנכסין שאם לא יקנה הבעל נכסין אחרין הרי הפסידה שמאלו שנתן לבניו לא תגבה עוד דנתרצית להן במתנה זו הואיל ונתן לה גם הוא קרקע כל שהוא וכדמפ' טעמ'. וכגון שחילק להן ולה כל נכסיו אבל שייר אפי' חד דיקלא שלא חילק אותו אמרי' לקמן מגו דנחתא אדיקלא נחתא נמי אכולהו. וקא פריך משום דכתב לה קרקע כל שהוא איבדה כתובתה. בתמיהא. במזכה להן על ידה. שנתנה לו סודר שלה להקנות (לו) [בו] לבנים כדקימא לן בכליו של קונה דמוכחא מילתא מדקא משתדלא בזכיית הבנים וגם לה ניתן קרקע כל שהוא ואינה מערערת כלום כיון דאיכא תרתי ודאי נתרצית להן בלב שלם להיות קונין מתנה זו שלא תוכל לטרוף מהן כתובתה ומחלה להן השעבוד שעל הנכסין הללו והפסידה כתובתה אם לא תימצא במקום אחר לגבות. ושמואל אמ'. אפי' אין מזכה להן על ידה אלא שהיתה לשם בשעה שכתב נכסיו לבניו. והיא שותקת. דכיון דכתב לה קרקע כל שהוא נתרצית ושתיקתה כהודאה דמיא אבל אם לא נתן לה כלום שתיקתה אינה אלא לעשות נחת רוח לבעלה. ור' יוס' בר' חני' אמ'. אפי' לא היתה שם ולא חילק בפניה אלא שאמ' לה לשון זה כשכתב לה ההוא קרקע כל שהוא טלי קרקע זו בכתובתיך. והיא לא עירערה ודאי מחלה שעבודה משאר הנכסין ואחרון אחרון מקל. ומקולי כתובה שנו כאן. אכולהו קאי דשאר בעלי חובות לא אבדו בכך עד שימחלו שעבודן שעל הנכסין הללו בפי' אבל בכתובה הקילו כדאקילו גבה נמי לענין זיבורית וכדמפר' טעמא בכתובות [פ"ו ע"א] שיותר משאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא אבל שאר בעלי חובות שעושין טובה ללווה לא מקילינן גביהו לאבד ממונם בחנם.
<h2>דף קלב:</h2>
בגמ' מקשי על הני אמוראי כולהו מסיפה דקתני ר' יוסי אומ' אם קיבלה עליה אע"פ שלא כתב לה איבדה כתובתה מכלל דתנא קמא כתיבה וקיבלה בעי. כלומ' שיכתוב לה קרקע כל שהוא ושתקבל על עצמה מה שכתב לבניו וכולהו הני אמוראי לא בעו קבלה אלא סגי לה בהדי (כתובתה) [כתיבתה] במזכה להן על ידה לרב ובמחלק לפניה והיא שותקת לשמואל [ו]באומ' לה טלי קרקע זו בכתובתיך לר' יוסי בר' חני'. תיובתא דכולהו תיובתא.
שותף בין הבנים. שכתב לה נמי קרקע כל שהוא מחלה ולא מצרכינן לכל הני כחות דאמרי הנך אמוראי לעיל אלא בכתיבה בעלמא איבדה כתובתה כר' יוסי דסגי לה בחדה בקבלה או בכתיבה. כך פי' ר' שמואל ז"ל. ונמצא בתשובות ר"ש ז"ל דרב נחמן קאי בשיטת שמואל רבו דאוקמה במחלק לפניה והיא שותקת ואע"ג דאותביניה לעיל הני מילי משום תנא קמא דקבלה נמי בעי מיהו (דר') [לר'] יוסי דסבירא ליה דסגי בכתיבה בלא קבלה איכא למיפרך נמי כדלעיל משום דכתב לה קרקע כל שהוא איבדה כתובתה וצריך לשנויי לר' יוסי במחלק לפניה והיא שותקת ורב נחמן כר' יוסי סבירא ליה דסגי ליה או בכתיבה או בקבלה וכיון דמחלק לפניה והיא שותקת לפיכך מוחלת שהרי עשאה שותף לחלק לה חלק בפני עצמה בין הבנים ומגו דחשיבא ליה כאחד מבניו לחלק לה חלק כמו שמחלק לבניו מתרצה לו ומוחלת השיעבוד מן הנכסין ורב נחמן לפ' טעם שמואל רבו אתא. כתב ר"מ ז"ל [פיה"מ פאה פ"ג מ"ז] אין הלכה כר' יוסי. ר"ח ז"ל, וקימא לן כרב נחמן דאמ' כיון שעשאה שותף בין הבנים איבדה כתובתה ומימשכא שמעתיה כטעמ' דמתני' והוא שהיתה שם וקבלה וזהו תורת שותפין שאין שותפות נקשרת אלא מרצון שניהן.
בבריא היאך. בריא שכתב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא ועשאה שותף בין הבנים מי איבדא כתובתה או לא. מי אמרי' בשכיב מרע הוא דאבדה שעבוד כתובתה שעל הנכסין הללו דהא ידעה דלית [ליה] נכסין יותר וגם לא יהא לו עוד שהרי ימות והולכך היה לה לערער במתנה זו וכיון דשתקא ודאי נתרצית וקנו. אבל בבריא. לפיכך שותקת. סברא הדר קני בעל נכסין היום ולמחר ואגבה מהן כדכתי' בשטר הכתובה ודעתיד אנא למיקני ומה לי להכעיסו עכשיו עד שאראה אם יקנה עוד נכסין וכיון דמשום הכי שתקה לא אבדה שעבוד כתובתה מהני נכסין ותטרוף מהן היום ולמחר. או דילמא השתא לית ליה. ולא מסקא אדעתה דילמא הדר קני וכיון דלא מסקא אדעתה היה לה למחות אלא ודאי מדאישתיקה גמרא ומחלה להו שעבודא. ומיהו אם יבואו לו נכסין היום ולמחר תגבה מהן. ואית דמפרשי דמיבעיא ליה אי גביא מנכסין דקנו למחר וליומא חרא או לא. וטעות הוא דמילתא דמיפשטא לקמן (דרב) [לרב] כהנא לא אורחא דתלמודא למימ' תיקו והכי הוה ליה למימ' מילתא דמיבעיא ליה לרבה פשיטא ליה לרב כהנא דההוא דאמ' להו תולתא לברת וכולה כדלקמן.
ההוא. שכיב מרע. דאמ' להו פלגא לברת וכו'. שתי בנות היו לו וחילק להן כל נכסיו מקרקעי. ותולתא דפירי נתן לאשתו. קס"ד השתא פירות מחוברין ולקמן מוקי לה בתלושין. כי האי גונא. דלא כתב לאשתו קרקע כל שהוא אלא פירות. מאי. מי מחלה שיעבוד שיש לה על הנהו מקרקעי בשביל שעשאה שותף בין הבנות בחלוקת (השדות) [הפירות] שהבנות נטלו שני חלקין והיא חלק שלישי (אי) [או] לאו הואיל ולא עשאה שותף בגוף הקרקע ותחזור ותטרוף מותר הכתובה מן הבנות. ומיהו כל כתובתה לא תחזור ותטרוף דהני פירות חשבינן לה בכתובתה כדאמרי' לקמן בפירקין [קל"ח ע"א] תנו ר' זוז לפלונית אשתי בראוי לה נוטלתן ואת כתובתה ומפרשי' התם משום לישנא יתירא דקאמ' בראוי לה נוטלתן לבר מכתובתה אבל אם לא אמ' בראוי ידה על העליונה שאם אותן מאתים זוז יותר מכתובתה נוטלתן בכתובתה ואם כתובתה יתירה נוטלת כתובה בין הכל. אלא דקל אחד. לאכול פירותיו עד שייבש האילן ושוב אין (לו) [לה] בקרקע כלום והיינו דבר שבא לעולם אפי' לרבנן דפליג עליה דר' מאיר דהא אקני ל(י)ה בגוף האילן. איבדה כתובתה. שהרי עשאה שותף בין הבנים בקרקע דהא יניקת קרקע מקני לה, והוא הדין לפירות מחוברין והאי דקאמ' אילן לפירות לאו למעוטי פירות מחוברין בלא אילן אלא רבותא הוא דאע"ג דגוף האילן אינו שלה לכשייבש והשתא לית לה ביה פירי אפי' הכי כקרקע דמי וכל שכן היכא דאקני לה פירות גופיהו שגדלו כבר ומחוברין לקרקע. הכא פירי הוא. דהא פירות תלושין מיבעיא לן. מטלטלי ודאי לא קאמינא. דאיבדה בכך דודאי לא איבדה דלא חשיבי לה ובמתני' קתני קרקע כל שהוא ולא מטלטלין אבל הייתי סבור דמחוברין בעיתו מינאי.
ההוא. שכיב מרע. דאמ' להו תולתא לברת ותולתא לבתי השנייה ותולתא לאשתי. דהיינו עשאה שותף בין הבנות ומן הדין איבדה כתובתה מהני תרי תולתי שנתן האב לבנות שהרי מחלה להן שיעבודא ולא תטרוף עוד מחוב כתובתה כלום אלא אם כן יקנה בעלה נכסין אחרין אחרי כן שהרי מנכסין הבאים לא מחלה שיעבוד שלה. ואיתרמי מילתא דלא קנה נכסין אחרין אלא מהני נכסין עצמן חזר וקנה. דשכיבא חדא מבנתא. בחייו וחזר וירשה שהאב יורש את בתו. סבר רב פפא למימ' לית לה לאיתתא אלא תולתא. דיהב לה בעל דמהאי תולתא דחזר וקנה הבעל לית לה מידי שהרי לא ממקום אחר בא לו אלא מאותן נכסין עצמן שכבר מחלה האשה שיעבוד שעליהן והילכך לא הדרי מישתעבדי לה.
<h2>דף קלג.</h2>
אמ' ליה רב כהנא אילו חזר וקנה. הבעל קנה נכסין אחרין אחרי כן. לית לה. לאשה בתמיהא הא ודאי אית לה דנהי דמחלה שיעבודא לבנות בשביל שעשאה שותף ביניהן חוב כתובתה לא מחלה שאם יקנה נכסין טורפת מהן כדכתב לה ודעתיד אנא למיקני שהנכסין העתידין [לקנות] ישתעבדו לה. וכיון דאלו הדר קאני. ממקום אחר או ממורישיו. אית לה. לאשה השתא נמי כי נפלו לה מאותן נכסין אית לה (דמחלי) [דמה לי] אותן נכסין עצמן מה לי אחרין שאם נתרצית למחול לבנות שיעבודא לבעלה מיהא לא מחלה מידי אם תמצא מקום לגבות. וכן הלכתא.
ההוא דפליגנא לניכסיה. חילק כל נכסיו לאשתו ובניו בצוואת שכיב מרע דהינו עשאה שותף בין הבנים אלא ששייר דקל אחד שלא פי' למי. לית לה אלא דיקלא. דהא אי לא שייר דיקלא איבדה כתובתה מן הבנים שמחלה להן שיעבודא משום דנעשית שותף ביניהן והשתא נמי זכו הבנים והיא תטרוף את הדקל. אי לית לה. כתובה מחלק הבנים משום דידעא דלית לה נכסין אחריני ומחלה להו בשביל שעשאה שותף ביניהן. דיקלא נמי לית לה. דהא ידעא ליה להאי דיקלא ומחלה להו ליורשין דמה לי למחול שיעבודא מאותן שחילק לבנים ומה לי אותן שלא חילק אלא מאי אית לך למימ' מאי זה טעם נחתא אדקל לטרוף ממנו היינו משום דלא מחלה כתובתה שהרי הניח לה מקום לגבות ממנו כגון האי דקל שלא רצה לחלק לבניו. ומגו דנחתא (מדקל) [אדקל] נחתא נמי אחלק הבנים. דהאי דשתקה ולא עירערה הינו לפי שהניח לה דקל וסברא למה אני אערער עכשיו עד שישומו בית דין את הדקל ואטרפנו והדר מערערא על הבנים ואטרוף מהן המותר דלא הויא שתיקה דידה מחילה אלא היכא דמחלק כל הנכסין.
פסק דין מפי' ר"ש ז"ל. והשתא שמעי' מהכא דשכיב מרע הכותב כל נכסיו או מחלק לבניו בפני אשתו וגם נתן לה קרקע כל שהוא ושתקא ולא עירערא והוא הדין אם כתב כל נכסיו לאחרין בפניה (ולא) [ולה] כתב קרקע כל שהוא קנו שהרי מחלה להן שעבודא ולא תטרוף מהן כרב נחמן דאמ' הואיל ועשאה שותף בין הבנים איבדה כתובתה דבעשאה שותף תליא מילתא לא שנא עם בניו ולא שנא עם אחרין. והני מילי בשחלק כל נכסיו לאשתו וליורשיו אבל שייר אפי' דקל (שייר) אחד דהיינו קרקע כל שהוא שלא פי' למי מגו דהדרא אדיקלא הדרא ונחתא למגבי מכולהו נכסי ולא מחלה מידי. ודוקא בשכתב לה קרקע כל שהוא אבל אם נתן מטלטלין ולא קרקע לא מיקריא שותף בין הבנים ולא מחלה מידי ונחתא אכולהו נכסי כדאמ' רב נחמן מטלטלי לא קאמינא. והני מילי דאיבדה כתובתה מהנהו נכסי שכתב לבניו אבל אי הדר קני ניכסי אחריני ואפי' מהנהו נכסי עצמן שחילק לבניו כגון שמת אחד מבניו בחייו הדרא וגביא מיניה מותר כתובתה שכך כתב לה ודעתיד אנא למיקני. ודוקא שכיב מרע כדאמרן לעיל אבל בריא שחלק נכסיו לבניו וכתב גם לה קרקע כל שהוא הא איבעיא ליה לרבא אי מחלה להו שיעבודא שעל אותן נכסין או לא ואוקימנא בתיקו והולכך כיון דמספקא לן אמרינן המוציא מחברו דהיינו אשה עליה להביא ראיה דבכל דין תיקו מאן דתפיס תפיס ומיהו אי הדר קאני אית לה. ר"מ ז"ל [פ"ו זכיה ה"י], (ו)כתב לה עמהן מטלטלין בלבד או ששייר לעצמו קרקע כל שהוא כתובתה קיימת. ותקנת הגאונים היא שאפי' שייר מטלטלין כל שהוא כתובתה קיימת שהרי היא אומרת ממה ששיר אני גובה ומתוך שתרד למה ששייר תרד לשאר נכסין ותטרוף.
[לשון הרי"ף] הא דתנן. בפ' הנזקין [גיטין מ"ח ע"ב], והתם פרישנא לה. מנכסין משועבדין. ומתנת שכיב מרע הויא משועבדין. (והכי) [והכא] אמרי' אלמנתו נזונת מנכסיו. דאמרי' לעיל ומה בירושה דאוריתא אמרת אלמנתו נזונת מנכסיו במתנה דרבנן לא כל שכן. ההוא במשעבדי מחיין וכו'. וכן כתב ר' שמו' ז"ל דהא דקימ' לן דמזון האשה והבנות לא טריף ממשעבדי הני מילי מתנה גמורה בקניין או מכר גמור אבל מתנת שכיב מרע אלמנתו נזונת מנכסי מקבל מתנה והוא הדין לבנות. לאחר גמר מיתה. דסתם אדם הנותן ממונו לאחר מיתתו אינו רוצה להוציא ממונו מכחו עד שתיגמר מיתתו. ונפקא מינה להיכא דאמ' נכסי לך ואחריך לפלוני דקימ' לן הלכה כרשב"ג דאמ' אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם נתנן אותו ראשון לאחר במתנת שכיב מרע לאביי דאמ' עם גמר מיתה אתא לאשמועי' דבהדי הדדי קאנו וחולקין בשווה ולרבא דאמ' לאחר גמר מיתה לא קני מקבל מתנה שכבר קדמו אחריך כלומ' האי דקאמ' עליה הנותן אחריך לפלוני קדם לזה שנתנו לו הראשון דמשעה שהתחיל הראשון ליטרף קנה שני דאחריך עם גמר מיתה משמע דמשעה שאין הראשון צריך לנכסין הללו זיכהו הנותן לזה השני אחריו מיד אבל האי מקבל מתנה מראשון שהוא שכיב מרע לא קני עד לאחר גמר מיתה. וחזינן למקצת רבואתא וכו'. הוא ר"ח ז"ל. אלא טעמא דמתני' לחוד. דמשועבדין דמתני' היינו מתנה גמורה בקניין או במכר גמור כדפרי' לעיל.
לדברי ר' יוחנן בן ברוקא. דאם אמ' על מי שראוי לירשו דבריו קיימין. נכסי לך ואחריך לפלוני [אם היה] ראשון ראוי ליורשו אין לשני וכו'. דכיון דראשון ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואין לשני אחריו כלום דכיון דעשאו יורש וזכה בדין תורה כי אמ' ואחריו לפלו' הוי מתנה על מה שכתו' בתורה דאינו יכול לעקור תורת ירושה מאותו שירש כבר וגם אפי' אם פי' אני מורישך על תנאי שיטול האי שני אחריך הוי נמי מתנה על מה שכתוב בתורה והתנאי שלאחריך בטל אבל אם פי' ואמ' לא משום ירושה אני נותן לך שאין לה הפסק אלא במתנה והרי הפסקתיה השני קונה מה ששייר הראשון. וכן פי' ר"מ ז"ל [פי"ב זכיה ה"ו]. שאין זה לשון מתנה. מה שאמ' לו נכסי לך והוא ראוי ליורשו לא הוי לשון מתנה אלא לשון ירושה. וירושה אין לה הפסק. דהא ממשמשת עד ראובן כדנפק' לן מקראי לעיל בפרקין [קט"ו ע"ב]. והא אפסקה. דעל תנאי שיטול שני אחריו הוריש לראשון. ורחמנא אמ' אין לה הפסק. והוי מתנה על מה שכתוב בתורה והוי המעשה מעשה והתנאי בטל. והכי הלכתא כדשלח ר' אחא דהא עבדי עובדא כוותיה בגמ' והאי דאמ' רב הונא לעיל אמ' להו ואלא למאן אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה מפר' בגמ' דנפק' מינה בין ירושה למתנה כדשלח רב אחא כו' שאם אמ' האי שכיב מרע אלא למאן ואחריו לפלוני רואין אם האי ראשון ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואין לשני אחריו כלום. והאי דאמ' ואלא למאן כמאן דאמ' נכסי לך והאי דהדר אמ' ואחריו לפלוני כיון דאינו ראוי לירשו נתונין לפלוני קאמ' דלמתנה נתכוון ולא לירושה.
[לשון הרי"ף מלעיל קכ"ט ע"א] האומר. בשעת מיתה. שקל. חצי סלע. והן ראויין. שאין נזונין בפחות. נותנין להן סלע. דאי הוה ידע שיתיקרו המזונות לא הוה אמ' שקל. אל תתנו. הרי מיחה בהן ולא עשאן יורשין אלא בענין זה. אם מתו. בלא בנים. אין נותנין להן אלא שקל. שאין לנו להפסיד את הבנים אחריהן והואיל ועשה אף אחרין יורשין תחתיהן ודאי שקל קאמ' כדי שתפול ירושה אחריהן לאותן אחרין. [לשון הרי"ף מכתובות ע' ע"א] והא קימא לן כר' מאיר וכו'. דתנן התם [ס"ט ע"ב] המשל[י]ש מעות לבת[ו] והיא אומרת נאמן בעלי עלי יעשה שליש מה שהושלש בידו דברי ר' מאיר. במילי אחרניאתא. כדאמרי' בשליש. מינח ניחא ליה. שיתנו להן כל צרכן. לזרוזינהו. שיחזרו אחר מזונותיהן ושלא יהוא רעבתנין. ר"מ ז"ל [פי"ב זכיה ה"ו, ע"ש] אם נתן מעות על ידי שליש ואמ' תנו לבני שקל בכל שבת ולאו משום ירושה אני נותן להן והשאר מן הנכסין יהיה לפלוני אין נותנין להן אלא שקל אע"פ שאין מספיק להן.
<h2>דף קלג:</h2>
מתני' מה שעשה עשוי. מילתא דפשיטא היא ומשום סיפה נקט לה דאסור לעשות כן. אבל אין רוח חכמים נחה ממנו. אין לחכמים נחת רוח ממעשיו אלא חרון אף גרם להן שכועסין עליו דקא עקר נחלה דאוריתא. רשב"ג אומ' וכו'. מפרש בגמ' דפליגי רב' עליה. ואין הלכה כמותו.
גמ' תא שמע דאמ' ליה שמו' וכו'. אלמ' פליגי רבנן עליה דאי לא תימ' הכי שמו' דאמ' כמאן. באעבורי אחסנתא. מקום שמעביר האב הנחלה מן הראוי לה ואפי' להרבות לאחד ולמעט לאחד.
<h2>דף קלד.</h2>
מתני' האומ' זה בני נאמן. בגמ' מפר' למאי הילכתא. זה אחי אינו נאמן. להורישו עם אחיו שהרי אינן מכירין אותו כדמפר' בגמ'. ונוטל עמו בחלקו. (בגום) [כגון] אם שנים הם לבד הספק ויש להן לחלוק ג' שדות זה נוטל שדה ומחצה וזה נוטל שדה ומחצה ונותן זה המעיד על אחיו הספק שהוא אחיו החצי השדה דהכי קאמ' ליה ודאי אחי אתה ויש לך ליטול שדה אחד מן השלשה וחצי שדה זה שיש לי מחלקך (או) אתן לך והחצי האחר בידי אחי הוא הבא לו ראיה וטול. מת. הספק. יחזרו אותן הנכסין שנתן לו זה מחלקו. למקומן. כלומ' למי שנתנן לו אבל שאר אחיו אין יורשין עמו דאמ' להו (ראו) [האי] הרי החזקתם בנחלה הראויה לו לספק מאבינו אותה טלו לכם שהרי לא מחל לכם חלקו ואכתי עד השתא בתורת גזל ישנה בידכם ועתה תירשו אותו חלק מן הדין ואני אירש חלקי שנתתי לו דנמצינו כולנו שוין בנחלתו. נפלו לו נכסים. נפלה (ה)ירושה לספק ממקום אחד או קנה נכסים ועכשיו מת. יירשו אחיו של מעיד. עמו. דהא קא מודה להו שאחיהן הוא לירשו.
<h2>דף קלד:</h2>
גמ' לירשו. מקשי בגמ' ליורשו פשיטא. כלומ' דמגו דאי בעי יהיב ליה במתנה כי אמ' נמי בני הוא ויירשני נאמן. ומתריץ אלא לפטור את אשתו מן הייבום איצטריכא ליה והא קמ"ל דאע"ג דמוחזק לן דאית ליה אחי נאמן הוא לומ' יש לי בנים ופטרה מן הייבום. אינו נאמן. דאם איתא דגרשה קלא אית לה למילתא.
<h2>דף קלה.</h2>
ההוא דהוה קא שכיב. והיו לו אחין ולא בנים דמוחזקת ליבם. איתתיה למאן. זקוקה ליבם או מותרת לשוק. חזיא לכהנא רבה. לאו דוקא מותרת לכהן אמ' אלא לומ' שמותרת לכל אדם ואינה זקוקה ליבם ומיהו לכהן אסירה דהא על ידי דאמ' גירשתי את אשתי נאמן מהימנינן ליה. למאי ניחוש לה. לאסרה לשוק. הא אמ' רב חייא בר אבון וכו'. והאי נמי קאמ' גירשתי את אשתי וחזיא לעלמא ומיהו לכהנא אסירה דהא לא פטרי' לה אלא בטענת גירשתי את אשתי וגרושה פסולה לכהן שהרי אינה נפטרת בטענת יש לי בנים [ד]הא מוחזק לן בגויה דאין [לו] בנים ואיהו לא טעין יש לי בנים דניהמניה על ידי מגו דמצי פטר לה בגט הולכך הכי קאמ' גירשתי את אשתי ונאמן הוא דהא(י) אי בעי מגרש לה. למפרע. אם עמד לפנינו באחד באייר ואמ' גרשת(נ)י את אשתי באחד בניסן אינו נאמן להחזיקה במגורשת שאם יבואו עדים אחרי כן שיאמרו אנו ראינו שזינתה בט"ו בניסן תדון בחנק כדין אשת איש דאין הבעל נאמן לעשותה מגורשת למפרע שהרי אין כאן מגו דאינו יכול עכשיו באחד באייר לעשות לה גט שתתגרש בו למפרע מקודם זנות. כאן להבא. אם אמ' גירשתי את אשתי סתם אי נמי עכשיו גירשתי את אשתי דאינו מעיד עליה למפרע ולא נפקא מינה אלא לפוטרה מכאן ולהבא בין מזנות בין להפטר מייבם וגם להינשא לכל מי שתרצה בחיי בעלה דמה לי לשקר הא אי בעי מגרש לה מיד בפנינו. ואשנויי ניקו וניסמוך. דילמא אמוראי נינהו דפליגי אליבא דר' יוחנן ואיכא למאן דאמ' אינו נאמן אפי' להבא דלא אמרי' מגו שהרי רגלים יש לדבר שלא גרשה דאם גרשה קלא הוה אית לה למלתא כדאמ' בהאשה שנתאלמנה [כ"ג ע"א]. חוש לה. כאביי ותיאסר לשוק ומשום דאמ' לעיל למאי ניחוש ליה קאמ' הכא ודאי איכא למיחש ומהכא שמעינן דבעל שאמ' גירשתי את אשתי אינו נאמן.
ההוא דהוה מוחזק לן בגויה דלית ליה אחי. חזקה בעלמא בלא עדים ויודעין היו בודאי דאין לו בנים ואי לאו דמוחזק לן דלית ליה אחי היה לנו לאסרה לשוק מספק כיון דודאי אין לו בנים. ועוד האמ' בשעת מיתה וכו'. אע"פ שאין לו בנים כיון דאמ' אין לי אחין נאמן להתירה ואע"ג דאיחזק לן באחי דהוה מצי פטר לה בגיטא ומה לי לשקר כדאמרן לעיל דאע"ג דמוחזק לן באחי ואמ' זה בני נאמן להתירה דאתי מגו ומרע לה לחזקה. אמ' ליה אביי הא אמרי. בני העיר הזאת. דאיכא עדים וכו'. וצריכין אנו לחוש לדבריהן ולהמתין עד שנשמע מה בפי העדים. השתא מיהא ליתנהו קמאן. ואין לנו אלא מה שעינינו רואות. לאו היינו. דמקשינן בכתובות בפ"ב [כ"ג ע"א] גבי בנתיה דמר שמואל דאשתביין ואסקינהו לארעא דישראל ואמרו נשבינו וטהורין אנו ושרינהו ר' חנינא להנשא לכהנים ואמרי והא(י) איכא עדים במדינת הים שניטמאו ואמ' ר' חנינא עידיה בצד אסתן ותאסר. אסתן. רוח צפונית. וכדפרשי' התם דעידי טומאה איתמר. אם היקלנו בשב[ו]יה. דהרבה הקילו בה חכמים במסכת כתובות [כ"ז ע"ב] דאפי' אשה או עד אחד נאמנין לומ' טהורה וטעמא בשביל שנתייחדה בין הגויים אין לנו לאוסרה שהרי סתם אשה משמרת עצמה מזנות ואוקמה אחזקתה ואיסור קל הוא אם נישאת לכהן. נקל (הוא) באשת איש. בתמיהא דאיסור חנק והרי היא בחזקת איסור עד עתה ואל תתירנה מספק כיון דאמרי אינשי דאיכא עדים במדינת הים שזקוקה ליבם. חוש לה. כאביי ולא תינשא בלא חליצה.
אין אחון הוא. (ומשנה) [ומשום] הכי קתני גבי נפלו נכסין ממקום אחר דכולן יורשין אותו. אמאי בחלקו ותו לא. והלא עם כל אחיו יש לו ליטול. דאמרי אין אנו יודעין. הולכך לא שקיל מיניהו מידי דאמרי ליה איתי ראיה וכשמת הן יורשין אותו מכח אחיהן החי שמודה להן שאותו הספק אחיהן היה.
<h2>דף קלה:</h2>
בשבח המגיע לכתיפים לא תיבעי לך. כגון שנתן לו זה לספק מחלקו קרקע ריקנית וטרח בה זה הספק לחרוש ולזרוע והרי היא עתה כשחוזרת לו לנותן מלאה פירות לא תיבעי לך דהא ודאי כולהו חולקין בהאי (שבו) [שבח]. דכי נפלו נכסין ממקום אחר דאמי. דהא לא קרינא ביה יחזרו נכסין למקומן שהרי לא נתן לו אלא קרקע ריקנית. כי תיבעי לך שבח שאין מגיע לכתפים. שהן עדיין צריכין לקרקע. מאי. כיון שהן צריכין לקרקע כקרקע דמו וכשם שחוזר הקרקע אל האח שהודה לו לבדו שהוא אחיו כך חוזר השבח לפי שנכסיו הן שהשביחו ואין לאחד מן האחין בו חלק או דילמא הקרקע בלבד הוא שחוזר למקומו אבל השבח כנכסין שקנה ממקום אחר דמו ויש לאחין בו חלק תיקו. ור"ח ז"ל, ועלתה בתיקו הולכך חולקין.
דייתיקי. שטר צוואת שכיב מרע כדדרש לה בגמ' ד(ה)א תהא למיקם ולהיות. על ירכו. רבותא נקט דליכא למימ' אחר כתבה ונתנה לשם כדי לזכות בנכסי המת. הרי זו אינה כלום. שאפי' אם החזיק אחר מיתה באותו השטר אותו שנכתבה לו המתנה לא קאני ואע"ג דצוואת שכיב מרע קונה לאחר מיתה הני מילי כדי שלא תיטרף דעתו עליו אבל כח השטר לא עדיף כצוואתו שהרי לא גמ' להקנותו אלא בקבלת השטר ואין שטר לאחר מיתה. ור"מ ז"ל פי' הטעם שאני אומ' כתבה ונמלך. זכה בה. שכיב מרע. לאחר. מחיים אע"פ שלא נכתב לשם אותו האיש אלא כך אמ' לו נכסין הכתובין בשטר זה אני מקנה לך בקבלת השטר שתקבל ממני הרי זה קנה דלא גרע מצוואת פיו ורבותא קתני. דבריו קיימין. אע"ג דאין ראוי לירשו קני לאחר מיתה בלא קניין דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דאמו.
דיתיקי. מתנת שכיב מרע שגובה לאחר מיתה בלא קניין אע"ג דלא כתיב בה מהיום. דא תהא למיקם ולמיהוי. אחר מיתתי והיינו לשון דיתיקי. מתנה. כלומ' אי זו היא מתנה בבריא שתקנה. כל שכותב בה מהיום וכו'. דמשמע הכי גופא קנוי לך מהיום ופירא לאחר מיתה אבל אי לא הוה כתיב בה מהיום אינו קונה דאין מתנה לאחר מיתה דהיאך יכול אדם ליתן אחר שמת [ו]נקבר. ומתמהינן אלא טעמא דהויא מתנה משום דכתי' לאחר מיתה בהדי מהיום אבל אם כתב מהיום גרידה לא הויא מתנה. והלא קל וחומר הוא דהויא מתנה גמורה מעכשיו שהרי נתן לו גוף ופירות מהיום. דלא קני פירות אלא לאחר מיתה. ומיהו בהכי עדיף משכיב מרע דמתנת שכיב מרע יכול לחזור בו וליתן לאחר כדלקמן דייתייקי מבטלת דייתיקי אבל מתנת בריא דמהיום ולאחר מיתה אינו יכול למכור עוד את הגוף אלא הפירות כל ימי חייו.
כתבו ותנו מנכסי מנה לפלוני ומת. השכיב מרע קודם שכתבו ונתנו לו את השטר למקבל מתנה. שוב אין כותבין ונותנין לו את המתנה. שמא לא גמר וכו'. ר' יוסף הלוי ז"ל, דכי אמרי' דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דאמו הני מילי במצוה ואמ' תנו לפלוני כך וכך ולא אמ' להן כתובו אבל אם אמ' כתובו ותנו לפלו' כיון שכתובה זו לאחר מיתה שהרי לא זיכה לו כלום אלא לאחר מיתה חישינן שמא לא גמר להקנותו בצוואתו בפיו בלבד שהיא ככתובה וכמסורה מחיים אלא בשטר שאינו עדיין כתו' בחייו אלא לאחר מותו הוא שנכתב ואין שטר לאחר מיתה שכיון שלא זיכה כלום אלא לאחר שכתב השטר לאחר מיתה לאחר מיתתו נכנסו הנכסין לרשות היורשין ופקע מהן רשות אביהן ואין לו בהן זכות כדי שיקנה (אותו למחר) [אותן לאחר]. [קל"ו ע"א] הלכת' כותבין ונותנין. דליפות כחו של מקבל מתנה צוה לכתוב. [לשון הרי"ף] ואוקימנה בפ' מי שמת. לקמ' מפר' לה.
<h2>דף קלו.</h2>
מתני' הכותב כל נכסיו לבניו. בריא שרוצה לישא אשה ואינו רוצה לשעבד נכסיו לאשתו פן יפסידו בנים שיש לו מאשתו ראשונה ורוצה לכתוב להן נכסיו לאחר מותו אלא שיאכל פירות בחייו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דמשמע מהיום יהא קנוי לך הגוף לבדו ולאחר מיתה תהא נגמרת המתנה שתאכל גם הפירות לאחר מיתתו. אבל בלא מהיום לא נתן להם כלום דאין מתנה לאחר מיתה דבההיא שעתא אין לו חלק בהם שיכול להקנותו. ר' יוסי אומ' אינו צריך. לכתוב מהיום וטעמ' מפ' בגמ'.
הכותב נכסיו לבנו אחר מותו. היינו מהיום ולאחר מיתה. האב אינו יכול למכור. לגמרי. מפני שכתובין לבן. גוף מעכשיו והכל לאחר מיתה. והבן אינו יכול למכור. לגמרי בחיי האב. מפני שהן ברשות האב. לאכל פירות אלא בין שניהן יכולין למכרן לגמרי מעכשיו שהאב ימכור פירות והבן ימכור הגוף. מכר האב. סתמה. מכורין לפירותיהן ללוקח. עד שימות האב. אבל לכשימות האב יטול הבן גם את הגוף גם את הפירות או הוא או הבא מכחו. לא שנא מת האב בחיי הבן ולא שנא מת הבן בחיי האב שהפירות מכר האב אבל הגוף קנוי לגמרי [לבן] משעה שכתב לו האב וכשמת הבן ואחר כך האב ויש לו בנים לאותו הבן הן יורשין את כחו. מכר הבן. בחיי האב. אין ללוקח פירות. עד שימות האב. אבל אם מת הבן ואחר כך מת האב בפלוגתא היא בגמ' אם קנה לוקח אם לא קנה אפי' לכשימות האב אחרי שמעולם לא היו ראויין לבוא לידי הבן אלא יחזרו לשאר יורשי האב.
גמ' ה"ג מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט. וכן כת' ר"ח ז"ל. גט דילמ' הכי קאמ' מעכשיו יהא גט אם אמות או דילמא מיהדר קא הדר ביה ואין גט לאחר מיתה הולכך הרי היא ספק מגורשת ואם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהן. חולצת. דילמא לא הוי גט. ואינה מתייבמת. דילמא הוי גט ונמצא לוקח גרושת אחיו וחייב כרת. והכא נמי הוה לן למימ' דמתנת ספק היא ולא קנו. ר' יוסף הלוי ז"ל, אע"ג דמהיום אמ' כיון דאמ' ולאחר מיתה אלמ' איכא למיחש בה לגט לאחר מיתה הכא נמי אע"ג דכת' בה מהיום ולאחר מיתה ליחוש לשטר אחר מיתה. ומשני התם גבי גט לא שייכי ביה שתי מתנות כי הכא דנימא מקצת הגט מהיום ומקצתו לאחר מיתה כדאמרי' גבי מתנת קרקע הולכך מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי כדפרשי'. אבל הכא. איכא לאוקומי תרויהו שפיר. דהכי קאמ' ליה גופה מהיום ופירא לאחר מיתה. וכיון דאיכא למימר הכי לא נתכוון לא לתנאי ולא לחזרה דהכי משמע טפי.
זמנו של שטר. שכת' בתחלתו בכך וכך בשבת אמ' לנו פלוני היו עלי עדים וקנו ממני לפלוני בני וכו' לאחר מיתה. מוכיח עליו. שמאותו היום התחלת המתנה דאי לא תימא הכי זמן שנכתב בשטר בחנם נכתב אלא ודאי להקנות מאותו היום נכתב. והכי הלכת' כר' יוסי דאם כת' לאחר מיתה קנה ואע"ג דלא כתי' מהיום דהא אמ' רב הלכה כר' יוסי ואע"ג דאמרי' בפר' המגרש [פ"ה ע"ב] אתקין רב בגיטי מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי דאמ' זמנו של שטר מוכיח עליו הואיל ולא איתמר התם בגיטין הדר ביה רב מיהא דאמ' הלכה כר' יוסי דאמ' זמנו של שטר מוכיח עליו אלא אתקין אית לן למימר לגבי גט אשה הואיל ואין בו זכר קנין משום הכי הוא דאתקין לרווחא דמילתא משום חומרה דעריות אבל גבי ממונא הלכה כר' יוסי (פי') [כי] יש לומ' כי לא אמ' רב הלכה כר' יוסי אלא בשטר שיש בו קניין. וראינו דברי רבותי' ז"ל שאמרו הכי נהיגי במתיבתא כר' יהודה אפי' בממון כתקנת רב בגיטין ואלו היתה קבלה בידם כי הלכה כר' יהודה לא היו מניחין הלכה ומפרשין מנהג. ועוד לא אמרו כי הלכה אפי' בממון כתקנת רב בגיטין אלא נהגו ויש לומר כיון דחזו סוגיא דשמעתא כר' יהודה נהגו כוותיה. כן פירש ר"ח ז"ל. ופסק ר' שמו' ור"מ ז"ל כר' יוסי בממון.
בהקנאה מהו. בשטר שכתו' בו קניין מי (פלגי) [פליג] ר' יהודה ומצריך למכתב מהיום. ומשום הכי קא מיבעיא ליה דאיכא למימר דבשטר מתנה בלא קניין פליגי כגון שכתב שדי נתונה לך לאחר מיתה ומסר לו את השטר וכדקיימא לן דקרקע נקנית בכסף או בשטר או בחזקה. אקנייה. פלו' לפלו' כך וכך לאחר מיתה. וקנינא מיניה. על כך בזמן פלו' משמע מהשתא. קנינא מיניה. דפלו' בזמן פלו' דאקנייה לפלו' כך וכך לאחר מיתה לא משמע מהשתא אלא לאחר מיתה. אינו צריך. דאפי' ר' יהודה מודה דלא צריך לכתוב מהיום בשטר שיש בו קניין. בדוכרן פתגמא דהוה באנפנא. בזמן פלוני שאמ' לנו פלו' היו עלי עדים שנתתי כך וכך לפלו' לאחר מיתתי. [לשון הרי"ף] ופסק רב. בגמ'.
<h2>דף קלו:</h2>
קניין פירות. שיש לו לאב כאלו הגוף קנוי לו דאמי ולא היה הבן יכול למכור אלא על מנת דאתו לידיה וכיון דלא אתו לידיה לא קני לוקח. ומיהו אם לא מכרן הבן ולא סילק נפשו מהן ומת הבן בחיי האב לכשיימות האב יירש בן הבן זכות אביו שהיה לו בקרקע זה. ומתני' דקתני מכר הבן אין ללוקח עד שימות האב הא כי מית האב אית ליה ללוקח דלא מת בחיי האב דאתו להו לידיה דבן אבל מת הבן בחיי האב דלא אתו לידיה דבן כי מאיית אב נמי לית ליה ללוקח דקניין פירות דאב כקנין הגוף דאמי וכי זבין בן לאו דידיה זבין ויחזרו לשאר יורשי האב. ריש לקיש אמ' קנה לוקח. דכי קתני מתני' מכר הבן אין ללוקח עד שימות האב כי מאיית אב מיהה אית ליה ללוקח לא שנא מת האב בחיי הבן דאתו לידיה דבן ולא שנא מת הבן בחיי האב דלא אתו לידיה דבן קנה לוקח. דקניין פירות דאב לאו כקנין הגוף דמי. וכי זבין הבן דידיה זבין. [לשון הרי"ף מיבמות ל"ו ע"א] דכי אתא רבון אמ' תינתן שדה פלוני' לפלוני וכו'. פירשתי' למעלה. אינה צריכה חליצה מן האחין. דהך חליצה מעליאתה היא. שמה חליצה. היכא דהפילה דאיגלאי מילתא דבת חליצה הואי.
<h2>דף קלז.</h2>
וירד ראשון ומכר ואכל. אורחא דמילת' נקט שמכר והוציא המעות בהוצאתו. שני מוציא מיד הלקוחות. אחר שימות הראשון דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. אלא מה ששייר ראשון. ואם לא שייר ראשון כלום לא יטול השני כלום דקניין הפירות דראשון כקניין הגוף דמי לר' יוחנן ולריש לקיש טעמ' משום דאחריך שאני פי' דמשמע שנתן לראשון הגוף והפירות הולכך ישארו ביד ראשון דהכי קאמ' ליה כל ימי חייך הוא יהא הכל שלך הפירי והגוף ומה שישתייר אחריך יקבל פלוני ואם היה רוצה ראשון יכול למכור הגוף ור' לית ליה אחריך שאני. אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד. קס"ד השתא פירות יכול לאכול ולמכור אבל הגוף אם מכר השני מוציא מיד הלקוחות. הא לגופה. קמיתא דקאמ' ר' השני מוציא מיד הלקוחות הני מילי היכא דמכר את הגוף שאין לראשון אלא פירות והך בתריתא דקאמ' יורד ראשון ומוכר אפירות קאי. הא לכתחלה. קאמ' רשב"ג אין לו למכור לכתחלה הגוף אלא אכילת פירות כדי שתתקיים דעתו של נותן דהא ניחה ליה שישתייר קצת לשני אם יתרצה הראשון לשייר אחריו, אבל גופה דיעבד אין לכתחלה לא. הא דיעבד. קמיתא אין לשני אלא מה ששייר ראשון.
אי זהו רשע. גורם לעבור על דברי הנותן. ערום. דאהנו מעשיו והרי הוא חוטא ולא לו. ומיהו המוכר עצמו דהיינו ראשון לא מיקרי רשע ואע"ג דלכתחלה אסור לעשות כן דלא חמיר איסוריה שהרי השליטו הנותן בגוף ופירות לעשות בהן כרצונו. זה המשיא עצה. לראשון. למכור בנכסין. דהא קימ' לן כרשב"ג דאין לשני אלא מה ששייר ראשון ולא נעשת נחת רוחו של מת שאמ' אחריך לפלו' דהא ניחא ליה שישתייר לשני ומיהו לא הקפיד קפידה גמורה שלא יוכל הראשון למכרן אם ירצה.
ה"ג הלכת' כרשב"ג ומודה רשב"ג דאם נתנן במתנת שכיב מרע וכו'. פי' אע"פ דאמ' רשב"ג אין לשני אלא מה ששייר ראשון אם נתנן אותו ראשון במתנת שכיב מרע כגון דאמ' מהיום ולאחר מיתה לא אמ' כלום והשני מוציא. אי נמי כשהיה שכיב מרע נתנה דשתי מתנות הללו שוות כדאמרן לעיל [קל"ה ע"ב] אי זו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע וכו'. וכבר קדמו אחריך. האי שני דקאמ' על[י]ה הנותן אחריך לפלוני קדם לזה שנתנו לו הראשון דמשעה שהתחיל האי ראשון ליטרף קנה שני דאחריך עם גמר מיתה משמע דמשעה שאין הראשון צריך לנכסין הללו זיכהו הנותן לזה השני אחריו מיד אבל האי מקבל מתנה מראשון לא קני עד לאחר גמר מיתה דסתם אדם הנותן ממונו לאחר מיתתו אינו רוצה להוציא ממונו מכחו עד שתיגמר מיתתו. [לשון הרי"ף] וגרסי' בהאי פירקא בעיניין ההוא דאמ' להו נכסי לסבתא וכו'. פי' למעלה. ואיכא מאן דאמ' וכו'. הוא ר"ח ז"ל. ודקא מוקים רב נחמן בר יצחק וכו'. בגמ'.
ואפי' היו בהן עבדין וכו'. דמה שמכר הראשון הכל הוי מכור ואפי' עבדים והוציאן לחרות. פשיטא. דכיון דאקני גוף לראשון מצי עביד ביה כל מאי דבעי ומוציאו ראשון לחרות. למעבד איסורא. דהמשחרר עבדו עובר בעשה דלעולם בהם תעבודו. תכריכין למת. אסורין בהנאה בפ' נגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"ב] נפקא לן מקראי. לשוינהו איסורי הנאה לא יהבי לך. אלא על מנת ליהנות בהן בני אדם דניחא ליה לאיניש דליתהנו אינשי מממונו ולא ילך לאיבוד.
<h2>דף קלז:</h2>
אקניתיה ליה כל ימי חייו. דרב ביבי ואחריו יחזור לה וליורשיה. אקנייה לבנו קטן. כרשב"ג דאמ' אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואע"ג דרשב"ג לכתחלה אסר הני מילי כשאמ' לו נותן ואחריך לפלוני דבעינן שישתייר לאותו פלו' אחריו קצת אבל הך אתתא כיון דיהבה ליה לגמרי כל ימי חייו ולא פירשה לו לתת אחריו לאדם אחר אלא לעצמה לקורת רוחו של רב ביבי נתכוונה ואפי' ליתנו לכתחלה לכל מי שירצה. והאי דאקני לבנו קטן היינו כדי שלא תוכל האשה לחזור ולקנות ממנו אי נמי לפי שסמך על שולחנו ויטול רב ביבי הפירות תחת מזונות בנו. ואמ' ר' שמו' נר' בעיני דלא גרסי' לבנו קטן אלא לבנו גרידא וכן כתו' בפי' ר"ח ז"ל ואגב שיטפא דכתי' הכי בשאר מקומות בתלמוד כתבו נמי בכאן. ממולאי. דאמרי' בראש השנה [י"ח ע"א] רבה ואביי מדבית עילי קאתו ועל שם מקומן נקראו בני עלי ממולאי כדאמרי' בבראשית רבה ר' מאיר אזלא לממלא ראה אותן שחורי ראש אמ' להן שמא ממשפחת עלי אתם דכתי' וכל מרבית ביתך ימותו אנשים וכן פי' בערוך [ערך ממלא] דעל שם מקומן נקראו ממולאי. (אמירתו) [אמריתו] מלי מוליאתא. דברים כרותין שאין בהם ממש לשון ימל קצירו ועל שם מקומן מגדפן כדכתי' (בהי) [בתי] אכזיב לאכזב ועקרון תיעקר. אפי' רשב"ג לא קאמ'. דמה שמכר ראשון מכר. אלא. כשאמ' נכסי לך ואחריך לאחר אבל כשאמ' ואחריך לעצמי כי הך איתתא דלא אקניתה לך אלא לימי חייך ורוצה היא שאחריך יחזור לה אפי' ר"ש מודה דלא אקניא לך אלא פירות ומאי דאקנית לברך לא מהני מידי אלא לפירות כל ימי חייך.
[לשון הרי"ף מכתובות צ"ה ע"ב] נכסאי לך. אמ' לפנ[ו]יה נכסאי ליך ואחריך לפלוני. כי האי תנא. כרשב"ג דאמ' מכירתו מכירה. אמ' אביי נכסי ליך וכו'. לקמן מוקי לה להאי שמעתא בתריתא דאביי באומ' לנשואה. הבעל מוציא מיד הלקוחות. אם בא לדון עמהן יכול הוא לזכות בדין שהוא לוקח ראשון. ואחריך יכול להוציא מיד הבעל. דכי אמ' אביי אין לאחריך במקום בעל כלום שנתן לה כשהיא פנויה ונישאת אבל באומר לנשואה הכי קאמ' לה אחריך ליקני בעל לא ליקני. ולוקח מיד אחריך. כר"ש דאמ' מכירת הראשון מכירה. ומוקמינן להו בידא דלוקח. אין בית דין נזקקין לבעל בפעם הזאת אם בא להוציאן מיד הלוקח שאין הפעם הזאת דומה לראשונה מתחלה שנכנס להן לוקח הזה מכח מכירת האשה ומיד האשה יכול הבעל לטעון אני לקחתי ראשון אבל בזו שהוציאן מיד אחריך שלא היה הבעל זוכה אצלו בדין אין בית דין נזקקין לבעל טעמא כדלקמן. ומאי שנא מיהא דתנן מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברין אין לי עמך השנייה מוציאה מיד הלוקח פי' כשימות בעלה והראשונה מיד השנייה והלוקח מיד הראשונה וחוזרת חלילה.
הכותב נכסיו לאחר. ר' שמ' ור"מ ז"ל לא גרסי כל [א"ה. עי' ר"מ פ"ט זכיה הי"ג, ואולי צ"ל ור"ח]. קנה ואפי' עומד וצווח. איני חפץ במתנה זו וטעמ' לקמן.
<h2>דף קלח.</h2>
כאן בצווח מעיקרו. מתחלה כשמסר לו את השטר התחיל צווח הולכך לא קנה שאין מזכין לאדם בעל כרחו והנותן עצמו לא תחזור לו שהרי סילק עצמו מהן אלא הפקר הן וכל המחזיק בהן זכה בהן כדאמרי' התם בכריתות [כ"ד ע"א] אמ' ריש לקיש הנותן מתנה לחברו ואמ' הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה. כאן בשתק ולבסוף צווח. קנה דכיון דקיבל השטר בשתיקה נתרצה לזכות במתנה ומאחר שזכה אינה יוצאה מרשותו עד שיתנם בלשון מתנה לאחרים או שיפקירם. כך פי' ר"ש ז"ל. ורבי' הרב ור"מ ז"ל פירש' בשכיב מרע.
זיכה לו על ידי אחר. בפניו והוא שתק כשמסר לו השטר או הקנה בקנין סודר לאחרים לצורכו וכשבאו למסור לו השטר התחיל צווח. באנו למחלוקת. אם קנה אם לא קנה. והיו בהן עבדים. ומתוך כך צווח שאינו רוצה לזון את העבדים דאפי' למאן דאמ' יכול הרב לומ' לעבד עשה עמי ואני זנך אפי' הכי לא ניחא לי לעשות כן. רבן שני. מקבל מתנה. אוכלין בתרומה. מחמת השני דודאי קנה וכתי' וכהן כי יקנה נפש קניין כספו הוא יאכל בו. יורשין. כלומ' ראשון או יורשין ולרבן שמע' ב"ג לא סבירא הא דריש לקיש דאמ' בכריתות הנותן מתנה לחברו ואמ' הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה דסבירא ליה לרבן שמעון ב"ג דאדעתא דהכי יהב ליה דאי לא בעי לה מקבל מתנה תהדר ליה והכי מפ' לה בכריתות. ומיהו הילכת' כריש לקיש ובהך פלוגתא נמי הילכת' כרבנן. הוכיח סופו. שצווח על שתיקה שבתחלה דלא נתרצה במתנה אלא להכי שתק דגנאי הוא לו לצווח כל זמן שלא הגיעה מתנה לידו.
תנו רבנן שכיב מרע וכו'. להכי נקט שכיב מרע דבדידיה איכא לפלוגי בין היכא דאמ' אחריו לפלו' להיכא דלא אמ' משום דרגיל לחלק כל נכסיו בדיבור פיו לזה כך ולזה כך אבל בריא רגיל ליתן לכל אחד בפני עצמו והדבר ידוע למי מקנה תחלה ולמי בסוף. שאמ' תנו מאתים זוז כו'. וכגון דלא שייר אחריהן כלום דאי שייר מידי שלא חילק להן אע"ג דמית לא קנו אלא אם כן הקנה להן בקניין סודר כדפסקי' במי שמת [קנ"א ע"ב]. יצא עליו שטר חוב. קודם שקיבלו המעות. אי נמי כגון דהני מאתים ושלש מאות זוז שדות ששוות כך וכך דמים הולכך אפי' לאחר שגבו גובה בעל חוב מהן דמקבל מתנת שכיב מרע כיורש שויוה רבנן במי שמת [קמ"ט ע"א] ומקרקעי דיתמי משתעבדי לבעל חוב. גובה מכולן. שהרי לכולן נתכוין ליתן ביחד אלא שאין אדם יכול להוציא שני דברים כאחד וכגון שלא שתק בינתים דהיינו נמלך לקמן במי שמת [קמ"ח ע"ב]. הולכך גובה מכולן מן המעט ימעיט ומן הרב ירבה, כגון אם בא בעל חוב ליטרוף ט' דינרין גובה מן המאתים שני דינרין ומן הג' מאות ג' דינרין ומן הד' מאות ד' דינרין. והאי דנקט כי האי סידרא מאתים שלש מאות ארבע מאות רבותא הוא דנקט ומשום סיפה דהיכא דאמ' אחריו ואחריו אחרון אחרון נפסד ואע"פ שאהבו השכיב מרע יותר ליתן לו מתנה מרובה. אין לו. כדי החוב. גובה. המותר. משלפניו. לפום שעבוד' ולא לפום ממונה.
לבני בכורי בראוי לו. אמרי' לקמן (בהאי) [דהאי] בראוי לו לישנא יתירה הוא ליפוי כח שנתן לו הני ר' זוז לבד בכורתו הולכך נוטלן וגם את בכורתו ואי לאו הוה אמ' בראוי לו היה נוטלן בבכורתו רצה בכורתו נוטל רצה מאתים זוז נוטל דידו על העליונה כדאמרי' גבי היכא דאמ' בבכורתו בהדיא. רצה בכורתו נוטל. אם היה שויה יותר ממאתים זוז שהרי האב אינו יכול לגרוע מבכורתו אפי' לר' יוחנן בן ברוקא כדנפק' לן בפרקין (ד)לעיל [ק"ל ע"א] מלא יוכל לבכר. רצה מאתים זוז נוטל. אם בכורתו פחות ממאתים זוז והוא הדין אם אמ' תנו ר' זוז סתמא ולא אמ' בבכורתו דידו על העליונה והאי דנקט הכא בכורתו (ו)לאשמועינן אתא דאע"ג דפריש בהדיא בבכורתו אפי' הכי יטול כל בכורתו אם יותר ממאתים זוז [ד]ידו על העליונה. [קל"ח ע"ב] ידה על העליונה. וכגון שלא מחלה לו בכך. לא את הבור ולא את הדות וכו'. לעיל בפרק המוכר [ס"ד ע"א] פרישנה לה. ולאו דוקא ר' עקיבא ולא רבנן דהוא הדין לרבנן אלא משום דאשכחן ר' עקיבא בהדיא דדריש לישנא יתירא מוקי לה כר' עקיבא.
<h2>דף קלח:</h2>
העדים כותבין. מה ששומעין זכרון עדות שהיתה בפנינו שאמ' פלוני שכיב מרע שפלו' חייב לו מנה ומה ששמענו כתבנו וחתמנו. אע"פ שאין מכירין. אם נתחייב לו הלווה כלום אם לאו. לפי'. כיון שנתנו חכמי' רשות לעדים לכתוב מה ששמעו אע"פ שאין יודעין אם אמת אם שקר צריכין היתומים להביא ראיה לגבות מאותו פלוני דעדים הללו מה ששמעו מפי השכיב מרע כתבו והן לא ידעו אם יש ממש בדבריו אם לאו. וחכמים אומרי' אין כותבין וכו'. דחיישי' לבית דין טועין שיראו שכתבו העדים ויהיו סבורים שהעדים לא כתבו צוואת השכיב מרע עד שחקרו תחלה היטב וידעו שדבריו אמת. אין צריך וכו'. שהרי לא כתבו אלא אם כן הכירו ואינו צריך להביא ראיה אחרת אלא שטר זה יתקיים בחותמיו. ואף ר' מאיר. מן הדין היה לו להודות לדברי חכמים ולומר כותבין משום דאין פנאי לשכיב מרע לתבוע ללווה. אלא. דחייש ר' מאיר לבית דין טועין שיהיו סבורין שהעדים לא כתבו אלא אם כן הכירו ולא יצריכו ליורשין להביא ראיה. הילכתא אין חוששין לבית דין טועין. אלא כותבין אע"פ שאין מכירין כרב נחמן אליבא דרבנן.
אין חולצין אלא אם כן מכירין. יבם ויבמה שבא[ו] לפנינו לחלוץ ואין אנו יודעין שהוא יבמה אין נזקקין להן בית דין לחלוץ וטעמ' מפר' לקמ'. אין ממאנין. אין בית דין נזקקין למיאון (יש) [עד] שיכירו שניהן מהאי טעמ' גופיה. לפיכך. כיון שאין חולצין אלא אם כן מכירין. כותבין. עדים גט עדות של חליצה ומאון להתירה להינשא אע"פ שאין [מכירין] דהא ודאי בית דין הכירו כשחלצו ומאנו והולכך אם כתבו לה עדים ראינו שחלצה ומיאנה מפלו' אפי' לא כתבו בו ואישתמודענוהי נשאת בעדים. מאי טעמא. אין חולצין אלא אם כן מכירין. חיישי' לבית דין טועין. שאם אתה אומר חולצין בלא מכירין יטעו בית דין שני להשיאה בלא בדיקה שיהו סבורין לא חלצו אלא אם הכירו שטועין בהלכה זו וסבורין שאין חולצין אלא אם כן מכירין. ולעיל נמי ליחוש [ל]בית דין טועין ולומ' אין כותבין כר' מאיר. ומשני בי דינא בתר בי דינא לא דיקי. כלומ' גבי חליצה ומיאונין לפי' תיקנו אין חולצין אלא אם כן מכירין שאם אתה אומ' חולצין אע"פ שאין מכירין התם ודאי חישי' לבית דין טועין שיטעו בית דין שני לומ' כי יפה הכירו בית דין ראשון כשחלצו דבית דין שני בתר בית דין ראשון לא דייקי דכיון דחליצה ומיאונין בג' כדתנן בסנהדרין [ב' ע"א] קמו בית דין במילתא ושפיר עבוד חליצה ומיאונין. בתר עדים דייקי. כגון הכא גבי צוואת שכיב מרע לא יטעו בית דין לומ' לא כתבו עדים אלא אם הכירו אלא ידקדקו אחרי העדים אם הכירו בדבר אם לאו והולכך אין חוששין לבית דין טועין כדפסיק רב דימי.
האב תולש ומאכיל. אהכותב נכסיו לבנו לאחר מתו קאי דאקני ליה גופה מהיום ופירא לאחר מיתה והולכך מאכיל האב בחייו בפירות שתלש לכל מי שירצה אבל מה שהניח מחובר לקרקע בשעת מיתתו אע"פ שעומד ליתלש הרי הוא של בנו מקבל מתנה. ודוקא בנו אבל הכותב נכסיו לאחר אפי' מה שהניח מחובר בשעת מיתתו הרי הוא של יורשין שדעתו של אדם קרובה אצל בנו יותר מאחר והכי מוכח בגמ'. הרי הוא של יורשין. ולא למקבל מתנה לבדו.
<h2>דף קלט.</h2>
תלוש אין. מה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין אבל המחובר הרי הוא של מקבל מתנה ד[כ]גופה של קרקע דמי ומקנייה ניהליה לאחר מיתה. שמין את המחוברין ללוקח. פי' ללוקח מן האב ולא שקיל להו הבן אלא בדמיהן. לא קשיא כאן בבנו וכאן באחר. כלומ' הא דאמרי' תלוש אין מחובר לא אלמא הבן זוכה בפירות המחוברין כמו שזוכה בגוף הקרקע שלא מכר האב הפירות ללוקח שנמצא דין הבן בכך עם האב וכיון שדעתו של אב קרובה אצל בנו מחיל להו להנהו פירות המחוברין גביה והתם דאמ' שמין את המחוברין ללוקח משום דההוא לוקח אחר הוא דלא מחיל להו להנהו פירות המחוברין גבי בנו של מוכר. ושמעי' מי' דמאן דמגרש לה לאיתתיה ואית לה בארעא דילה מחוברין בשעת גירושין דהני פירות דבעל נינהו ודינא הוא דשיים להו עלה דהא כדמגרש לה אחר ניהו לגבה ולא קא מחיל להו נהלה וכל שכן היכא דתלישי דשקיל להו בעל לגמרי. כך פי' ר' יוסף הלוי ז"ל.
מתני' הניח בנים גדולים וקטנים. בדלא כת' נכסים מיירי (ו)מתפרנסין. לבוש וכסות. ולפי שפרנסת גדולים מרובה מפרנסת קטנים ומזון הקטנים וטפולן מרובה משל גדולים לכך הוצרך לומ' שהקטנים מעכבין על הגדולים מלהתפרנס והגדולים מעכבין על הקטנים מליזון מתפיסת הבית. אלא חולקין בשווה. ויתפרנס כל אחד מחלקו. נשאו גדולים. נשים ועשו צרכי חופה מתפיסת הבית לאחר מיתת אביהן קודם חלוקה. ישאו גם קטנים. כמו כן קודם חלוקה. ואם אמרו קטנים. לאחר מיתת אביהן. הרי אנו נושאין עתה כדרך שנשאתם אתם. בחיי אבינו. אין שומעין להן. אלא מה שנתן להן אביהן בחייו נתן. והכי מפ' בגמ' לה לקמן.
מתני' גדולות וקטנות וכו'. הכי מיפרש' כולה כדפרי' גבי בנים. נשאו גדולות. לאחר מיתת האב. ישאו נמי קטנות. וזה חומר בבנות. היכא דבנות יורשות. מבנים. מהיכא דבנים יורשין ואיכא נמי בנות בהדיהו. שהבנות נזונות מן הבנים. בנכסין מרובין כדתנן בריש פירקין דלקמן הבנים יירשו והבנות יזונו דהכי הוי תנאי כתובה בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי אינון יהויין מתזנאן מנכסאי וכו'. ואינן ניזונות מן הבנות. הקטנות מן הגדולות דבמקום שהן יורשות כל הנכסין ליכא תנאי כתובה דמזון בנן נוקבן.
גמ' גדול אחי. שנושא ונותן בנכסין ויש הנאה ליתומים כשיתכסה מלבושין נאים כי הכי דלישמען מיליה. מאי דעבד עבד. ולא (יטול) [יטלו] כנגדו ומיהו לכתחלה אין לו לבזבז בממון אחיו לכך. [שרכא] אדם ריקן. וכן פי' ר' שמואל ז"ל אדם בטל שאין להן ריוח בדבר. מאי קאמ'. דמתני' לפי משמעו קשיא רישא לסיפה דקתני רישה נשאו גדולים ישאו קטנים והדר תני אם אמרו קטנים וכו' דמשמע לא ישאו קטנים.
גמ' לותה ואכלה. אשה שלוותה מאחרים ואכלה. ועמדה ונישאת. והכניסה כל נכסיה לבעלה כדרך כל נשואה. בעל לוקח הוי. מי שויוה בנכסי אשתו בין בחייה בין לאחר מיתה כדין לוקח או כדין יורש ונפקא מינה לכל דינין החלוקין בין מקח לירושה כי הנך דלקמן בשמעתין. יורש הואי ומלוה על פה גובה מן היורשין. כדגרסי' לקמן בפ' גט פשוט [קע"ו ע"א] אמ' רב פפא הילכת' מלוה על פה גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות וכו'. ומלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות. ואם לא הכניסה לו אלא מטלטלין אפי' לוותה בשטר אינה גובה מן הלקוחות דנכסין שאין להן אחריות נינהו. ישאו קטנות מבעל. כלומר שמוציאין הקטנות מן הבעל ממה שהכניסו הגדולות לבעליהן כדי מה שיתפרנסו גם (לבעל הוה) [לבעליהן] הפרנסה הראויה לקטנות וש"מ מדמוציאין מיד הבעל אלמא יורש הוי דאי לוקח הוי מלוה על פה היא ולא טרפא ממשעבדי. ואין אתה יכול לפרש ישאו קטנות דמתני' מממון אביהן המונח ועומד עדיין בתפוסת הבית כנגד אותו ממון שנטלה הגדולה אבל אם נטלה הגדולה הכל אין מוציאין מבעלה ותפשוט דלוקח הואי דהא קתני ר' חייא ישאו קטנות מבעל אלמ' יורש הואי. דאית לה קלא. וכמלוה בשטר דמיא הילכך טרפה ממשעבדי ומוציאין אפי' מיד הלקוחות וגרסי' בפר' מציאת האשה [ס"ט ע"א] האחין ששיעבדו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות וכל שכן מן היורשין ולעולם אומ' לך לוקח האוי ולענין לוותה ואכלה ונישאת לא גבינן מבעל. ואיהו אפסיד אנפשיה. המלוה.
אלמנתו ניזונת. בתנאי כתובה שכך כתב לה ואת תהא יתבה בביתי ומיתזנא מנכסאי כל יומי מיגר אלמנותיך. נישאת הבת. והכניסה הנכסין לבעלה. אלמנתו נזונת מן הנכסין. מתה הבת. וירשה הבעל. אמ' ר' יהודה כו'. אמורא הוא. ואמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו. דלעולם היא נזונת עד שתנשא או תתבע כתובתה כדאמרי' בכתובות [נ"ד ע"א].
<h2>דף קלט:</h2>
באושה התקינו. כשגלתה סנהדרי לשם כדמפ' בראש השנה [ל"א ע"א, ע"ב]. שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה. שאם ימות בעלה יזכו בהן ואם תמות היא יורשה בעל ויפסידו. ונכסי מלוג הן נכסין שנפלו לה מן אביה או שהכניסה קרקעות שלא נישמו בכתובה ולא קיבל הבעל עליו אחריות (ומוכר) [ואוכל] פירותיהן בחייה בתקנת חכמים תחת פירקונה ולהכי מיקרו מלוג שמולגן ומחסרן בעל שאוכל פירות (במגילת) [כמליגת] הראש. ולא חיישינן (דפסידה) [לפסידא] דלקוחות. כי היכי דחישי' לפסידה דאלמנה. דיתבא תותי גברא. וראוי ליורשה לכשתמות ואילו הערימו להוציאה מידו הולכך יפסידו.
מרובין. מפ' בגמ'. והבנות יזונו. מזונות ופרנסת נישואין עד דתיבגרן או עד דתינסבן לגוברין כדתנן בכתובות [נ"ב ע"ב, נ"ג ע"ב]. ישאלו. יחזרו. ובשביל שאני זכר הפסדתי. בתמיה'. ובגמ' מפ' דהכי קאמ' בשביל שאני זכר וראוי אני ליירש בנכסין מרובין, כלומ' שיפה כחי שאני יורש הכל אפי' מאה מנה ואין לנקבה כי אם מזונות, הפסדתי בנכסין מועטין אלא לא אפסיד וניזונין ביחד.
גמ'. [לשון הרי"ף] ולית הלכת' כר' אדמון. וכן פס' ר"מ ז"ל [פי"ט אישות הי"ז]. כדי שיזונו. פרנסה ומזונות. אילו ואילו. בנים ובנות. עד שיבגרו. שכך התנה להן אביהן דיתבגרן או תינסבן. והשאר לבנים. והאי דקתני ישאלו על הפתחים היינו משהוציאו אותו השאר בהוצאת מזונות מיכאן ואילך הבנות יזונו עד שיבגרו והבנים ישאלו על הפתחים.
<h2>דף קמ.</h2>
פשיטא מרובין ונתמעטו. בשעת מיתה היו מרובין ועכשיו הוקירו מזונות או נתקלקלו וחסרו ואין בהן כדי מזון [אלו ואלו] עד שיבגרו. כבר זכו בהן יורשין. בשעת מיתת אביהן דקרינא בהו נכסין מרובין ויקחו הבנות חלקן המגיען כפי שומת שעת מיתת אביהן והבנים יירשו חלקן שהיה מגיען באותה שעה וכל מה שחסרו הנכסין חסרו לבנים ולבנות לכל אחד ואחד כפי חלקו הראוי לו. ונתרבו. שהוזלו מזונות. מאי מי מטי רווחא לבנים ויטלו מותר נכסין העודף מכדי מזונות בנות עד שיבגורו. שקדמו. קודם שהעמידום בנות בדין ומכרו אפי' בנכסין מועטין מה שמכרו מכרו. דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים וכל שכן בנכסין מרובין כדאמ' בכתובו' [ס"ט ע"א] האחין ששעבדו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות. ש"מ כיון שאם מכרו מכירתן מכירה יש להן עדיין תפיסת יד בנכסין ואם נתרבו יש להן חלק בהן וזכותן בהן עומדת.
<h2>דף קמ:</h2>
בעל חוב מהו שימעט. אם אין שם נכסין אלא כדי החוב ומזון הבנות מי אמרי' דממעט והבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחין או לא ממעט ויזונו בנים ובנות עד שעת טריפת בעל חוב וכשיטרוף אם יש מותר יזונו בנות עד בגר ואם לאו יפסידו. בת אשתו (מיהא) [מהו]. אם תימצא לומ' בעל חוב ממעט התם אע"ג דאלו מאיית אית ליה אבל בת אשתו דלית לה אי מיתא (אי) [מי] ממעטא. אלמנה ובת. מי שמת והניח אלמנה ובת ואין שם אלא מזון אחת ושתיהן תובעות מזונות בתנאי כתובה (הילכת') [הילכך] כיון (דתרתיהו) [דתרויהו] בתקנתא דרבנן אכלי אי זו תיקדום. ואיפשיט מיניהו חדא. אלמנה ובת.
מתני' וטומטום. אטום ואין ניכר בו לא זכרות ולא נקבות וספק זכר הוא או נקבה. זכרים דוחין אותו. ליזון ואינו יורש עמהן דאמרי ליה אייתי ראיה דזכר אתה ותירש עמנו.
האומ' אם ילדה וכו'. מחלק נכסיו הוא ומצוה לקיים דברי המת. אם ילדה זכר יטל מנה. אותו הזכר לכשתלד ואירע מעשה שילדה זכר נוטל מנה כדאמ' אביו. נקבה מאתים. פריך בגמ' למימרא דבת עדיפא ליה מבן והאמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי כל מי שאין מניח בן לירשו הקב"ה מלא עליו עברה שנ' והעברתם את נחלתו לבתו ואין העברה אלא עברה שנ' יום עברה היום ההוא. ומתריץ לעניין ירושה בן עדיף ליה לענין הרויחא הרויחא דבת עדיף ליה פי' לעניין נחלה בן עדיף ליה שיקרא שם המת על נחלתו אבל הבת מסבבת נחלה ממטה למטה אחר ולעניין הרויחא בתו עדיפא ליה שאינה יכולה לחזור אחר מזונותיה כזכר. אם זכר מנה ואם נקבה מאתים וילדה זכר ונקבה [זכר] נוטל מנה והנקבה נוטלת מאתים. אמ' ר' שמ' ז"ל יש מפ' שילדה שניהן ביחד תאומים ולאו מילתא היא שהרי לא אמ' האב אם ילדה זכר ונקבה ולא אסיק אדעתיה בלידת תאומים אלא הכי קאמ' אם זכר מנה אם נקבה מאתים דמשמע אם זכר לבדו בלא נקבה או נקבה בלא זכר וכיון דהכי הוא לא יטלו כלום הבן והבת אם נולדו תאומים כדאמרי' בגמ' והא זכר ונקבה לא קאמ' ואין לידת תאומים בכלל אם זכר אם נקבה דמשמע אם זכר לבדו אם נקבה לבדה. אלא הכי פירושא האומ' אם ילדה אשתי זכר יטול מנה אם נקבה ילדה תטול מאתים וילדה זכר ונקבה כלומ' או זכר או נקבה כדאמ' האב זכר נוטל מנה אם יולד זכר ונקבה נוטל מאתים אם יהיה העובר נקבה ולאשמועינן אתא שאילו לא פי' אלא אחד מהן כדקתני רישא או זכר ולא נקבה או נקבה ולא זכר וילדה אשתו מה שלא אמ' לא יטול כלום אלא השתא שגילה דעתו על לידת זכר ועל לידת נקבה כל מה שתלד האשה יטול בין זכר בין נקבה מיהו אם ילדה זכר ונקבה תאומים לא יטלו כלום כדמוכח בגמ' וכדמפר' לעיל. כן נר' לר' שמוא' ז"ל. ור"מ ז"ל (פ"ח זכיה ה"ו) פי' ילדה זכר ונקבה. ילדה טומטום אינו נוטל. דבריה חשיב ליה לא זכר ולא נקבה כדמפר' בגמ'. הרי זה נוטל. הטומטום. ואם אין שם יורש אלא הוא אותו הטומטום יורש הכל. ואע"ג דבריה הוא הני מילי היכא דאיכא בנים ובנות דדוחין אותו בנים אצל בנות ובנות אצל בנים אבל היכא דליכא יורש אלא הוא לא נפיק מכלל בן אין לו עיין עליו אם אין לו בת עיין עליה. ולמאן דאמ' ספק זכר או נקבה הוא יורש ממה נפשך.
גמ'. [לשון הרי"ף] והא [ד]תנן ילדה טומטום אינו נוטל. דמשמע משום דהוי בריה ואינו לא זכר ולא נקבה. אוקמה כרשב"ג. משום דקשיא לן בגמ' רישא אסיפה דקתני רישא הזכרין דוחין אותו אצל הנקבות דמשמע דיש לו כנקבות וסיפה קתני ילדה טומטום אינו נוטל דמשמע בריה הוא ואינו לא זכר ולא נקבה והוא הדין לעניין ירושה. ותריץ רבא דרישא דקתני זכרין דוחין אותו אצל הנקבות ויש לו כנקבות דקסבר ספק זכר ספק נקבה הוא הולכך יטול כפחות שבשניהן וסיפה דחשיב ליה בריה אתן לרשב"ג דתנן במס' תמורה בפר' כיצד מערימין [כ"ד ע"ב] מבכרת שהיתה מעוברת וכו' ילדה טומטום ואנדרוגינס רשב"ג אומ' אין קדושה חלה עליהן דבריה הוא ואינו לא זכר ולא נקבה. והוא מדבר בבהמת קדשין שהיא מעוברת ואמ' אם זה העובר זכר הרי הוא עולה ואם נקבה זבחי שלמים וילדה טומטום או אנדרוגינס רבנן סברי ולדות קדשים ממעי אמן הן קדושין והוולד בקדושתה של אמה קאי על כל פנים ורשב"ג סבר ולדות קדשין ביציאתן ממעי אמן הן קדושין ולא במעי אמן ואילו כשיצאו ממעי אמן הואיל ואינן ראויין להקרבה אין קדושה חלה עליהן ולא קדושת בכור בפטירת רחם דלא קרינא ביה הזכר תקדיש. ומתני' נמי דקתני ילדה טומטום אינו נוטל רשב"ג הוא דחשיב ליה בריה. נוטל כפחות שבשניהן. דספק זכר הוא או נקבה הוא.
<h2>דף קמא:</h2>
המזכה לעובר. על ידי אחר לא קנה לכשיולד ואפי' היכא דקאמ' נכסי להאי עובר לכשיולד אמ' רב הונא בגמ' אף לכשתלד לא קנה. האומ' אם ילדה אשתי זכר וכו'. דהיינו מזכה לעובר. איני יודע מי שנאה. לא מצינו לא יחיד ולא רבים (דילמ') [דלימ'] אדם מקנה לדבר שלא בא לעולם.
<h2>דף קמב:</h2>
ואם תאמר משנתינו. דאותיבה (ד)רב נחמן לרב הונא האומ' אם ילדה אשתי זכר וכו'. קרובה אצל בנו. וגמ' והקנה בכל לבו. אבל לעובר אחרין לא קנה. בגדתאה. דמן בגדאד עיר שנולד בה ובכתב רב שרירה היא נזכרת. בי עשרה. לפרסומי מלת'. והלכת' המזכה לעובר לא קנה. כר' יוחנן וכגון שאינו בנו אבל המזכה לעובר שבמעי (אמו) [אשתו] קנה דדעתו של אדם קרובה אצל בנו. וכן פסק ר"ש ור' יוס' ה' ז"ל ור"ח ור"מ ז"ל.
נכסי לבני דיהוו ליך מנאי. לא היתה מעוברת (והילכת') [והילכך] לא קנו דלא אמרי' דעתו של אדם קרובה אצל בנו אלא היכא דמזכה לעובר שנתעברה אשתו כבר. בריה קשישה. מאשתו ראשונה. זיל קני כחד מניהו. תקנה כאחד מן הבנים העתידים להולד מאשה זו. דהא ליתנהו. שהרי לא היתה אשתו מעוברת בהן.
<h2>דף קמג.</h2>
קני כחמור מי קאני. כמו שחמור לא קנה הוא נמי לא קנה הכא נמי כיון דבנים העתידין לבוא לעולם לא קנו הוא נמי לא קנה. את וחמור. את ובהמה זו תיקנו נכסיי. קנה מחצה. דהכי אמ' ליה את וחמור שניכם הוא מחצה ואתה מחצה לא איבד האיש חלקו בשביל החמור שלא תלאן זה בזה. לא קנה ולא כלום. דכיון דבקניין אחד שיתף שניהן לא נגמרה דעתו להקנות לזה בלא זה כלום וכיון דחמור לא קנה איהו נמי לא קנה. ורב ששת אמ' קנה הכל. אדם יודע [שאין] חמור קונה וגמר בדעתו שמי שיוכל (השניהם) [משניהם] לקנות יקנה. ר' שמו' ז"ל. וקימ' לן כרב נחמן בדיני דאת וחמור קנה מחצה והמזכה לעובר לא קנה לכשתלד קנה כרב נחמן. בפ' ר"ח ז"ל.
קנאי פלגא. כנגד כל הבנים (האי) [היא] מחצה (והאי) [והם] מחצה. והיתה לאהרון. בלחם הפנים כתי' אהרן זה כהן גדול. מחצה לכהן גדול. ומחצה למשמרת כהנים. והך בריתא במס' יומא בפ"א [י"ז ע"ב]. ר"ח ז"ל, וזהו דאמ' והלכתא כרב יוסף בשדה קניין ומחצה ושיכא שמעתא דא דרב יוסף בדרב נחמן דאמ' כיון שעשאה שותף בין הבנים איבדה כתובתה.
<h2>דף קמג:</h2>
פיסקי דשיראי. חתיכות של מעילים וסתם שלח לחלק לבני ביתו. הראויין לבנים. מלבוש הזכרים. ולא אמרן. דראוי לבנות לבנות. לכלאתיה שדר. ולא לבנותיו דכיון שהן נשואות אינן מוטלות עליו.
הוו ליה ברא וברתא. לא היה לו אלא בן וגם בת היתה לו ובעי תלמודא מי קארו אינשי לברא בניי לשון רבים ואין כל הנכסים ניתנים אלא לבן ואין הבת בכלל או לא ותחלוק הבת עמו. ובני דן חושים. אלמ' בן אחד קרי לשון רבים. מי קארו אינשי לבר ברא ברא. ולפי' אמ' נכסיי לבניי לשון רבים ויחלקו שניהם או לא קארו ליה ברא והאי דקאמ' לשון רבים היינו כדאמרן לעיל ובני דן חושים ובני פלוא אליאב. [לשון הרי"ף מכתובות ק"ט ע"ב] קארו אינשי לתרי פלגי דיקלי דיקלא. ושקלא להני תרי פלגי דיקלי. [לשון הרי"ף מכתובות פ"ה ע"ב] ההוא דאמ' להו. שכיב מרע. ניכסאי לטוביה. ולא פירש לאי זה טוביה. הרי בא טוביה. ואין שם טוביה אחר מערער. ואי איניש דגיס ביה. רגיל אצלו אמרי' מגו דגיסי אהדדי קורא לו בשמו כאלו לא (נסמוך) [נסמך]. תלמיד חכמים קודם. דמסתמא מצדיק מעשיו לזכות בשעת מיתה ואמ' מר כל הנביאין כולן לא נתנבאו אלא למהני תלמי' חכמי' מנכסיו. מאח רחוק. ושכן (מן) קודם. שודא דדייני הטלת הדיינין לפי מה שיראו הדיינין שהיה דרכו של מת לקרב את זה יותר מזה או [מי] משניהן טוב ונוהג בדרך ישרה שיש לומר לזה נתכוון המת לזכות וכן פי' ר"מ ז"ל. שודא דדייני כמו ירה בים ומתרגמי' שדי בימא הטיל לים. [לשון הרי"ף מגיטין ס"ו ע"א] קשיא ליה לר' אבא. היכי ליקני וחמרא לא קאמ'. שאם אמ' תנו (לי) [לו] בארבע מאות זוז חמרא היינו נותנין לו חביות יין בד' מאות זוז. דמי חמרא (ליה) [לא] קאמ'. לא אמ' מכרו היין ותנו (לי) [לו] מדמיו ד' מאות זוז שאם אמ' כך היינו מוכרין היין ונותנין לו ד' מאות זוז. מחמרא קאמ'. זוזי מחמרא קאמ' דנתבו ליה וכי עושין מעות מיין. כדי ליפות את כחו. לכך לא פי' לא זו ולא זו כדי ליפות את כחו להיות לו כל היין באחריות שאם אמ' תנו (לי) [לו] יין אם החמיץ מן היין [מאה] חביות היו אומרין לו היורשין שלך החמיץ ואם אמ' דמי חמרא ומכרו ממנו קצת ואבדו המעות אומרי' לו אבדו מעותיך הולכך אמ' מחמרא דמשמע יין ודמיו. שהכל אחריות. [לשון הרי"ף מביצה כ' ע"א] ההוא גברא דאמ' להו. מצווה מחמת מיתה הוה.
[מתני'] השביחו גדולים את הנכסין. סתם בעודן בתפוסת הבית. השביחו לאמצע. יטלו קטנים כגדולים וכדמפ' בגמ' ששבחו נכסין מחמת נכסין. ואם אמרו גדולים. לקטנים בפני עדים או אמרו לבית דין או בציבור ראו מה הניח לנו אבא ומזומנין אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח לחלקינו ונתעצלו בית דין לחלוק אז אם השביחו לעצמן. וכן האשה. שמת בעלה. בגמ' מוקי לה באשה יורשת. ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה. והוא דלא קא שקלא מזוני דאי בשקלא מזוני לא דתנן [כתובות צ"ה ע"ב] אלמנה ניזונת מנכסי יתומים ומעשה ידיה שלהן. והכי מפ' בירושלמי.
גמ' לא שנו. דהשביחו לאמצע. אלא ששבחו נכסין מחמת נכסין. הם לא טרחו ולא הוציאו משלהן כלום אלא מנכסי אביהן שכרו פועלין. אבל שבחו נכסין מחמת עצמן. שחפרו ונטעו ושכרו משלהן ולא משל אביהן אם השביחו לעצמן.
<h2>דף קמד.</h2>
עביד בהו עיסקא. וחשבי ליה שבח מחמת נכסין הואיל ואין צריך טורח כל כך אלא לקנות ולמכור. לא שביק גירסא וטריח לאחריני. וכמי שאמ' ראו מה שהניח לנו אבא דמי והשביח לעצמו ושמעי' מהכא דכל דהוה כמו רב ספרא אע"ג דלא אמ' לעצמי אני עושה כמאן דאמ' דאמי והשביח לעצמו.
אשה מאי עבידתא. או תטול כתובתה ותלך לה או תטרח קמי יתמי ותהיה נזונת ומעשה ידיה שלהן ואין לה להשתכר בממון היורשין. באשה יורשת וכו'. ובגמ' פריך פשיטא ומתריץ מהו דתימא כיון דלא דירכה למיפק ולמטרח אע"ג דלא פריש כמאן דפריש דאמי קמ"ל.
ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הרני עושה ואוכלת וכו'. פריך בגמ' פשיטא ומתריץ מהו דתימא כיון דשביחא לה מילתא דאמרי טרחה קמי יתמי אחולי מחלה קמ"ל פי' וחזרה בה ממה שאמרה תחלה הרני עושה ואוכלת קמ"ל.
קנאו. הבן לאותו בית תקנת חכמים היא והלכת' בלא טעמא כדלקמן ובמסכ' מוקמי' לה כגון שיש לאביו בעיר בית אחר לדור בו. ודוקא גדול וכו'. דבכי האי גונא חביב ליה טפי וגמ' ומקני ליה. ייחד לו בית ועלייה. כלומ' ייחד לו האב לבנו בית שיש עלייה על גביו. אכסדרה. לפני הבית ופותחין לו [חלונות] ודרך אכסדרה נכנסין לבית. שני בתים כו'. אם תימצא לומ' בית ואכסדרה קנה היינו טעמא משום דאכסדרה משועבדת לבית אבל שני בתים זה לפנים מזה מהו. אוצרו של אביו מונח שם. הולכך בית לא קנה דכיון דמשתמש האב בבית לא הוציאו מחזקתו ולא הקנהו לבנו. אציצא דהרסנא. כלי מלא דגים מטוגנין בשמנן. אשישה דמשחה. כוס מלא שמן.
שוונהו רבנן. הן תיקנו את הדברים כך אע"פ שאינו דין תורה כי מדה ומדה הן. חדא הא. המשיא אשה לבנו הגדול. ותקנת חכמים היא לכבוד החתן שגנאי הוא לשאת אשה ואין להן מקום לדור בו. אפטרופא. דאנן שהדי דלא עקר נחלה מן הבנים ולא נתכוון אלא (שכיבד והא) [שיכבדוה] מתוך שאוכלין ושותין על ידה. במעמד שלשתן. נפקד ומפקיד ומקבל מתנה. קנה. כך תיקנו חכמי' לפי שהוא דבר תדיר בין הבריות ולא הזקיקו חכמים להקנות בקניין ובעדים.
<h2>דף קמד:</h2>
מתני' האחין השותפין. האחין שהן שותפין שנפל אחד מהן לאומנות. מפ' בגמ' לאומנות המלך שכן מנהגם המלך מעמיד מבית זה מוכס חדש אחד [ומבית זה חדש] אחר כן כל בתי העיר ודרך שמוציא הוצאות על עבדיו של מלך מתפיסת הבית ויש לו ריוח אותו ריוח לאמצע. חלה. [בפשיעה] כדפ' בגמ'.
גמ'. תנא לאומנות המלך. וטעמא כדמפרש' אבל אומנות אחרת שנפל בה מעצמו הרויח שלו. פולמיטסיס. שוטר. ור"ח ז"ל פי' פולמוסטוס לוחם מלחמה בלשון יון. מחמת האחין. כמנהג העיר (לעיר) לקחת מכל בית שוטר אחד לפי הזמן הקבוע לחדש או לשנה. מחמת עצמו. מתוך חשיבותו וחריפותו. ר' יוסף הלוי ז"ל, האחין השותפין שנפל וכו' תנא לאומנות המלך. ושמעי' מי' דדוקא לאומנות המלך הוא דכי מינוהו מחמת האחין נפל לאמצע וכדתניא אחד מן (האחד) [האחין] שמנוהו גבאי או בולמוסטוס אם מחמת האחין לאחין ואם מחמת עצמו לעצמו אבל שלא לאומנות המלך כיון שאין האחין מתעסקין עמו באותה אומנות אלא הוא לבדו המתעסק בה אע"ג דמנוהו מחמת אחין לעצמו וכל שכן אם מנוהו מחמת עצמו.
אחד מן האחין. באחין שלא חלקו מיירי. ברכת הבית מרובה. ס"ד מרובה. נר לאחד נר למאה. וליתבו ליה מקצת מזונות ויפחתו לו לפי חסרון ברכת הבית שאינו דר עמהן. צנים פחים. שלא שימר עצמו מן הצינה הנופחת. ויש מפר' קור וחום. אבל חלה באונס נתרפא מן האמצע. ר' יוסף הלוי ז"ל, מפני שהוא המתעסק לבדו באותה אומנות וכולן בטלים ממנה ונוטלין חלקן מן הריוח אבל שני שותפין באומנות או בסחורה חלה אחד מהן ואפי' באונס נתרפא משל עצמו.
האחין שעשו מקצתן שושבנות בחיי האב. ששילח האב אחד מבניו לשמח את החתן ובידו דורונות שכן דרך שושבינות נוטל עמו סעודה לשמחת חופת חברו ואוכל עמו וזה מחזיר לו כמו כן כשישא אשה כדתניא לקמן ה' דברים נאמרו בשושבינות. ריע דוד מתרגמי' שושבין דוד. חזרה שושבינות. כשיחזור זה הבן וישא אשה וזה יחזיר שושבינתו. חזרה לאמצע. כמלות אביהן ובגמ' פריך עלה ומשני לה. נגבית בבית דין. כדין מלוה. אבל השולח לחברו. בלא חופה אי נמי בחופתו [ואינו הולך לאכול שם ולשמוח עמו בחופתו] אין זה דין שושבינות אלא מתנה בעלמ' וגמילות חסד ואינה נגבית בבית דין.
שלח לו אביו שושבינות. כלומ' על ידו ולצרכו שהוא יאכל וישמח עמו. כשהיא חוזרת. עכשיו לאחר (מיתה) [מיתת] האב חוזרת לו. [לאותו הבן ולא לאמצע] וקשיא מתני' דקתני חוזרת לאמצע. (לאותו הבן ולא לאמצע) מתני' בסתם. ששלח סתם על יד אחד מבניו ולא פי' שלדעת בן זה שלח הולכך חוזרת לאמצע. אבל בריתא במפ'. השושבינות תחזור לזה הבן הולכך חוזרת לו ואינה חוזרת לאמצע. כדתניא שלח לו אביו שושבינות [כשהיא חוזרת חוזרת לו אבל שלח אביו שושבינות] סתם. ולא ייחד לאחד מבניו אע"פ שעל ידי אחד מבניו שלח אינה חוזרת לו לבדו אלא לאמצע.
ושמואל אמר. לעולם כדקתני בריתא דהאב ששילח שושבינות על ידי אחד מבניו חוזרת לאותו הבן לבדו. ומתני' דקתני חוזרת לאמצע הני מילי שמת אותו הבן שנשתלחה שושבינות על ידו ודינה היה לחזור לו אלא שמת וייבם אחד מאחיו את אשתו ואמ' רחמנא יקום על שם אחיו המת לנחלה ודינו היה ליטול את השושבינות במקום אחיו אי לאו דקרייה רחמנא בכור כדכתי' והיה הבכור אשר תלד ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ואמרי' לקמן [קמ"ה ע"ב] אין הבכור נוטל בה פי שנים הולכך חוזרת לאמצע לכל האחין.
ומקשי תלמו' מכלל דהאיך. אותו שנשתלחה לו שושבינות על ידי זה הבן שמת. בעי שלומי. בתמיהא וכי יש לו לשלם שושבינות ליורשי שושבינו שמת והלא יכול לומר תנו לי שושביני ואשמח עמו ואוכל בחופתו כדרך ששמח גם הוא עמי ואכל בחופתי שכן מנהג שושבינות להביא דורון ולאכול עמו בחופתו. [קמ"ה ע"א] הכא במאי עסיקי' כגון ששמח. ואכל עם המת בחופתו אותו שחייב לו בשושבינות ונתחייב השושבין מיד לפרעו אחרי ששמח עמו אלא שמת וייבם אחיו את אשתו ושושבינות זו ראויה היא ותחזור לאמצע. דרך השושבינות אוכל עמו ואחר כך מביא הדורון. ר' יוסף הלוי ז"ל, הא דאמרן שלח אביו שושבינות סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע דוקא ששילחה האב לשם בניו שנמצא שהבנין הן השושבינות והאי דקתני סתם כלומר שלא סיים אחד מן הבנים אי נמי כגון ששיגרה האב בשם עצמו ונשא אשה אחרת ושמח עמו בז' ימי המשתה ואחר כך מת אבל אם לא שיגרה האב בשם בניו אלא בשם עצמו ומת האב קודם שישמח עמו ז' ימי המשתה מצי האיך למימ' תנו לי שושביני ואשמח עמו ולא משלם מידי. נמצא עכשיו העולה בידינו בדין זה שהאב ששילח שושבינות לאחד בחייו בשם אחד מבניו (לי פירוש) [בפירוש] כשהיא חוזרת חוזרת לאותו הבן שנשתלחה בשמו ואין לאחד מן האחין בה כלום ואם שילחה האב בשם בניו סתם (לי) בלי שיסיים אחד מהן כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע. אלא מיהו מיסתברא לן שאם הבנים כולם שמחו עם אותו שנשתלחה לו אותה השושבינות אינו חייב לשלם אלא לאחר שישא כל אחד מהן וישמח גם הוא עם כולן כמו ששמחו כולן עמו הואיל וכולן הן השושבינין אבל אם שמח עם אחד מהן ולא שמח עם כולם אינו חייב לשלם השושבינות כולה אלא משלשין אותה ומי ששמח עמו נוטל חלקו ומי שלא שמח עמו עדיין אינו נותן כלום עד שישמח עמו. והא מילת' דתליא בסברא היא דכיון ששלח האב בשם בניו אם אתה אומ' שכיון ששמח עם אחד מהן חייב לשלם הכל נמצאתה מחייב אותו שנשתלחה אליו השושבינות להחזיר אותה בלי שישמח עם שושבינו ומידת הדין לוקה בכך. עד כאן דבריו ז"ל.
<h2>דף קמה.</h2>
מוהרי הדרי. ששולח אחר קידושין והן סיבלונות. קידושי לא הדרי. פי' היכא דמיית איהו אי נמי הדר ביה איהו קידושי לא הדרי דאי נמי קידושין לא לטיבועין ניתנו כיון דעיכובא מחמתיה הוא מציא אמרה תנו לי בעלי ואשמח עמו וכל שכן דקידושין לטיבועין נתנו. טיבועין כמו טבעו לארץ שעריה דבר שאין יוצא משם לעולם. והיכא דמתא איהי נמי קידושי לא הדרי אע"ג דעיכובא לאו מחמתיה הוא דליכא למימ' תנו לי בעלי ואשמח עמו כיון דלטיבועין ניתנו לא הדרי קידושי. הדרא בה איהי אפי' קידושי נמי הדרי. דכי אמרי' קידושין (ד)לטיבועין ניתנו ולא הדרי הני מילי היכא דמיתה היא אבל הדרא בה לא. כך נראה לי. גזירה שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה. דכיון דחזו דהדרי קידושא אתו למימר קידושי טעות הן הולכך לא הדרי. וכן הלכה.
נגבית בבית דין. כלומ' שנשתלחה לו השושבינות ולא החזירה כופין אותו בית דין להחזירה. וחוזרת בעונתה. כשישא זה אשה יחזיר לו שושבינותו ולא קודם. ואין בה משום רבית. אם הרבה לו בדורון יותר.
<h2>דף קמה:</h2>
ואין שביעית משמטתה. אם עברה שביעית בנתים קודם שחזר זה ונשא גם הוא אשה. ואין הבכור נוטל בה פי שנים. דכיון דחוזרת לאמצע כדתניא לעיל. כי מלוה דמיא. דלדעת כן הלוהו שיחזיר בעונת שמחתו ופירעון הולך אחר קביעות זמן שקבע לו מלוה. דלא אדעתא דהכי יהב ליה. שלא נתן לו על דעת רבית אלא מתוך שמחת מרעות הרבה בדורון. דלא קרינא ביה לא יגוש. שאינו יכול לדוחקו עוד בבית דין בשביעית שהרי לא הגיע זמנו עד שישא הוא אשה ויחזיר לו. דהוה ליה ראוי. ופסקי' הלכת' בפר' יש נוחלין [קכ"ה ע"ב] אין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין גבו קרקע בין גבו מעות.
איבעי ליה למיתי. ונגבית בבית דין. שמע קל טבלא. כלומ' הוה במתא ושמע קל טבלה. קל טבלה שהיו (שהיו) משמיעין לבא ולשמח עם החתן. ר"מ ז"ל. ראובן שנשא ושלח לו שמעון שושבינות ואכל ושתה עמו ואחר כך נשא שמעון כנישואי ראובן עצמן ובא ראובן ואכל ושתה עמו או שקרא לו שמעון לאכול ולא רצה לבא או שהיה במדינה ושמע קול טבלא במקום שאין דרכן לקרות אחד אחד אלא כל השומע יבא ושמע ולא בא חייב להחזיר לו השושבינות כולה שהרי ידע ולא בא או שקרא לו במקום שדרכן לקרות אחד אחד ולא בא לא היה ראובן במדינה מנכין לו דמי מה שאכל ושתה שמעון אצלו ומחזיר שאר השושבינות וכן אם היה במדינה ולא קראוהו או לא הודיעו מנכין לו ויש לו עליו תרעומת מפני שלא הודיעו.
ועד כמה. דהא ודאי צריך לגבות דמי אכילתו שהרי לא אכל עמו. עד זוזא. הוה אכיל הילכך זוז יפחות מן השושבינות. ואית דגרסי' עד זוזא אתא בכריסיה אכליה. ואינה נגבית שהרי אכל מה שהביא. מזוזא ועד ארבעה משלם פלגא. דכיון דמביא ד' רגילים להאכילו ברויח עד שני זוזים וכיון דלא אכל יפחות שנים מן הארבעה. כחשיבותיה. לפי מה שהוא חשוב ומביא הרבה ורגילין לחשיבותו לכבדו במיני מעדנים יפחתו לו מדמי שושבינותו כפי מה שהיה אוכל.
עשה עמו בפומבי. בגלוי שמחה מפורסמת וזה שחזר ונשא גם הוא אשה בקש לעשות חופתו בצניעות או לפי שעת שמד או שרוצה לצמצם סעודתו ואינו רוצה להרבות אוכלין. בפומבי אני עושה עמך. בשמחה יתירה אני חפץ כמו שעשית עמי. לכשתשא אשה אחרת. לא אשמחך יותר ממה ששימחתני שאיני חפץ בשמחה יתירה.
<h2>דף קמו.</h2>
מתני' השולח סבלונות. מנהג חתנים לאחר קידושין למחרת שולח לבית חמיו לכבוד אשתו תכשיטין ומיני פירות וכדי יין ושמן ופעמים אוכל שם עמהן. אין נגבין. אם מת הוא או שמתה היא או שחזר בו ורוצה לגרשה דמחמת חיבת שמחת אכילה שאכל ושתה עמהן מחל סבלונות העשויים ליבלות אבל שאין עשויין ליבלות הדרי אע"פ שאכל ושתה עמהן כדתניא בגמ'. ובסבלונות סתם מיירי דהא לקמן מפליג בסבלונות ששילח שיבאו עמה לבית בעלה לסבלונות ששילח כדי שתשמש בהן בבית אביה והנהו לא תלו באכילת חתן מכלל דרישא בסתם סבלונות והנהו תלויין בסעודת חתן אם אכל עמהן מחולין ואם לא אכל נגבין. שלח סבלונות מרובין. ופי' כדי שיבואו עמה לבית בעלה [וה"ה למועטים אם שלחן לכך אלא אורחא דמילתא נקט ומרובין רגיל לשלוח ולפרש כדי שיבואו עמה לבית בעלה] ומועטין כדי שתשמש בהן בבית אביה.
גמ' דוקא דינר. אכל שם סעודת חתן בדינר תנן אין נגבין. אבל פחות מדינר לא מחל מידי. הוא תנן. דקתני ואכל שם דמשמע הוא עצמו. שיגרו לו. לחתן מסעודתן לביתו מאי. ורכב בשמחתו. מתוך שמחת הון רב ששלח לבית חמיו. ושתה על סוסו ומת. על כרחך קודם נישואין. באושא. כשהיו סנהדרי לשם דאושא היא אחת מעשר גליות שגלתה סנהדרי לשם כדאיתא במסכ' ראש השנה [ל"א ע"א]. ש"מ אפי' שתה. גיר' דגמ' וש"מ אפי' פחות מדינר. פי' ותיקשי לרבה. אמ' רב אשי מאן לימא לן דלא שחקו ליה מרגניתא דשויא אלפא זוזי ואשקיוה. פי' שכך דרך השרים שותין אותו לרפואה. אבל שיגרו לו וכו'. דפתח בית חמיו כבית חמיו דמי.
מהו שישלש. כיון דקתני במתני' שלח שום במאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפי' בדינר אין אלו נגבין קא מיבעיא לן השתא מהו שישלשו כלומר אם שילח שום בחמשים מנה ואכל שם סעודה בחצי דינר מהו מי אמרינן כיון דקתני במתני' דינר ומאה מנה משלשין אותו ודנין בחצי דינר לנ' מנה וברביע דינ' לעשרין וחמשה מנה או דילמא אין משלשין את הדינר כלל אפי' לחמשים מנה ולכ' וה' מנה אם אכל שם דינר שלם אין ואי לא לא. שבח סבלונות מהו. היכא דהדרי סבלונות מי הדר שבח שהשביחו כגון ששלח לבית חמיו צאן ובקר וילדו. פ"א מהו שישלש אם שילח סבלונות בק' מנה ואכל בבית חמיו בדינר זכו בית חמיו בכל הסבלונות השתא דאכל בחצי דינר יזכו בחצי הסבלונות והוא הדין לשליש ולרביע. סבלונות העשויין לבלות. דאמ' דלא אהדרי אם לא בלו בשעת חזרת אותן שאין עשויין ליבלות מי הדרי עמהן אם לא.
<h2>דף קמו:</h2>
סבלונות הדרי. כגון סבלונות שאין עשויין ליבלות ששלח סתם. אבל אוכלא ומשתיא ששלח סתם בבית חמיו לא הדרי מסתמא אם אכל שם סעודת חתן בדינר דהיינו עשויין ליבלות הולכך מחולין כדתניא לעיל אבל אם פי' על מנת שתחזירו לי הדרי לא שנא סבלונות מרובין לא שנא מועטין כדמפ' במתני'. אפי' כישא דירקא. אגודה של ירק. אבל קידושין לא הדרי כדאמרן לעיל גזרה שמא יאמרו כו'. ושמין להן דמי בשר בזול. כשיחזירו לו אוכל ומשקה שהאכילן והשקן ישומו בזול לפחות שליש מדמיו שבענין זה שמין כל מחזירי אוכלין הנאכלין מתחלה שלא לדעת חזרה שאילו היה יודע שצריך להחזיר לא היה אוכל משלו ומיהו בזול מיהא מחזיר. ארבעה דנקי. ד' מעות דהיינו שני חלקי דינר דשש מעה כסף דינר ודנקא הוא מעה.
מתני' שכיב מרע שכתב נכסיו לאחרין. והוא הדין אם חילק על פיו בלא כתיבה שאמ' נכסיי לפלוני כדתני לקמן [קנ"ו ע"ב] באימן של בני רוכל שמיתה וקיימו חכמים את דבריה. וכגון שיש עדים שהוא שכיב מרע כשכתב או נתן מתנה זו או שכתב בשטר כדקציר ורמי בערסיה כדאמרי' לקמן בגמ' [קנ"ג ע"א]. מתנתו קיימת. דמתנת שכיב מרע במקצת אם עמד מחליו אינו חוזר [ו]כגון שכתוב בה קניין כדפסקי' לקמן בגמ' [קנ"א ע"ב] והילכת' מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קניין אע"ג דמית (ד)מצוה מחמת מיתה במקצת לא בעיא קניין והוא דמית אבל עמד חוזר אע"ג דקנו מינה הואיל ומחמת דאגת מיתה צוה מתנה זו. לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה. ואם עמד חוזר אפי' קנו מידו הואיל ולא שייר שנראין הדברים שמחת מיתה נתן ועל מנת שאם לא ימות לא תתקיים המתנה דמדלא שייר מידי אנן שהדי דאמדי' דעתיה דלאו אדעתיה דהכי יהב שאם יעמוד מחליו ימות ברעב ויצטרך לבריות אבל אם מת מיהא מתנתו מתנה.
גמ' מאי טעמא. דאם לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת. דאזלינן בתר אומדנא. דאזלינן בתר אומדן דעתא דנותן מתנה אע"פ שלא פי' כמו שפי' דאמי. ועמד וכתב כל נכסיו לאחרין. כששמע שמת בנו אך לא פי' שבשביל מיתת בנו הוא עושה אלא סתם נתן. מתנתו מתנה. אחרי שלא פיר' ותלה במיתת בנו דלא אזלינן בתר אומדן דעתיה. שאלו היה יודע וכו'. דאמדי' דעתיה ומתני' ר' שמעון בן מנסיא היא דאמדי' דעתיה שאלו היה יודע אם יעמוד מחליו זה לא היה נותן כל נכסיו.
<h2>דף קמז.</h2>
אין מתנתו מתנה. שאלו היה יודע שיש לו בן או אשתו מעוברת לא היה נותן ובגמ' מוקי להאי מתנית' אפילו רבנן דקאמ' דומה אני וכדמפר' ותולה מתנתו במיתת בנו ודברי הכל הוא.
<h2>דף קמז:</h2>
המוכר שטר חוב. שחייב לו הלוה למלוה מעות ומסר לו המלוה את השטר ליד הלוקח ומכרו לו וכתב לו קנה לך הוא וכל שיעבודיה. וחזר המוכר ומחלו ללוה. מחול. דלא מכר לו ראשון לשני אלא כל זכות שיבא לידו ולא עדיף האי לוקח ממלוה דאתיה מחמתיה ומיהו מעותיו יחזיר לו מוכר ללוקח דהא הילכתא היא דדינינן דינא דגרמי וזה הפסיד מעותיו כשורף שטרותיו של של חברו דקימ' לן דחייב דהוה עובדא ואכפייה רפרם לרב אשי ואגביה כי כשורא לצלמי [כתובות פ"ו ע"א]. ואפי' יורש של מלוה מוחל. סברא הוא דלא אלים כח דלוקח במה שנמסר לו שטר המלוה אלא לזכות בחוב הקצוב לו במקום המלוה או היורש אך לא נעקר שיעבוד מן המלוה וקרינא ביה עבד לוה ליורש מלוה ויכול למחול שעבודו. ומודה שמואל שאם נתנו המלוה לאיש אחר במתנת שכיב מרע. שנתנו לו כשהיה שכיב מרע וכגון שחילק כל נכסיו אי נמי על ידי קניין כדין כל מתנת שכיב מרע במקצת אי נמי בלא קניין [דכיון] דמסרו לו בחייו אין לך קניין גדול מזה ומיהו אם עמד חוזר אם מתנת שכיב מרע היא כדפסקי' לקמ'. שאינו יכול למחול. דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואלימי ממתנת בריא ואין היורש יכול למחול.
שכיב מרע שאמ' ידור פלו' בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמ' כלום. שדירה אינה דבר שיש בו ממש להקנותה. ופירות דקל נמי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכיון דבמתנת בריא אפי' בקניין סודר לא קאני דמילי לא מקנו אלא אם כן הקנה לו החפץ כגון דקל לפירות בית לדור בו מתנת שכיב מרע לא קאני דמילתא דליתה בבריא ליתה בשכיב מרע שאין שכיב מרע חמור מן הבריא אלא דאמירתו במקום קניין של בריא הוא והיכא דאין קניין מועיל בבריא אמירת שכיב מרע לא מהניא (הילכת') [הילכך] אין מועיל עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וכו'.
<h2>דף קמח.</h2>
דבריו קיימין. ותהי הלואתו לפלו' ואע"ג דבבריא ליתה ואינו יכול להקנות לחברו מלוה על פה אלא במעמד שלשתן אפי' הכי קניא בשכי' מרע ואפי' בלא המחאה דהויא ליה ההמחאה בהא מילתא כקניין בעלמא בשאר מילי וכי היכי דבעלמא הבריא הוא דבעי קניין במלת' דאפשר ליה לאקנוייה ושכיב מרע לא בעי ביה קניין אלא בצוואה בעלמא סגי ליה בההיא מילת' דבעי ביה הבריא קניין הם הכי נמי לעניין המחאה הבריא הוא דבעי המחאה במעמד שלשתן אבל שכיב מרע בצוואה בעלמ' סגי ליה לאקנויי לה לההיא מלוה (במקנה) [דמקנה] לה הבריא במעמד שלשתן.
<h2>דף קמח:</h2>
אם כמחלק. שמשעה ראשונה שהתחיל לחלק היה בדעתו לחלק כל נכסיו ולא ישייר כלום. אי מת קנו כולם כדין כל מתנת שכיב מרע דאין צריכה קניין אם מת. אם כנמלך. שלא היה בדעתו לחלק כל נכסיו אלא אחר שחילק שתק ולא רצה לחלק עוד חזר ונמלך בעצמו על המותר. אלא באחרון בלבד. דלא הוי בה שיור אבל קמאי קנו כדקתני מתני' שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת. וכגון דקנו מיניה דמתנת שכיב מרע במקצת בעיא קניין. ודילמא עיוני מעיין. כלומ' דילמא האי דשתק בין מתנה למתנה לא הוי כנמלך אלא עיוני מעיין מה יתן לכל אחד ומעיקרא היה בדעתו לחלק הכל ויחזור בו כשיעמוד מחליו ואמאי קנו קמאי. סתמיה דשכיב מרע מדק דייק בלבו מה יתן לכל אחד קודם שיבאו לפניו ואין לשתוק בין זה לזה ומדשתק נמלך הואי.
שכיב מרע שכת' כל נכסיו. הידועין ולא נמצא לו שיור ועמד אינו חוזר וכו'. כל נכסיי אלו. דגלי דעתיה דלית ליה נכסי אחריני וכל שכן אם אמ' כל נכסיי אני נותן לפלו' ופלו' דכל היכא דאיתנהו נתונין הן במתנה ואין כאן שיור. במוחזק. שאנו מוחזקין בו דאין לו עוד נכסין.
חזרה במקצת. שכיב מרע שכת' כל נכסיו לאחד וחזר בו במקצתן ונתנן שוב לאחר שהרי יכול לעשות כן דקימ' לן בפרקין דלעיל [קל"ה ע"ב] דייתיקי מבטלת דייתיקי. מי הויא חזרה בכל הנכסין שנתן לראשון דגלי דעתיה שמתחרט בו בראשון ומה שנתן לשני מתנה במקצת היא דאיכא שיור והויא מתנה ואתו יורשין ומפקי מיד ראשון כל המותר. או לא הויא חזרה אלא מה שנתן לשני קנה והנותר קנה ראשון ואם יעמוד מחליו יחזור משניהן שהרי לא שייר לעצמו כלום. ומשכחת לה לרישא בין בשמת בין בשעמד. שני קנה דהא הדר ביה מראשון לגמרי ואיכא שיור טובא ראשון לא קנה דהא הדר ביה ממנו ואפילו מת לא יקנה ראשון דהא קימא לן דייתיקי מבטלת דייתיקי מה לי חוזר בו מראשון ונותן לשני מה לי חוזר בו ומעכב לעצמו וליורשין. סיפה לא משכחת לה אלא בשעמד. הולכך ראשון קנה דמתנת מקצת היא ואיכא שיור שני לא קנה דלא [הוה] במתנתו שיור דאי בשמת תרויהו ליקנו.
שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו. בלא שיור ואחר כך עמד מחליו מי מצי הדר ביה מי חמיר ממתנת הדיוט דנימ' דגמר והקדיש הכל בלב שלם בין יחיה בין ימות. ואם תימצא לומ' דגבי הקדש הכל מוקדש ואפי' עמד. הפקיר כל נכסיו מהו. מי לימ' כוונתו לשמים ומקני לגמרי לכל מי שיבא ויזכה או לא. ואם תימצא לומר גבי הפקר דאינו חושש בזה הממון לעולם הואיל והפקירו ולא דקדק לחלקו לאוהביו. חילק נכסיו לעניים מהו. מי לימא יד עניים כיד הקדש ואם עמד [אינו] חוזר או לא תיקו. ר' יוסף הלוי ז"ל, הולכך אם עמד אינו חוזר. ורבבמז"ל כת' אם עמד חוזר ונראה לי דאם מסר לגזבר וזכו מן ההפקר ותפשו (העדים) [העניים אינו חוזר] ואם לא תפסו חוזר. ור"מ כת' שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ולא שייר כלום או הפקירן או חילקן לעניים אם עמד חוזר בכל.
יטול פלו' נכסי או יזכה פלו' בנכסי או יחזיק או יקנה כולן לשון מתנה הן וקנה דלשון מתנה בעינן כדאמרן לעיל ידור פלו' בבית זה יאכל פלו' פי' דקל זה לא אמ' כלום עד דאמ' תנו או יטול ויקנה. אף יחסין ויירת אם ראוי ליורשו. כגון בן בין הבנים ור' יוחנן בן ברוקא היא כדאמרן בפי' דלעיל [ק"ל ע"א] דבריו קיימין וקימ' לן כותיה דפסקי' התם הלכת' כמותו.
<h2>דף קמט.</h2>
יהנה בהן יראה בהן וכו'. ר' אבר' בר(א)"ד ז"ל. נר' לי דהכי איבעיא ליה כגון שאמ' נכסי לפלוני שיהנה בהן או שיעמוד בהן והספק מפני שאלו הלשונות אינן לשון מתנה מפני שהן כמו ידור פלו' בבית זה יאכל פירות דקל זה ופחותין מהן משום דלא משמע אלא לפי שעה אלא מפני שאמ' נכסיי לפלו' שמא הוא מועיל להוציא מאלו הלשונות שלא בא לפחות אלא להוסיף או שמא תחלת דבורו לא נתכוון אלא למה שהוא מפ' בסוף וקאי בתיקו הולכך לא קנה.
מכר כל נכסיו מהו. מי אמרי' כיון דלא שייר מידי אם עמד חוזר דהא מחמת מיתה הוא דזבין או דילמא במתנה הוא דבעינן שיור בזביני לא בעינן שיור. דאיתנהו לזוזי בעיניהו. חוזר דלהכי שבקינהו אם אעמוד מחליי אחזירם. דפרעינהו בחוביה. אם עמד אינו חוזר.
שכיב מרע שהודה. ואמ' בחליו שדה ומעות הללו של פלו' ואע"ג דהיינו מוחזקין בנכסין הללו שאינן של אותו האיש שהיינו יודעין שהן של זה מי אמרי' זה שהוא מודה כך שלא להשביע את בניו או דילמ' כיון דאודי אודי. ומסקינן דהודאתו הודאה. ואע"ג דאמרי' בסנהדרין בפ' דיני ממונות [כ"ט ע"ב] בגמ' ההוא דהואי קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי כי הוה שכיב אמ' פלניא ופלניא מסקו ביה זוזי אתו תבעונהו ליורשין כו' ומסקי' אדם עשוי שלא להשביע את בניו ופטורין מלשלם והכא אמרי' דאזלינן אחר הודאת פיו, אמ' ר' שמ' ז"ל נר' בעיני התם היינו טעמא כיון שעושה [עצמו] עבד לווה לאיש מלוה ודאי להחזיק עצמו (בעיני) [כעני] הוא עושה [אבל] כאן שהממון בעין והוא הודה של פלוני הוא יש לומ' שהפקידו אצלו מקודם או זיכה לו שכיב מרע על ידי אחרים והוא חפץ שיבא לידו. פ"א כיון דקימ' לן במתנת שכיב מרע בכל הנכסין אם עמד חוזר מיבעיא לן השתא שכיב מרע שהודה (מודה לו) מהו מי אמרי' הודאתו הודאה כבריא דקימא לן הודאת בעל דין כמאה עדים ולא הויא מתנה וכיון שכן אם עמד אינו חוזר או דילמ' אמרינן מתנה בעלמ' הוא דאיכוון ואם עמד חוזר.
דאיסור. האי איסור גיורא שבא על רחל בת מר שמו' קודם שנתגייר ונתעברה ממנו בגיותו (אמ') [את] רב מרי בר רחל ובתוך כך נתגייר ואחר כך נולד והוה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה והיא מבנות שמואל שנשבו כדאיתא בכתובות [כ"ג ע"א]. במאי קני להו רב מארי וכו'. והולכך אני זוכה בהן דנכסי הגר הרי הן כהפקר והרי הן בידי והנני קודם וזוכה. גר לאו בר אורותי לבנו הוא. רחמנא אפקריה לזרעיה דגיות. דליתיה בירושה. כגון רב מארי. ליתיה נמי במתנת שכיב מרע. ליתנהו גביה. אין המעות בביתו של איסור שיוכל ליתנם לו בידו. אין מטבע נקנה בחליפין. בבבא מציעא בהזהב [מ"ו ע"א]. ואי אגב ארעא. דמטלטלין נקנין אגב קרקע כדאמרן בפרקא קמא דקידושין [כ"ו ע"א] ונפק' לן מקרא דלכסף וזהב עם ערים בצורות אשר ביהודה. ואי במעמד שלשתן. אני ואיסור ורב מארי ביחד נפקד ומפקיד ומקבל מתנה. לא אתינא לגביה. פן אפסיד. אמאי לא תמצא עניין שיוכל רב מארי ליזכות ויזכה בהן. נפק אודיתא מבי אסור. מתוך שנא' כאן בבית המדרש יצא הקול ולימדוהו לטעון כך. כל הדברים שאמ' רבא הלכות הן. ואיפשיט בעיין דהודאתו הודייה. ולפי' השני כיון שאין רב מרי קונה במתנת שכיב מרע וקנה בהודאה אלמ' הודאה היא ולא מתנה וכיון שכן אפי' עמד אינו חוזר.
[לשון הרי"ף] דקימ' לן דלגבי יורש לשון מתנה ולשון ירושה חד טעמ' הוא. ורב מארי שאומ' לו לשון מתנה ולשון ירושה כיון שנראה לו כיורש לשום ירושה נתכוון ואינו בר ירושה. נכסיי לך ואחריך לפלוני וכו'. פריש לה בפרקין דלעיל [קל"ג ע"א]. ואפי' לגר בעלמ' קאני. ודוקא לגר אבל שכיב מרע שצוה ליתן לגוי מתנה אין שומעין לו שזה כמי שצוה לעבור עברה בנכסיו וכן כת' ר"מ ז"ל [פ"ט זכיה ה"י].
<h2>דף קנ.</h2>
אמ' שכיב מרע. מטלטלאי לפלניא. והוא הדין לבריא על ידי קנין. לבר מחיטי ושערי. אמ' רב שמו' ז"ל נר' בעיני והוא הדין לבהמותיו. ואפי' ריחים העליונה. שרגילין לטלטלה משם כדי לתקנה אבל ריחים התחתונה במקומה (מתקנן אית הוי) [מתקנין אותה]. כל דמטלטלי. כל שיכולין לטלטלו שאינו מחובר לקרקע ממש ואע"פ שאין רגילין לטלטלו.
איבעיא להו עבדא כמקרקעי דמי או כמטלטלי דמי. נהי ודאי דעבדא כמקרקעי דמי לענין שבועה וקניין בכסף ובשטר ובחזקה דלכל מילי דאוריתא דין מקרקעי יש להן מוהתנחלתם אותם אבל לענין לשון בני אדם מיקרו ליה מטלטלי וישנו בכלל מתנות מטלטלי שהרי מטלטלי הוא או לא. [לשון הרי"ף] אין גובין מן העבדים. התם [לעיל קכ"ח ע"א] פרשי' להו.
<h2>דף קנ:</h2>
דתנן. במסכת פיאה. הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין. שהרי העבד בכלל נכסין ונמצא שהקנה לעבד את גופו עם שאר נכסין. שייר קרקע כל שהוא. כגון שאמ' חוץ מקרקע כל שהוא. לא יצא בן חורין. שעבד הוקש לקרקעות דכתיב והתנחלתם אותם (והרי) [והאי] קרקע כל שהוא יש לומ' שעל העבד הוא אומ' ונמצא שאינו בן חורין וגם הנכסין לא קנה והוא הדין אם אמ' חוץ ממטלטלין כל שהוא כדמפ' לקמ' דבכולהו מטלטלי הוי שיור לבר מכתובת אשה ודילמ' זה העבד הוא המטלטלין ששייר. ור' יוסף הלוי ז"ל פי' כיון ששייר בנכסין אותו קרקע כל שהוא נעשה כאלו ששייר גם בגוף העבד משום דלא פלגינן דיבורא והוה ליה כמי שכת' לעבדו גט חרותו ואמ' לו הרי אתה בן חורין חוץ מרגלך שאינו בן חורין. ר' שמעון אומ' לעולם הוא בן חורין עד שיאמר וכו'. שיש לומר שאותו שיור בגוף העבד עצמו הוא אבל אם לא שייר אלא קרקע כל שהוא אע"פ שבדיבור אחד הקנה לו עצמו בכלל הנכסין פלגינן דיבורא ואמרי' דבנכסין הוא ששייר אבל בגוף העבד לא שייר והכי אוקימנא בגטין בפ"ק [ח' ע"ב] דפלוגתיהו דתנא קמ' ור' שמעו' בפלגינן דיבורא ולא פלגינן דיבורא הוא. הכותב כל נכסיו לבניו וכו'. בפ' דלעיל [קל"ב ע"א] מפרשי' לה.
מברחת דאמ' מר (וכל כול') [וכו'. כלו'] אלמנה שיש לה נכסין ודעתה להינשא ורוצה להבריח נכסיה מבעלה שלא יהא זכאי בנכסיה ואם תתאלמן או תתגרש יחזרו לה כל נכסיה ואם לא תוציאם מרשותו קודם נישואין יזכה בהן בעל כרחה ואמ' מר בכתובות צריכה שתכתוב כל נכסיה לאחר סתם דכיון דלא שיירה מידי אנן שהדי דלא נתנה לזה אלא בשביל שרוצה לינשא ולכשתרצה יחזרו לה אבל אם שיירה כל שהוא קנה המקבל מתנה ולא יחזרו לה הנכסין עולמית. וזה הדבר אינו [כתוב] בתלמוד כן אלא מכללא שמעינן לה דאמרי במסכת כתובות בפ' האשה שנפלו [ע"ט ע"א] אמ' רב חנילאי בר אידי אמ' שמו' אני מורה הוראה אני ואם יבא שטר מברחת לידי אקרענו ומפ' טעמ' דלא שביק איניש נפשיה ויהב לאחריני מותיבי הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה כותבת שטר פסים לאחרים דברי רשב"ג וחכמים אומ' רצה משחק בה עד שתכתוב מהיום ולכשארצה טעמא דכתב' ליה הכי הא לא כתבה ליה הכי קנינהו לוקח אמ' ר' זירא לא קשיא הא בכולן הא במקצתן שמעי' מהכא היכא דכתבה כולן לא קנה לוקח ואף בעל לא קנינהו כדמשני התם עשאום כנכסין שאינן ידועין לבעל ואליבא דר' שמעון אבל היכא דלא כתבה כולן צריכה שתכתוב מהיום ולכשארצה ואי לא קנינהו לוקח.
ובכולהי. הני חמשה. מטלטלי הוי שיור. דאם שייר מטלטלין כשייר קרקע כל שהוא דמי. לבר מכתובת אשה. דהכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו וכו' בפרקי' דלעיל מוקי לה בשותקת ופירשה רב נחמן כיון שעשאה שותף בין הבנים איבדה כתובתה דבההוא קרקע כל שהוא ששייר לה שלא נתן לבניו מחלה כתובתה ודוקא קרקע כל שהוא תנן אבל שייר לה וכת' לה מטלטלין כל שהוא לא איבדה כתובתה דכתובתה גובה ממקרקעי ולא ממטלטלי הולכך אמקרקעי סמכא דעתא ולא אמטלטלי.
אמ' נכסי לפלניא. פיסקי הלכות הן שפוסק התלמוד שכיב מרע שאמ' נכסיי לפלניא אי נמי בריא שהקנה בסודר ואמ' נכסיי לפלניא. ובא התלמוד לפרש אי זה דבר קרוי ממון והוא הדין אם אמ' בכל לשון שמכנין ממון דין נכסיי נוהג בו. עבדא איקרי נכסי. כמו כסף וזהב והרי הוא בכלל המתנה. אחריות. זה קרקעות שכל מלוה וחוב וכתובה נסמכין עליהן לפי שאינן אובדין וקתני בהו לשון נכסין. ושאין להן אחריות. היינו מטלטלין וארישא קאי דמיקרו נכסין. גרס' דגמ' זוזי איקרו נכסי. זכו בשדה זו. הקנה להן [בסודר] לצורך פלוני או הלכו והחזיקו לצורך פלו' במצותו. חוזר בשטר. מיפוי כח דשטר יכול לחזור בו כל זמן שלא נמסר השטר ליד פלו'. ואינו חוזר בשדה. אחרי שכבר זכו בקניין או בחזקה וזכין לאדם שלא בפניו. שלשה עניינות שטר הן לא בא לחלוק אלא להוסיף. אם קדם מוכר וכתב. שטר מכירה להיות לו מזומן ללוקח כל שעה שירצה למכור שדהו ולא יהא עיכוב במעותיו בשביל כתיבת השטר והוא יכול לעשות כן. כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר וכו'. דאינו חוב אלא למוכר וכיון שהוא רוצה יכתבו לו. כיון שהחזיק זה בקרקע נקנה לו השטר בכל מקום. דאין אדם יכול לעכבו דלדעת כן מכר לו את השדה שיזכה הלוקח בשטר הנכתב לשמו וכשהחזיק בשדה נקנה לו השטר כדתנן נכסין שאין להם אחריות וכו'.
<h2>דף קנא.</h2>
דתנן. במסכת שקלים בפ' ד'. המקדיש נכסיו והיתה בהן בהמה ראויה ליקרב על גבי המזבח זכרים ונקבות ר' אליעזר אומ' זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים ודמיהן יעלו עם שאר נכסין לבדק הבית ר' יהושע אומ' זכרים עצמן וכו'. ובמסכ' תמורה [ל"א ע"ב] מפרש פלוגתייהו. יינות שמנים ועופות כו'. גם זאת שנויה במסכת שקלים [פ"ד מ"ח]. דתנן. במס' ערכין [כ"ג ע"ב]. המקדיש נכסיו מעלין לו תפליו. כלומ' אף תפלין הקדיש ומעלין לו בדמים ופודן בשויין אלמ' מדחל הקדש עליהו מקרו נכסי (הקדש) שהרי נכסין הקדיש. ספר. מי איקרי נכסי כתפילין דמו או דילמ' תפילין היינו טעמ' דהוו מלבוש אבל ספר מצוה ולא נכסי ואע"פ [שיכול] למכרו לא מיקרו ניכסי תיקו.
אמרה דבעינא לאינסובי לרב זביד. וכן פי' בהדיא כדמוכח בסיפא דגליא דעתא משום דבעיא אנסובי היא נותנתן לזה דאין זה אלא להבריח מבעלה. ואיגרש. ותבעה נכסי מבנה. הא אינסבה. והפסידה דקנה בנה דלא אהני גלויי דעתא אלא להכי שאלו לא היתה נישאת לרב זביד לא תתקיים המתנה אבל השתא דאינסיב נתקיימ' המתנה. ממולאי. דאביי אביו ממשפחת בית עלי כדאמרי' [ר"ה י"ח ע"א] אביי ורבא מדבית עלי קאתו וזהו שם מקומן כדאמרינן [ר"מ אזל] לממלא וכו'. אמריתו מילי מוליאתא. בעלי מומין שאין בהן ממש כמו שקל מוליא ושדא בנצא גבשושית. אפי' למאן דאמ' מברחת קאני. (דהוינו) [דהינו] רבנן דפל[י]גי עליה דרשב"ג [כתובות ע"ט ע"א] ואמרי רצה לשחק בה ויעכב המתנה לעצמו ויקנה הכל. לעיל פריש' לה. הני מילי היכא דיהבא סתמ' ולא גליא דעתא. דמשום אינסובי הוא [ולא נודע שלהבריח מתכוונת. אבל הכא גליא דעתה דמשום אינסובי הוא] דמבריחתן מבעלה (ולדעתכם) [ולדעת כן] נתנה שיחזרו לה אחר גירושין הרי אינסיב ואיגרש הכא מודו רבנן דלא קנה אלא יחזרו לה נכסיה כדאמ' נמי התם עד שתכתוב מהיום ולכשארצה דכיון דגליא דעתא כמאן דכתבה ליה הכי דמי.
אימיה דרמי בר חמא וכו'. ובפ' מי שהיה נשוי בכתובות [צ"ד ע"ב] איכא מעשה אחרינא אימיה דרמי בר חמא בצפרא כתבתינהו לנכסיה לרמי בר חמא לאורתא כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא אתא ראמי בר חמא לקמיה דרב ששת אוקמיה בנכסי ומסקנא שודא דדייני ולהקדמה לא חיישי' הואיל וביום אחד נכתבו. מיהו ההוא מיבעי ליה לאוקומיה במתנת בריא והא דהכא בשכיב מרע ובשכיב מרע לא שנא ביום אחד ולא שנא בשני ימים דהא הדר ביה מקמא. הא שכיבה. דבשלמא אי לא שכיבא תנן (אי) לא שייר קרקע כל שהוא [אין] מתנתו קיימת וכמו שחזרה מן הראשון תחזור בה מן השני אם תרצה אבל עתה שמתה תתקיים מתנה הראשונה ויקנה הראשון שהרי קונה כמתנת בריא ודבריה ככתובין וכמסורין וכשמתה לא אמרי' דייתיקי מבטלת דייתיקי הכי סבירא ליה. כל שאילו עמד וכו'. וזאת האשה מאחר שאם עמדה היא חוזרת חוזרת אע"פ שמתה וקנה השני וכן הלכה. אימור דאמ' שמואל לעצמו. היכא דחזר בו החולה ושייר לעצמו ולא נתנה לאחרים הויא חזרתו חזרה אע"ג דמית אבל הכא דחזר בו מראשון ונתן לאחר שמא לא חזרה גמורה היא. מלוגא דשטרי. כרך של שטרות אי נמי נרתיק מלא שטרות. ליהוו לעמרם ברי. וכגון שקנו מידה אי נמי בלא קניין וכגון דלא שיירה מידי. והא לא משך. רב עמרם האי מלוגא דשטרי בחייה.
<h2>דף קנא:</h2>
פיסקא. חתיכת קרקע. וכי קימא הדרא בה. כדתנן לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת. תא קני כל היכא דבעית. בוא עתה אלי וקנה השדה בקניין גמור בכל עניין שתרצה שלא אוכל לחזור. אתא שייר וקנו מינה. לא רצה לקבל כל השדה אלא שייר לעצמה מעט דהוה ליה מתנת מקצת ועל ידי קניין דקיימא לן לקמן דלא מציא הדרא בה אלא אם כן מצוה מחמת מיתה דמגלי דעתיה דמדאגת מיתה קא יהיב ואי קאי הדר ביה. בסילוא דלא מבע דמא. קוץ שמכאיב ואין יציאת דם ניכר בו דהיינו נידוי. אמרי ליה. העדים. אמרה. כששילחה בשביל אחיה. וי כי מיתה הך איתתא. ולא תראה את אחיה שאינו רוצה לבוא אלי. אם כן מצוה מחמת מיתה היא וכל המצוה מחמת מיתה חוזר. בין במתנה במקצת בין במתנה בלא שיור. ואפי' קנו מידו אי קאי מחליו הדר בכולהי בידוע שלא היה קניין אלא מחמת מיתה הואיל והיה מתאונן על מיתתו בשעת צואתו והכי פסקי' לקמן.
מתנת שכיב מרע במקצת. היא אותה מתנה ששנינו שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת כיון דהוי בה שיור כך היתה דעתו שאם יעמוד לא יחזור ולכך שייר לעצמו מה ששייר. אימ' סיפא לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת. אם יעמוד מחליו ומיהו אם מת קנה. ואי דקנו מיניה אמאי לא הויא מתנתו מתנה שאם עמד לא יחזור. בידוע שלא היה קניין אלא מחמת מיתה. הואיל ולא שייר אע"פ שלא צוה מחמת מיתה בהדיא. מצוה מחמת מיתה לא בעי קניין. בין בכולה בין במקצת.
<h2>דף קנב:</h2>
[לשון הרי"ף] דכתיב ליה. בכתיבת השטר או בצוואה. וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא. בכל מה דכתי' לעיל במנא דכשר למיקני ביה שריר וקיים. כלומ' קנינא מיניה קנין גמור להוסיף וליפות מלבד המתנה שנתן בעל פה דכיון דכת' ליה ייתור לשון ליפות כחו הוא. [לשון הרי"ף] שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. דכיון דהוה קני באמירה בעלמ' בצוואת שכיב מרע הואיל וליכא שיור נכסין למה (ליכו) [לי תו] לאקנויי בסודר הולכך איכא למימ' דילמ' מיהדר קא הדר ביה ועקר ממנה כח מתנת שכיב מרע ואינו רוצה שיקנה באמירה בעלמ' אלא בקניין ומה הוא מקנה לו בהאי קניין מתנת שכיב מרע הוא מקנה לו דהיינו לאחר מיתה ואין שטר לאחר מיתה אלא אם כן מקנה לו מחיים.
כתב לזה וכתב לזה. שכיב מרע שחילק כל נכסיו לראובן במתנת שכיב מרע לא שנא בעל פה ולא שנא בכתיבה לברר מתנתו וחזר ונתנן או כתבן לשמעון אבל לא מסר להן את השטר. דייתיקי של שני מבטלת דייתיקי של ראשון. דשכיב מרע יכול לחזור בו הולכך אחרון קנה שהרי חזר בו מראשון. דייתיקי לשון מתנת שכיב מרע דאמרי' דא תהא למיקם ולהיות דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. כתב וזיכה לזה. כתב כל נכסיו לראובן ומסר לו את השטר לראית זכותו. פ"א כתב וזיכה על ידי אחר. רב אמ' ראשון קנה. דהאי זיכה כקניין חשיב ליה והרי הוא כמתנת שכיב מרע שכתוב בה קניין וסבירה ליה לרב דארכביה אתרי ריכשי ואפי' אם עמד אינו חוזר. ושמו' אמ' שני קנה. כמתנת שכיב מרע בכל נכסיו ואם עמד חוזר ואמרן לעיל כל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו (והלכת') [והלכך] שני קנה.
בסורא מתנו הכי. לפלוגתא דרב שמואל דכתב וזיכה לזה כדאמרן. בפום בדיתא מתנו שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדנו רבנו. כתב וזיכה לראשון וקנו מיניה מאי. שלח להו כיון שזיכה וקנו מידו קנה ואין יכול לחזור במתנתו ואין אומ' בזה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר דהא זיכה לו וקנו מידו דכולי האי לא הויא אלא ליפות את כחו. [קנ"ג ע"א] בין לעצמו. אם יעמד מחליו וירצה לחזור. בין לאחר. שאם כתב וזיכה לראשון וכתב וזכה לאחר ומת דראשון קנה לגמרי.
<h2>דף קנג.</h2>
ההיא מתנת שכיב מרע בכולא וקנו מידו כך נראה לי. דהוה כתי' בה בחיים ובמות. מתנה זו אני מקנה לך בחיים ובמות. הרי היא כמתנת שכיב מרע. וקני לאחר מיתה ואם עמד חוזר. סימנא לחיים. כלומ' במות דוקא קאמ' ומחיים לאו דוקא אלא לסימן טוב לפי שהזכיר מיתתו שלא רצה לפתוח פיו לשטן כלומ' המקום יצילני מחולי זה ולא אמות. הרי הוא כמתנת בריא. (כלומ') [כאילו] לא כתי' בה במות ואפי' אם עמד אינו חוזר דהא כתי' בה בחיים. מחיים קאני. דמשמע דוקא מעתה התחיל לקנות. דהא אמרי נהרדעאי הילכתא כוותה דרב. גבי בחיים ובמות והוא הדין להיכא דכת' מחיים. קמ"ל דלא שאני ליה לרב בין בחיים למחיים דהוה סימנא לחיים.
לא כתב בה שכיב מרע. כדקציר ורמי בערסיה וגם לשון מתנת בריא לא נכתב בה בדמהלך ברגלוהי בשוקא שזה הוא לשון מתנת בריא כדאמרי' בגמ' [קנ"ד ע"א] ובמתנה בלא שיור מיירי דאמרן בה אינה מתנה שאם עמד חוזר. הוא אומר שכיב מרע הייתי. וחזרתי בו. בריא הייתה. ולא תחזור. צריך הנותן להביא ראיה ששכיב מרע היה. באותה שעה וכל זמן שלא יביא ראיה זכה מקבל מתנה. וחכמים אומ' המוציא מחברו וכו'. דהיינו מקבל מתנה, ונותן הוי מחזיק. ובגמ' מפר' ראייה במאי וטעמא מאי.
<h2>דף קנג:</h2>
מיגו מרעיה איתפטר לבית עלמיה. כך היו רגילין לכתוב מתנת שכיב מרע הניכתבת אחר מיתתו להודיע שהנכסים הללו ניתנין לזה המקבל בצוואת שכיב מרע לפני מותו ומתוך אותו חולי נפטר שלא עמד בנתים ולא חזר בו. אמ' רבא. הרי אנו רואין שהוא מת ובתר השתא אזלינן והעמידנו על חזקת מיתתו ויש לנו לומר שמתוך ההוא חולי מת וקנה המקבל מתנה. אמ' ליה אביי מאן לימא לן דמה[הוא] חולי איפטר לבית עלמיה והלא רוב חולים לחיים וחזר בו ואחרי כן [חלה] ומת. השתא ומה ספינות טובעות בים שרובן לאבד אפי' הכי נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים. כדתנן בפ' כל הגט [כ"ח ע"ב] אבל עיר שכבשה כרקום וספינה שטבעה בים נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים בת כהן לישראל ובת ישראל לכהן לא יאכלו בתרומה. חולין שרובן לחיים. כדתנן [שם] המביא גט ממדינת הים והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים. לא כל שכן. דנימא שמא עמד וחזר בו. מי מוציא מיד מי. מתנה שאין כתו' לא לשון מתנת בריא ולא לשון מתנת שכיב מרע כי מתני' זה אומ' שכיב מרע הייתי וזה אומ' בריא היית. הוא מוציא מידן. נותן עומד בנכסיו וזוכה בהן דהעמד נכסין על חזקתן ויד בעל השטר שבא לתבוע נכסיו של זה על התחתונה דלא אזלי' בתר השתא כאביי. והן אין מוציאין מידו. אלא אם כן מביאין ראיה בעדים שבריא היה. אם בריא הוא. בשעת העמדה בדין. עליהן להביא ראיה שבריא היה. דאזלינן בתר השתא.
<h2>דף קנד.</h2>
ואמרי' ראיה במאי. בין לרבנן בין לר' מאיר קא בעי ומשום דאיכא לפרושה בתרי גוני כדלקמן קא בעי לה הכי. ראיה בעדים. כדמ' [= כדמפרש] לקמיה. דר' מאיר כר' נתן. דאזיל בתר השתא. ומתני' כגון שהיה בריא השתא והכי קאמרה מתני' הוא אומ' שכיב מרע הייתי ועכשיו אני בריא וחוזר אני בי והן אומ' בריא היית עליו להביא ראיה בעדים ששכיב מרע דברי ר' מאיר כר' נתן דאזיל בתר השתא כל זמן שלא יבואו עדים ששכיב מרע היה. ורבנן כר' יעקב. דאמ' אין מוציאין מידו אלא בראיה שהנותן מוחזק בנכסיו ועל המקבל מתנה להביא ראיה בעדים שבריא היה שהוא מוציא מחברו ויד בעל השטר על התחתונה מאחר שאין מפ' בו שבריא היה. (אלמ') [אילימא]. היינו טעמיהו דרבנן. מדכולהו מתנת בריא כתי' בהו כדמהלך על רגלוהי בשוקא והאי לא כתי' בה ש"מ שכיב מרע היה. והולכך אמרי רבנן המוציא דהיינו מקבל מתנה עליו להביא ראיה. ואיכא למימר הכי. רבה הוא דקא משני לאביי הכי כלומ' היינו טעמיהו דרבנן משום דאיכא למימר הכי והכי מספקא לן אם מתנת בריא היא אם מתנת שכיב מרע הולכך אוקי ממונה בחזקת מריה דהיינו נותן.
[לשון הרי"ף] והאי טעמא טפי עדיף ומיסתבר מדרב (נחמן) חסדא וכו'. דקימ' לן רב הונא ורב חסדא הלכה כרב הונא דרב חסדא תלמיד רב הונא הוא. ואי משום דרבה בר [רב] הונא דסבירה ליה כרב חסדא הא רבה סביר כרב הונא. כך נר' לי. וטעמ' דרב חסדא ורבה בר רב הונא מפר' בגמ' דבין ר' מאיר ורבנן תרויהו כר' נתן סבירא להו מיהו קא מיפלגי במודה בשטר שכתבו אם צריך לקיימו אם לאו דר' מאיר סבר כיון שהודה הנותן שכתבו אין בעל המתנה צריך לקיימו שהרי נתקיים בהודאת פיו וכיון שכן אין הנותן נאמן לומ' ששכיב מרע היה אלא בראיה כר' נתן ורבנן סברי אע"פ שמודה הנותן שכתבו כיון שהוא טוען טענה שמפסיד בה המתנה צריך המקבל לקיים השטר שאם קיים אותו אין הנותן נאמן לומ' ששכיב מרע היה כר' נתן ואם לא קיים אותו אמרי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר ומגו דאי בעי אמ' לא היו דברים מעולם כי אמ' אין נתתי אלא ששכיב מרע הייתי נאמן.
<h2>דף קנה.</h2>
בן מאימתי מוכר בנכסי אביו. קטן היורש נכסי אביו שמת מאימתי מוכר בקרקעותיו של אביו ותהוי מכירה דאלו גבי מטלטלין תנן [גיטין נ"ט ע"א] הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ופרשי' התם כבר שית כבר שבע כל חד וחד לפום חורפיה ומשום כדי חייו תיקנו ליה רבנן מכירה במטלטלין דתהוי מכירה למזונותיו אבל במקרקעי לא. מבן שמונה עשרה. (ולא תוך שמונה עשרה) ולא תוך שמונה עשרה עצמה וכן מבן עשרים ולא שנת עשרין דפסקי' לקמן תוך זמן כלפני זמן.
<h2>דף קנו.</h2>
בודקין לגטין. לקמ' מפ'. ולקדושין. אע"פ שהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד והאשה בת שתים עשרה שנה ויום אחד לא סמכי' אשנים לאחזוקינה[ו] בגדולים ובעי' שער להחשב קדושיהו ודאי אף להקל כגון לבטל קדושי שני שקידש אחריו בלא גט אלא בודקין אם הביאו שערות אז יחשבו קידושי ודאי. ולחליצה. לקמיה מפ'. ולמיאונין. אם הביאה שערות לא תמאן. עד שיהא בן עשרין. אע"פ שהביא שערות משלש עשרה. וכיון דבדקיניה להאי גברא בשעת קידושין ונמצא גדול למה צריך בדיקה בשעת גירושין. ביבם. דמבן תשע קנאה בביאה ואינו יכול לגרש עד שיביא שתי שערות. לאפוקי מדר' יוסי. דמשום חליצת איש לא איצטריך דמגירושין שמעי לה אלא משום אשה נקט לה שלא תחלוץ (שני) עד שתגדיל ותביא סימני שיער. עד שירבה השחור. קמ"ל דלא כר' יהודה ובמסכת נדה [נ"ב ע"א] מפר' עד שירבו השערות ויהיו שוכבות ונראה כמו שרבה השיעור ור"ש לא גריס על הלבן. לר' יהודה אין בודקין דהא לאחר הבאת שערות ממאנת עד שירבו השערות ויהיו שוכבות. לאפוקי ממאן דאמ' מבן שמונה עשרה. היינו רבא אליבא דרב נחמן.
[לשון הרי"ף] כמאן דאמ' מבן [כ']. היינו רב הונא בר חיננא אליבא דרב נחמן. דבודקין לכולהו. כלומ' וגם בודקין לעניין למכור בנכסי אביו שמשיביא שערות ימכור בנכסי אביו משהגיע זמן בגרות. דשלח גידול בר מנשי לרבא. לקמן בשמעתין. דשמעת מינה דהילכת' וכו'. אבל פחות מבן כ' לא ימכור בנכסי אביו. תביא ראיה שהיא בת עשרים. כדי לפטרה מזה היבם להתירה לשוק בלא חליצה וייבום. לא חולצת וכו'. דכתי' אשר תלד ודרשי' פרט לאילונית שאינה יולדת. והוא הסריס. כלומ' והרי הוא סריס. ולא חולץ ולא מיבם. דלא קרינא ביה להקים לאחיו שם וכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה. האי דאמרי' והיא אילונית והוא הסריס כגון שהביאה סימני אילנות והביא סימני סריס הוא דחשבי' להו גדולים אבל אם לא הביאה סימני אילונית וכן לא הביא סימני סריס חשבי' להו קטנים עד רוב שנותיהן ואם נולדו בהן סימנים קודם כ' ושערות לא הביאו אכתי לאו גדולים נינהו עד דאיכא תרתי. וסימני אילונית כל שאין לה דדין ומתקשה בשעת תשמיש ואין לה שיפולי מעים כנשים וקולה עבה ואינה נכרת בין איש לאשה. וסימני סריס כל שאין לו זקן ושערו לקוי ובשרו מחליק וכל שאין מימי רגליו מעלין רתיחה וכל המטיל מים ואינו עושה כיפה וכל ששכבת זרעו דיהה וכל ש[אין] מימי רגליו מחמיצין וכל שרוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל וכל שקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה. ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' שנה. ואם תשאל דהא אמרי' לעיל רבא אמ' רב נחמן מבן שמונה עשרה והכא קאמ' עד שיהא בן כ' אם [כן] קשיא דרבא אדרבא יש לומ' לא קשיא הא דידיה וההיא משום רב נחמן דהוא רביה. כך נר' לי. נשאל רב סעדיה גאון ז"ל מי שירש אמו או אחיו או שאר קרובין דינו כדין מה שירש מאביו ואינו מוכר עד שיהא בן כ' או לא. והשיב הכל דין אחד יש להן ואינו מוכר עד שיהא לו כ' שנה. רוב שנותיו. ל"ו רוב שבעים דכתי' ימי שנותינו בהם שבעים שנה. כי אתו לקמיה דר' חייה. בנים המעכבין יותר מדאי להביא שערות. אכחשוה. דלמ' מחמת בריותא נתרי ליה. תוך זמן. שנת י"ח גופה למר ושנת כ' גופה למר והביא שערות. כלפני זמן. ואין מכירתו מכירה בנכסי אביו. מהו. שתמכור בנכסיה. אע"פ שאין מקחו מקח וכו'. ואפי' בנכסין שלו שקנה לו האפטרופוס אין ממכרו ממכר. עדותו עדות. כיון שהביא סימנים אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן עדותו עדות. אלא למטלטלי. לעדות מטלטלי. מאי שנא מטלטלי. דנאמן משום דזביניה זביני במטלטלי אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן דהיינו פעוטות הכי נמי דעדותו עדות במטלטלי. אלא מעתה הא דתנן הפעוטות וכו'. ומוקמי' לה בגטין [נ"ט ע"א] כבר שית כבר שבע. ועמדו שני האנשים. בעדים מוקמי' לה במסכת שבועות [ל' ע"א] אנשים ולא קטנים. מתנתו מתנה. אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן ואין מכירת קרקעותיו מכירה אפי' הכי מתנתו מתנה. והני מילי בנכסי דידיה אבל נכסיה אבוה בין מכר בין מתנה עד שיהא בן כ'. ומתנתו מתנה דאמרי' ובלבד שלא יהא ניכר בו סימן שטות. כגידול בר מנשי. דבן י"ג היודע בטיב משא ומתן מוכר בנכסיו אפי' מקרקעי דאלו מטלטלי כבר שית כבר שבע מוכר. והילכת' כמר זוטרא. דלעדות מטלטלי מעיד בן י"ג שאינו יודע בטיב משא ומתן. והלכתא כאמימר. דמתנת בן י"ג שנה ויום אחד מתנה היא ואע"ג דמכירת נכסיו לא הויא מכירה. והילכת' כרב נחמן אמ' שמואל בכולהו. קידושין וגירושין ובחליצה ובמיאונין דלא סמכינן אשנים עד שנבדוק סימנין ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' ויביא סימנין.
מתני' ר' אליעזר אומ' אחד בריא ואחד מסוכן וכו'. אמ' ר' [שמו' דר'] אליעזר סבירא ליה דאין דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין אלא כבריא בעלמ' וצריך קניין כשאר מתנות בריא ואע"ג דמית לא קנה מקבל מתנה בלא קניין ואפילו מצוה מחמת מיתה לר' אליעזר נמי בעי קניין דהא מעשה דאמן של בני רוכל מוקמי' בגמ' במצוה מחמת מיתה ואפי' הכי פליג ר' אליעזר וכי היכי דלא מפליג ר' אליעזר בין שכיב מרע לבריא היכא דמית הוא הדין היכא דעמד אינו חוזר אם קנו מידו. [קנ"ו ע"ב] בני רוכל. שם אביהן. תינתן כבינתי. הרדיד שלי תרג' והרדידים וכבינתא. וקיימו חכמים את דבריה. ומצוה מחמת מיתה היתה אלמא לא בעינן קניין. בני רוכל תקברם אימן. מפ' בגמ' דמשום הכי לייט להו שהיו רשעים שמקיימים קוצים בכרם שהוא כלאים לר' אליעזר כדתנן בכלאים המקיים קוצים בכרם ר' אליעזר אומ' קידש לפיכך קנסו אותן חכמים לקיים מתנת אמם לבתה בלא קניין.
<h2>דף קנו:</h2>
גמ' במרוני. על שם מקומו. וביקש ליתנם. שכיב מרע היה לדברי ר' אליעזר ומקבלי מתנה לא הוו גביה כדמפ' בקידושין [כ"ו ע"ב] והתם פריך עלה טובא. אמרו לו אין להן תקנה. לזכות בהן המקבל מתנה. התם מפ' לה שפיר. ולקח בית סלע. שאינו ראוי לזריעה וקנאו בזול לשם כך על מנת להקנות בו. מרוני בריא הוה. בשעת מתנה ואחר כך מת.
קונין משכיב מרע אפי' בשבת. לא שנא היכא דצריך קניין כגון ששייר לא [שנא] במחלק נכסיו דכיון דתלי טעמ' משום שמא תטרף דעתו עליו דלא סמכא דעתיה שתתקיים צוואתו באמירה בעלמ' הולכך כדי להפיס דעתו קונין אפי' בשבת בכל מתנותיו בין ששייר וצריך קניין בין שלא שייר ובאמירה סגי ואע"ג דקנין דמי למקח וממכר שהרי קונין בכליו של קונה שמקנה סודרו כדי לקנות בו מתנה. ולא לחוש לדברי ר' אליעזר. מה שקונין לאו דצריך קנין כר' אליעזר דהא קימ' לן דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דאמו. אלא. להפיס דעתו כדי שלא תיטרף קונין דהשתא סמכא דעתיה ויש פיר' אחרים וזה נר' לי עיקר.
ר' אליעזר אומ' אם בשבת חילק נכסיו אז תיקנו חכמים שיהיו דבריו קיימין בלא קניין וכתיבה שמא תיטרף דעתו שמן הדין אינו יכול לקנות ולכתוב בשבת. אבל לא בחול. שיש תקנה בקנין ובכתיבה ולמה תטרף דעתו. בשבת אמרו. שדבריו קיימין אע"ג דליכא מיגו דיכול לקנות וליכתוב כי לא עביד נמי קני. קל וחומר בחול. דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. זכין לקטן. הואיל ואין לו יד לזכות לעצמו בממון שנותנין לו תיקנו חכמים שיהא אחר זוכה ומקבל לצרכו. ואין זכין לגדול. שהרי הוא יכול לזכות לעצמו. ר' יהושע אומ' לקטן אמרו. משום דזכין לאדם שלא בפניו וכל שכן לגדול שיש לו יד לקבל ולזכות ושליח נמי מצי משוי והולכך כל שכן דזכין לו שלא בפניו.
<h2>דף קנז.</h2>
מתני' נפל הבית עליו ועל אביו. על ראובן ועל יעקב אביו ואין ידוע מי מת מקדם. עליו ועל מורישו. על ראובן ועל מורישיו כגון אחי ראובן או אחי יעקב אביו שאין להן קרוב יותר מראובן וראובן ראוי ליורשן. והיתה עליו. על ראובן כתובת אשה או בעל חוב ואין לו מה לפרוע. יורשי האב אומרין הבן מת ראשון. אנפל הבית עליו ועל אביו קאי שיורשי יעקב כגון בני יעקב שמעון ולוי אחי ראובן או אפי' חנוך ופלוא בני ראובן שאף הן יורשין יעקב אומרין דהבן דהיינו ראובן מת ראשון ומכח אבוה [דאבא] קא אתינן כדאמרי' בגמ' [קנ"ט ע"ב] ולא זכה ראובן בהני נכסי כלל ונירש אנו כל נכסי יעקב. ולעניין נפל הבית עליו ועל מורישיו שייך למיתני יורשי מורישיו אומרים הבן מת ראשון. יורשי הבן. אותן שזוכין בממונו כמו היורש והן כתובת אשה או בעל חוב. בית שמאי אומ' יחלוקו. כדמפ' טעמ' ביבמות בהחולץ [ל"ח ע"ב] דאע"ג דיורשי האב ודאי יורשין הוו בהאי ממון ובעל חוב ספק וקאמרי דקאתי ספק מוציא החצי מידי ודאי קסברי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי ותרויהו ודאי וודאי חשיבי. ובית הלל אומ' נכסין בחזקתן. בחזקת יורשי האב שהרי הן יורשין ודאי או מיעקב או מראובן וכמוחזקין דאמו שהרי יעקב מוחזק בנכסיו היה ואלו באין מכחו ובעל חוב ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי.
גמ' תנן התם. בגט פשוט. המלוה את חברו בשטר. אפי' לא נכתב בו אחריות. גובה מנכסין משועבדין. אם אין ללוה נכסין בני חורין גובה מלוה מן הלקוחות דאמרי' בשנים אוחזין [י"ד ע"א] לרבנן אחריות שלא נכתב בשטר טעות סופר הוא וכמי שכתו' בו דאמי דלא שאדי איניש זוזיה בכדי ולכך נתכוון המלוה שיכתוב בשטר אלא ששכח הסופר וטעה וסתם שטר קלא אית ליה ולקוחות הוא דאפסידו אנפשיהו שלקחו קרקע מן הלוה ולא הניחו לו בני חורין כדי לגבות מהן מלוה את חובו.
באעי שמואל. הכותב לחברו משעבד אני לך בחובך כל נכסין שאקנה מהו והינו שכותבין בשטרות דאקנאי ודעתיד אנא למיקני. מהו. מי טריף מלקוחות נכסין שקנה הלוה אחר כתיבת השטר ומכרן לאלו. אליבא דר' מאיר דאמ'. גבי האומ' לאשה הרי את [מקודשת] לי לכשימות אישך לכשתמות אחותך וכו'. לא תיבעי לך דודאי קנה דכיון דפירות דקל [ד]עדיין לא באו לעולם קנה כל שכן דמשתעבדי ליה קרקעות שבאו לעולם אלא שעדיין לא קנאן לווה בשעה ששיעבד. אלא כי תיבעי לך אליבא דרבנן מאי. מי שאני שיעבוד מקנין דאלמוה רבנן לשעבוד יותר מקניין שלא תנעול דלת בפני לווין או לא.
<h2>דף קנז:</h2>
לוה ולוה וחזר וקנה. אם לוה וכתב למלוה שעבדתי לך כל נכסיי דאקני וחזר ולוה מאחר וכתב לו כמו שכתב לראשון ואחרי כן קנה נכסין ומכרן או מת והורישן ליורשיו [ו]באו שני הנושים בו לטרוף אותן נכסין הדין עם מי. לקמ' משתעבדי. שהרי קדם בשטר. או לבתרא מישתעבדי. דלא אלים דאיקני לתפוס עד שיבואו נכסין לעולם וכי קנה נכסין אחרי כן הא הדר ביה מקמא ויקנה בתרא. מהדורא בתרא. נמצא בתשובות ר' האי ז"ל ובפי' ר"ח רב אשי האריך ימים בישיבה ס' שנה ובכל שנה היו עוסקין בשני חדשי כלה באלול ואדר וכשהגיע ל' שנה סיים התלמוד וכן עשה בל' שנה אחרונים ומהדורא קמא היינו ל' שנים הראשונים ומהדורא בתרא ל' שנים האחרונים. יחלקו. כל אחד לפי מעותיו דבבת אחת נשתעבדו להן שהרי אחר שתי ההלואות קנאן ובאותו העת שקנאן מיד נשתעבדו לשניהן שאין קדימה לאחד מהן.
לשבח קרקעות כיצד. במסכת גטין [מ"ח ע"ב] תנן אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסין משועבדין מפני [תקון] העולם. והשתא מפרש לשבח קרקעות כיצד. ובא בעל חוב וטרפה. כשהיא משובחת בזיבול וחרישה וזריעה. כשהוא גובה. הלוקח מן המוכר. חצי שבח הוא גובה. שכיון שמכר לו הלוה שדהו וכתב לו אחריותה עליו ואחר כך השביחה הלוקח נמצא המלוה והלוקח שניהן נושין בלוה ונמצא [השבח] קנוי ללוה אחר שעבוד שניהם למלוה בחובו וללוה בכסף מקנתו לפי' חולקין השבח כדין לוה ולוה וחזר וקנה הולכך אין למלוה בכל מקום אלא חצי השבח. והאי דאמ' שמואל בשנים אוחזין [ב"מ י"ד ע"ב] בעל חוב גובה את השבח נר' לי דחצי שבח קאמ' וכן הלכה.
<h2>דף קנח.</h2>
מתני' נפל הבית עליו ועל אשתו. ואין לה בנים ממנו. יורשי הבעל. אביו או אחיו או בניו מאשה אחרת. האשה מתה ראשונה. ואין ליורשי האשה כלום בכל נכסיה שהרי הבעל מת אחרון וירש את אשתו טרם מותו. יורשי האשה. קרוביה ממשפחת אביה. ואחר כך מתה האשה. וירשנו כל נכסיה. בית שמאי אומ' יחלוקו. שהרי ממון המוטל בספק הוא. בית הלל אומ' נכסין בחזקתן. והן נכסי צאן ברזל שהכניסה לו מבית אביה ושמאתן בכתובתה ואחריותיהן עליו אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ובגמ' מפ' בחזקת מי. וכתובה בחזקת יורשי הבעל. מנה מאתים ותוספת של ממון הבעל ראוי לינתן לה הולכך מספק אל תוציאם מחזקת הבעל ומחזקת יורשיו. ונכסין הנכנסין והיוצאים עמה. הן נכסי מלוג שנפלו לה מבית אביה ואחריותן עליה. בחזקת יורשי האב. שמאביה באו לה.
<h2>דף קנח:</h2>
גמ' בחזקת מי. הניח בחזקתן דקאמרי בית הלל. בחזקת יורשי האשה. שאם הביאה אותן מבית אביה. בחזקת יורשי (האב) [הבעל]. שאם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ויכול היה למכרן הולכך לא דמו לנכסי מלוג. יחלוקו. כדמפ' טעמ' הואיל והללו באין לירש הכל וכן הללו שהרי לשניהם יש טענת חזקה כדפרישת היא הנעלת ליה מבית אבוה והוא מתוך שקבל אחריותן עליו קנאן והרי הן כממונו וה(ו)א דאמרי בית הלל נכסין בחזקתן היינו בחזקת שניהן ויחלוקו.
מתני' נפל הבית עליו ועל אמו. כגון שנפל הבית על רחל אשת יעקב באלמנותה ועל יוסף בנה מיעקב ולא היה לה עוד בן לא מיעקב ולא מאיש אחר שעכשיו טענותיהן שוות שיורשי האם כגון אחיה מאביה אומ' הבן מת ראשון והיא מתה אחריו וירשנו כל נכסיה ויורשי הבן כגון ראובן בן יעקב מלאה טוען על הנכסין ואומרין רחל מתה תחלה וירש יוסף כל נכסיה ואחר כך מת הוא וירשתי כל נכסיו. אילו ואילו מודים שיחלוקו. דשניהן באין מכח טענת ירושת נכסין שהוחזקה בהן (מן אביה) לבדה בחייה באלמנותה בלא בעל, ולא דמי לנפל הבית עליו ועל אביו דלעיל דהתם זה בא מכח ירושה וזה בא בטענת שטר חוב וגם נפל הבית עליו ועל אשתו יש שם מיני נכסין שמוחזק בהם בעלה ויש שם נכסין שמוחזקת האשה בחזקת אביה אבל הכא כל הנכסין הוחזקה בהן וקנאתן לאחר מות בעלה ואבד כח בעלה וזכותו מהן, וכיון ששניהן באין בחזקת ירושה ותובע כל אחד הנכסין הוו ספק וספק חולקין. והולכך לא מתוקמא אלא כגון שלא נשאר לרחל שום זרע אבל אם יש לה עוד בן כגון שיש לה שני בנים ובנימן בנה מאיש אחר שהוא אחי יוסף ראובן בן יעקב מלאה אומ' רחל מתה תחלה וירש יוסף חצי נכסיה ואחר כך מת יוסף וירשתי חלקו ובנימן אומ' לא כי אלא יוסף מת תחלה ואחר כך מתה אמו וירשתי כל נכסיה, על זאת נשאל ר' שמואל ז"ל מחכמי לויתיר והשיב להם כי אין לראובן כאן כלום משום דהואי בנימן יורש ודאי במקצת וראובן ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי שכל מקום ששנים באין מכח ירושה ויודעין לטעון מכח מי הן באין לירש וכל אחד תובע כל הנכסין יחלוקו דהא ספק וספק הוא וחולקין והראיה מדתנן ביבמות בפרק החולץ [ל"ה ע"ב] ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון יוציא והולד כשר וחייבין עליו אשם תלוי ואמרי' בגמ' [ל"ח ע"א] ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא שהוא אביו של יבם ספק אמ' אנא בר מיתנא אנא ופלגא דידי ויבם אמ' את ברא דידי את ולית לך ולא מידי הוי יבם ודאי וספק הואי ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי מינה שמעינן דכל מקום שהאחד יורש ודאי במקצת והשני ספק אם יש לו חלק בנכסין או לא הוא ודאי יורש הכל הולכך מתני' לא מתוקמא אלא כגון שאין להן בן אחר כי אם זה המת שעכשיו טענותיהן שוות שיורשי האם תובעין [כל הנכסים ויורשי הבן תובעין כל הנכסים] הוו להו ספק וספק חולקין דומיא דסבא ויבם בנכסי ספק או סבא וספק בנכסי יבם כדאמרי' בהחולץ אבל אם יש לה בן שני קיים יזכה בכל הנכסין דהוי איהו יורש [ודאי] במקצת ויורשי הבן ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי.
אמ' ר' עקיבה מודה אני וכו'. משום דנקט תנא קמ' לישניה ומודים איהו (אני) [נמי אמר] מודה אני כלומ' ואני מודה וחולק עליך כלומ' דלדברי בית הלל נמי אמרי' הכא נכסין בחזקתן ובגמ' מפר' בחזקת מי וטעמ' מאי. אמ' לו בן עזאי. על מחלוק'.0...
<h2>דף קנט.</h2>
בן שמכר בנכסי יעקב אביו ומת ראובן בחיי יעקב ואחר כך מת יעקב יבוא חנוך בן ראובן ויוציא הנכסין שמכר ראובן אביו מנכסי יעקב אביו מיד הלקוחות מפני שהן ראוי וכשם שאין הראוי משתעבד כך אינו נמכר כדתנן בבכורות פר' יש בכור לנחלה [נ"ב ע"א] ולא האשה בכתובה ולא הבנות במזונותיהן ולא היבם כולן אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק וכן הלכה. כך פי' ר"ח ז"ל.
<h2>דף קס.</h2>
גט פשוט. שטר פשוט כעין שלנו שאינו תפור ומקושר כדלקמן וכל השטרות קרויין גט כדאמרי' בעלמ' [ב"ק צ"ה ע"א] גט חוב שאין בו אחריות ובין בגטין בין בשאר שטרות מיירי כדאמרי' בגמ' כדי שלא תחלוק בין גטין לשאר שטרות. עידיו מתוכו. בסוף השטר כמו שאנו נוהגין לחתום בתוכו. מקושר עידיו מאחוריו. כותב שיטה ומניח חלק כשיעור שיטה הכתובה וכופלה על החלק [ותופר ואח"כ כותב שיטה ומניח שיטה חלק וכופלה על החלק ותופר] וכן הרבה כדי מקום תורף השטר והעדים חותמין מבחוץ כעניין שפרשו אמוראי בגמ' לרב הונא בין קשר לקשר מבראי ולר' ירמיה אחורי הכתב ובלבד שלא יהו קשרין מרובין מעידיו כדתנן במסכת גיטין [פ"א ע"ב] דהוה ליה גט קרח. וטופס של שטר כתוב כולו כעין פשוט וזהו הנקרא הפשוט שבמקושר. ואלו הכפולות כל כפל [וכפל] בפני עצמו ונראה מבחוץ בין כפל לכפל. שניהן פסולין. שלא נעשו כתיקון חכמים ואם שטר חוב הוא אינו גובה בו מלקוחות ואם גט אשה הוא אינה מגורשת בו. שיכול לעשותו פשוט. יקרע התפירות ויפתח השטר ויהא פשוט. הכל כמנהג המדינה. בגמ' מפ'. וטעמ' דמקושר מפ' בגמ'.
מתני' גט פשוט עדיו שנים. מי שרוצה לעשות שטר גט פשוט אינו צריך לחתום בו אלא שני עדים והרוצה לעשות מקושר צריך להחתים בו ג' שכך תקנו חכמים. פשוט שכתו' בו עד אחד. בגמ' [קס"ה ע"א] פריך בשלמא מקושר שכתוב בו שני עדים פסול איצטריך סד"א הואיל ובעלמ' כשר הכא נמי כשר קמ"ל דפסול אלא פשוט שכתו' בו עד אחד פשיטא. ומתריץ אביי לא צריכה דאפי' עד אחד בכתב ועד אחד על פה, (כי) [פי'] לא נצרכה למיתני עד אחד פסול בפשוט אלא היכא דקא מסייע ליה אחד בעל פה ואתיא מתני' לאשמועינן דלא סמכי' אשטרא לטרוף מלקוחות דשני עדים הכתובים בשטר מפקי ליה לקלא ואינו אלא כמלוה על פה לטרוף מבני חורין כדין המלוה את חברו בעדים בלא שטר.
<h2>דף קס:</h2>
גמ' ומגרשי נשיהו. מתוך כעס שגט הפשוט נכתב במהרה וכשנחין מרוגזן אין יכולין להחזיר נשותיהן כדכ' ואשה גרושה מאשה לא יקחו.
<h2>דף קסא:</h2>
ה"ג בפי' ר"ח ז"ל, כל המחקין כולן צריך שיכתוב קייומיהון. ולא גרסי' ודין. כל המחקין כולן צריך לקיימן בסוף השטר לפני שריר וקיים שאם אינן מקויימין איכא למימ' שזייף ומחק והגייה כרצונו לאחר שנכתב השטר ולאחר שחתמו העדים.
וצריך שיחזיר וכו'. זהו שאנו כותבין בסוף השטר וקנינא מן פלו' בר פלו' על כל מה דכתי' ומפ' לעילא וכו' דהיינו שכופל ומפרש ענין הכתו' למעלה (והאומ') [והאי] צריך שיחזור כו' הכי מפרשי' [וצריך] שלא יהא כתוב בסוף השטר בשיטה אחרונה שום חדוש ושום תנאי שהשטר תלוי בו שאינו כתוב למעלה [לפי] שלא נלמד משיטה אחרונה כמדפרש ונמצא שיתקיים השטר העליון בלא התנאי ויגבה בו שלא כדין אע"פ שלא נתקיים התנאי אלא בדברים שאין לנו צורך בהם ללמוד ממנו (יפייס) [יסיים] שטרו כגון מעניינו של שטר ומעתה לא יפסיד כלום משיטה אחרונה. לפי שאין למדין משיטה אחרונה. מפני שאין העדים יכולין לקרב חתימתן כל כך בסמוך לסוף השטר ומניחין ריוח בין השטר לחתימתן ויכול אדם לזייף ולהוסיף בנתים שיטה אחת והולכך תיקון רבנן לחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה לבלתי היכתב בה (הצורך) [דבר הצריך] שהרי אם זייפוה והוסיפוה לאחר זמן אין אנו מפסידין כלום שלא נלמד ממנה ובשאין כתי' בשטר שריר וקיים. כך פי' ר' שמו' ז"ל. ה"ר יוס' הלוי ז"ל, לפי שיש לחוש שמא העדים הרויחו חתימתן תחת הכתב ולא דחקו אותן עם הכתב וזייף הוא והוסיף בו שיטה באותו הריוח.
<h2>דף קסב.</h2>
הרחיק העדים שני שטים מן השטר פסול. אם אין כותב בו שריר וקיים אפי' יש עדים שלא נוסף בו דבר זייף מכל מקום האי שטרא חספא בעלמ' הוא שלא נעשה כתיקון חכמים וכמלוה על פה דאמי. כך פי' ר' שמו' ז"ל. ר"א בר' דוד ז"ל, הרחיק שני שטין מן הכתב פסול. משום דמזייף בשיטה אחת ומחזירו בשיטה אחרת ואמרי' כיון דהני שהדי לא ידעי לאיזדהורי בהא מילתא דילמ' במילת' אחריתי נמי לא אזדהירו ושמא כתבו תלת וארבע וחמש בסוף שטין ואתא איהו וזייף ועבדינהו תלתין וארבעין וחמשין ומילי אחריני כי הני דצריכי לאיזדהורי בהו. אבל שיטה אחת כשר. ואם תאמר יאמרו שאם הרחיק שיטה אחת יהא פסול ונלמוד משיטה אחרונה דאחזוקי שהדי בריעותא לא מחזקינן וכיון דחתימי שהדי בשיטה אחרונה אמרי' בודאי האי חידוש הוא מקמי דחתימי שהדי הוה ביה הא מילתא פי' ר' האיי ג' ז"ל לפי שאין אפשר בלא הרחקת שיטה אחת משום דשהדא קמא רווחא שביק למאן דקשיש מיניה וחתם לתתאי וכי חתים ליה חבריה פליג ליה יקרא וחתים לתתאי מיניה משום הכי אמרי' הרחיק שיטה אחת כשר.
<h2>דף קסב:</h2>
איבעיא לן בגמ' שיטה ומחצה מהו ופשיט דכשר מדתניא פחות מיכאן כשר דהיינו שיטה ומחצה.
מלאהו בקרובין כשר. אם היה בין הכתב לעדים כשיעור שני שטין ומילא זה החלק בקרובין השטר ההוא כשר ומקיימין אותו משאר העדים שבו. ומסייע ליה לחזקיה דאיירי נמי במלוי שני שטין של חלק. ואל תתמה. מזה החלק כי בהיותו חלק השטר פסול ואם מלאהו בעדות פסולין כשר שהרי סוכה בהיות בה ג' טפחים אויר פסולה ואם מלאהו בסכך פסול כגון בדבר המקבל טומאה הוכשרה הסוכה שאין סכך פסול פוסל אלא בארבעה טפחים. ורב יהודאי ז"ל נמי מוקי לה דחזקייה בהלכות עדות שלו כגון דהוה קרוב חתום ברישא כי היכי דלא תיקשי אדרב נחמן (ואמ') [דאמ'] במסכת (סוכות) [מכות (ו' ע"א)] אפי' בדיני ממונות נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה דהיכא דחתים קרוב ברישא מוכחא מילתא דלכבוד הוא דעביד ולא לעידות אחתמיה ובהא כולי עלמא מודו והכי תני בתוספתא שטר שחתמו עליו חמשה ונמצאו שלשה ראשונים קרובין או פסולין תתקיים העדות בשאר. ר' יוס' הלוי ז"ל, היו ד' וה' חתומים על השטר ונמצא אחד מהן קרוב וכו' והא דתנן במסכ' מכות מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול וכו' עד עדותן בטלה התם כשידוע שנתכוונו להעיד כאחד או לחתום כאחד אבל אין ידוע שנתכוונו להעיד כאחד או לחתום כאחד השטר כשר ותתקיים העדות בשאר שאם היה הפסול באחרונה יש לנו לומ' שהוסיף חתימתו שלא מדעת הכשרים ואם בתחלה חתם יש לנו לומ' דילמ' הנך כשרין רווחא שביק למאן דקשיש מיניהו ואתא האי פסול וחתים בה אי נמי חד מהנך כשרים רווחא שבק לחבריה וכדאתא חבריה לא קביל עליה למחתם קמיה וחתם בתריה ושבקיה לההוא רווחא כדאיתיה ואתא האי פסול וחתם ביה. ור"מ ז"ל פי' כפי' הראשון ונר' שהוא עיקר.
<h2>דף קסג.</h2>
איבעיא להו שני שטים שאמרו הן ואוירן. מלמעלה ומלמטה וביניהן. או דילמא הן בלא אוירן. מי אמרי' דילמ' דחיק לכתיבה ועבד בהו שני שטין ואוירן או דילמא כל היכא דחזיין להאי כתיבה בתרא דרחוקה מכתיבה אחריתי חישי' להו ובדקי' למילת' ומירתת דילמא מיפרסמ' מילת'. ופשט רב נחמן בר יצחק הן ואוירן דאי בלא אוירא שיטה אחת למאי חזיא. דהא ודאי שיטה אחת דכשר בלא אוירא קאמ' ושני שטין בלא אוירן אינן אלא שיטה אחת ואוירא ואמאי פסול והאמרי' אין למדין משיטה אחרונה.
שני שטין שאמרו. כשיעור כתב עדים שהוא יתר מכדי שיעור כתב סופר. מאי טעמא דכל מזייף לאו לגבי סופר אזיל. אולי [לא] יאבה ולא ישמע אליו לאורועי נפשיה אלא עושה בצינעה בתוך ביתו ואינו יודע לכוין ידו בכתיבה דקה כמו הסופר.
כגון לך לך. צריך אויר בין שיטה לשיטה מלבד עובי הכתיבה כדי שאם יהיו שני לך בשני שטין זה בעליונה וזה בתחתונה צריך שלא יגע משך גובה הלמד של לך התחתון לרגל הכף של לך העליון דהא זימנין דהוו בהדי הדדי כאף דשיטה עליונה ולמד דשיטה תחתונה. אלמ' קסבר שני שטין וארבעה אוירין. [שני אוירין] בין שני השטין משום כאף העליונה ולמד התחתונה ואויר למעלה משטה העליונה בשביל גובה למד של לך העליון ואויר למטה מן השנייה בשביל כאף של לך התחתון. כגון למד וכאף בשני שטין אלמא קסבר שני שטין (ושני) [ושלשה] אוירין אחד למעלה ואחד מלמטה מלבד אויר שבין שני השטין דהוו כולהו ג' אוירין. ר"מ ז"ל [פכ"ז מלוה ה"ד], ושני שטין אלו הן ושני אוירין כגון למד על גבי כאף.
אמ' רב לא שאנו. שני שטין דפסילי. אלא אם כן הריחוק בין העדים לשטר. אבל אם הוא בין העדים לקיום הנקרא אשרתא על שם אשרנוהי וקיימנוהי הכתו' בו. אפי' טובא נמי כשר. בגמ' הוי בה במילתיה דרב ומפריש לה שפיר.
<h2>דף קסג:</h2>
מאי שנא בין עדים לאשרתא. דאפי' שיטה אחת פסול. דילמ' כתב הוא ועדיו בשיטה אחת וגייז ליה לשטרא ולשהדי וכתיב מאי דבעי ומזייף שהדי בההיא שיטה. וקסבר שטר הבא הוא ועידיו בשיטה אחת כשר. דלא פלוג רבנן בין שטר גדול לשטר קטן שיהא הקטן פסול יותר מן הגדול. בין עדים לכתב נמי דילמא גייז ליה לשטרא וכתיב בההיא שיטה מאי דבעי והא חתימי שהדי. קסבר ר' יוחנן. שטר הבא לפנינו בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת תחתיה פסול. משום דאין למדין משיטה אחרונה כדאמרן לעיל ודילמא היינו הך שיטה דחלק שהיתה בין שטר לעדים וזייף בה וחתך את השטר שלמעלה. וליחוש דילמא כתב בהאי שיטה חלק שהכשרנו בין השטר לעדים כל מאי דבעי וחתים נמי שהדי בההיא שיטה ונמצא שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת והעדים של מטה מההיא שיטה אומ' הוספתים על הראשונים לפרסם הדבר יותר. ומשני כל כי האי גונא כו'. כלומ' כשיוצא לפנינו שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת ויש עוד תחת השיטה עדים אחרין אין מקיימין אותו אלא מן העדים החתומין עמו בשיטה אחת וכיון שהוא זייף אותן אינו יכול לקיימו. והלכה כר' יוחנן בכל הסוגיא דקימ' לן רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן.
<h2>דף קסד.</h2>
ואם תאמר והלא חוזר ומוחק השטר ויזייף והא והא חתימי שהדי. ומשני אין דומה חתימת עדים שחתומין על נמחק פעם אחת לנמחק שני פעמים ויהיה הזיוף ניכר. וליחוש דילמ' שאדי דיותא אמקום עדים. בתר דמחיק ליה לכוליה קלף ומחיק ליה דהוה ליה מקום העדים נמחק שני פעמים ולא מרגשי עדים בה במילהון וחתמי עליה דכי מרגשי בין נמחק פעם אחת לנמחק שני פעמים הני מילי בי דינא דבדקי ליה לשטרא בעידן דינא אבל עדים איכא למיחש דילמ' האוי ההוא מקום דחתימי נמחק שני פעמים ולא מרגשי ביה ובתר דחתימי עליה הדר איהו ומחיק ליה לשטרא זימנא אחריתי וכתי' עליה מאי דבעי וכיון דחזי בי דינא דההוא שטרא מחוק דאמי למחק מקום עדים מכשרי ליה. אלא אם כן נמחק בפניהן. ואם יראו מקום חתימתן משונה מן העליון לא יחתומו.
ועדיו על המחק כשר. אם יש מכירין לחתימתן או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר. [לשון הרי"ף] דאי לא חיישי' דילמא מחיק וכו'. דאי כתבי ליה לעילא מחיק ליה ואי כתיב ליה לתתא לבתר חתימותיהו גייז ליה. הוא על המחק ועדיו על הנייר וכו'. [לשון הרי"ף] דסוף סוף מחיק ליה לשטרא וכתי' מאי דבעי. גרס' דגמ' והא אמרת אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שני פעמים הני מילי היכא דחתימי שהדי אמחקא פי' דכיון דמדמינן ליה ולא מידמי ממילא ידעינן דנמחק שני פעמים ולא דנין ביה אבל היכא דחתימי עדים אניירא כיון דליכא מקום בשטרא גופיה דנמחק פעם אחת כי היכי דלידמי ליה שאר שטרא לא מרגשי ביה בי דינא בשטרא אי נמחק פעם אחת אי נמחק שני פעמים ואי אמרת נידמייה במגילתא אחריתי לא דאמי מחקא דהאי מגלתא למחקא דהאי מגלתא ואי אמרת לכתוב בה במגלתא דשטרא גופיה ולימחוק ולידמי אכתי לא דמי נמחק בן יומו לנמחק בין שני ימים ואי אמרת לישהייה חישי' לבית דין טועין דילמא לא בדקי לה למילתא כולי האי הולכך הוא על המחק ועדיו על הנייר פסול.
<h2>דף קסה.</h2>
הכל כמנהג המדינה. היכא דנהגו בפשוט ואמרי' ליה כתוב גט סתם וכתב לו מקושר כולי עלמ' לא פליגי דפסול וכן להפך. כי פליגי כגון אתרא דנהיגי בפשוט ומקושר ואמ' ליה עביד לי מקושר וכו' ת"ק סבר קפידא. ואי גט אשה הוא פסול לגרש בו ואע"ג דמנהג המדינה בין במקושר בין בפשוט כיון דאמ' ליה פשוט קפידא הוא ויפסל המקושר. ורשב"ג סבר הכל כמנהג המדינה. כלומ' מראה מקום הוא לו. שאם טורח הוא לו לכתוב מקושר יכתוב פשוט ומיהו אם יכתוב לו מקושר טפי ניחא ליה שהרי מנהג המדינה בשניהן והלכת' כת"ק. אם הטעה לשבח. כדמפ' בקידושין בפר' [ב' (מ"ח ע"ב)] האומ' התקדשי לי בדינר של כסף ונמצא של זהב מקודשת דמראה מקום הוא לו מתרצה לו בשל כסף וכל שכן בשל זהב. פסול. שאינה רוצה להתבייש במקום אחר. ור' אלעזר מכשיר. מראה מקום הוא לו. טרח ללכת בשבילי עד אותו מקום ואם תחפוץ ללכת יותר תבוא עליך ברכה.
גמ' אמימר אכשר בעד אחד בכתב. וכתב ידו מתקיים אפי' ממקום אחר בעדים. ועד אחד בעל פה נמי משהיד על אותה המלוה. אמ' ר' שמ' ז"ל ונראה בעיני דלגמרי מכשיר אפי' לטרוף מלקוחות כאלו חתמו בו שני עדים דעד אחד בכתב ועד אחד על פה מפקי ליה לקלא טובא ונראין הדברים כן דסתם אכשר לגמרי משמע. ומקשי בגמ' לאמימר ואלא קשיא מתני' דפרכי' פשיטא. ומתריץ הא קמ"ל דשנים במקושר כאחד בפשוט דמו מה התם פיסולא דאוריתא. פי' ואם גט אשה הוא אינה מגורשת ואם שטר מלוה הוא אינו טורף ממשעבדי ואע"ג דתפיס מפקינן מיניה הכא נמי אע"ג דתפיש מפקינן מיניה. כך פיר' ר"ש ז"ל. ור' יוסי הלוי ז"ל פי' דלא טריף אלא מבני חארי לדעת אמימר.
<h2>דף קסה:</h2>
שלחו ליה חבריה לר' ירמיה. לבתר דאפקוה מבי מדרשא כדאמרי' בלא יחפור [כ"ג ע"ב] בעי ר' ירמיה רגלו אחת [בתוך] נ' אמה ורגלו אחת חוץ לחמשים אמה מהו ועל דא אפקוה ששאל שלא כהוגן. מהו שיצטרפו. דנימא כמאן דחתימי תרויהו בשטרא דאמי וטרף ממשעבדי ולפי' השני מהו שיצטרפו והוו כמו עדות על פה וטריף מבני חארי. שנים שהעידו אחד בבית דין זה ואחד בבית דין זה מהו שיצטרפו. אליבא דר' נתן דאמ' שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חברו למחר שומעין דבריו מאי כי קאמ' ר' נתן היכא דהעידו שניהן בבית דין אחד אבל העיד זה בפני בית דין [זה] וזה בפני בית דין אחר לא או דילמא לא שנא. דלדעת ת"ק דר' נתן לא תיבעי לך דאפי' העידו שניהם בזה אחר זה בבית דין אחד קאמ' דאין מצטרפין כל שכן בשני בתי דינין כי תיבעי לך אליבא דר' נתן מהו שיבא בית דין זה אצל זה לצרף עדות ששמעו וישפטו את הדין לפי העדות.
שנים שהעידו בבית דין זה וחזרו והעידו בבית דין זה. ואחר כך מתו העדים והדיינין ולא נשאר אלא אחד מכל בית דין ובית דין. מהו. שיבואו ויצטרפו ויחתכו את הדין. אליבא דר' נתן לא תיבעי לך השתא עדים מיצטרפי דייני מיבעיא כי תיבעי לך אליבא דתנא קמ' דר' נתן מאי עדים הוא דלא מצטרפי אבל דייני מיצטרפי או דילמא לא שנא. ומת אחד מהן. לאחר שהעידו העדים על חתימת ידן בפני הג' ואין קיום שטרות אלא בשלשה דבעינן בית דין לקבל עדותן (העדים). וחד ליתוהי. דלא ליחזי כשיקרא מאי דכתיב בראשו תלתא הוינא ובסופו לא נחתמו אלא שנים. וכן הילכת' בכולהו כדשלח ר' ירמיה. גיר' דגמ' ועל דא עיילוה לר' ירמיה לבי מדרשא. כלומ' מתחלה כששאל שלא כהוגן הוציאוהו מן המדרש וכשהשיב כהוגן הכניסוהו למדרש.
מתני' כתוב בו. בשטר מלוה. זוזין מאה דאינון סלעין עשרין. שהן עשרין סלעין לוה פלוני מפלוני אע"פ שמאה זוזין הן כ' וה' סלעין אין למלוה אלא (מאה זוז) [עשרים] דיד בעל השטר על התחתונה שהמוציא מחברו עליו הראיה ושמא כך פירושו זוזין מאה גרועין וחסירים שאינן אלא עשרים סלעים. אין לו אלא מנה. שיש לפרש כן זוזין מאה דאינון תלתין סלעים קלים שאין שוין אלא עשרים וחמש סלעין ויד בעל השטר על התחתונה. הסלע ארבעה דינרין, המנה כ' וה' סלעין. ונמחקו. המניין שכתב אחר דאינון. דרכונות. שם מטבע והאחד נקרא דרכון והם דרכמונות שבספר עזרא.
מתני' ומלמטה מאתים. כשכופל דבריו בשטר. הכל הולך אחר התחתון. אלא שלא יהא כתו' בשיטה אחרונה. למה כותבין את העליון. הואיל ובסוף השטר חוזר וכופל את דבריו כעין שכותבין ושונין ואחריות ממון זה כך וכך קיבלתי עלי ועל ירתאי.
גמ' כסף אין פחות מדינר כסף. כסף לוה פלו' מפלו'. כסף דינרין או דינרין כסף כסף אין פחות משני דינרי כסף. דהכי משמע כסף שני דינרין לוה פלו' מפלו'. כסף בדינרי' אין פחות מבשני דינרין זהב כסף. וכדמפ' בגמ' שכתב כסף בדינרי' משמע דינרי זהב אבל בדינרין היינו שני דינרין של כסף לפי שאין אומ' על הזהב דינרין אלא דינר ועל הכסף דינרין. דכתיב ביה מטבע. כלומ' כסף מטבע או מטבע כסף ואי לא יש לומ' נסכא קאמ' ליה.
דהב (או) [אין] פחות מדינר זהב. מקשי' בגמ' אימא ניסכא ומתריץ דכתי' ביה מטבע כלומ' מטבע זהב. דהב דינרין וכו' אין פחות משני דינרין דהבא (פריכא). דהב [ב]דינרין וכו' אין פחות מבשני דינרין כסף [דהב]. [קס"ו ע"א] דהבא פריכא. כלומ' הכי קאמ' ליה יש לך אצלי דהבא פריכא בשני דינרי זהב שהוא דבר מרובה. אפי' הכי יד בעל השטר על התחתונה. ומקשי הגמ' אי הכי רישא נמי. פי' בין דאידך בריתא קמיתא דקתני כסף בדינרין אין פחות מבשני דינרין זהב כסף נימ' יד בעל השטר על התחתונה והיה לנו לפרש גרוטאות כסף בשני דינרי כסף. ובין דהך מתניתא דקתני דהב דינרין ודינרין דהב אין פחות משני דינרין דהב נימא אין פחות משווה שני דינרי כסף (ו)זהב. ומתריץ רישא דכתי' דינרי. בלא נון ודינרי משמע של זהב. סיפה דכתי' בה דינרין. בנון והם של כסף. והביא התלמוד ראיה ממשנת כריתות דדינרי של זהב משמע. ר' אברהם בר' דוד ז"ל, דינרי משמע דינרי זהב מפני שהוא לשון דבוק אבל דינרין לשון מוכרת, ודינרי כסף אינן צריכין פרט כי סתם דינרין של כסף הן אבל דינרי זהב צריכין פרט וצריך לפרש לפיכך משמע דינרי של זהב.
<h2>דף קסו:</h2>
גמ' ילמד תחתון מעליון באות אחת. שחיסר מן התחתון. אבל לא בשתים. כגון חן מחנני ען מענני. [לשון הרי"ף] ספל (מאה) [סאה] ופלגא. לשון נוטריקון. ר' שמו' ז"ל. ספל מלמעלה. ספל אדירים הפקיד פלו' לפלו'. קפל. טליתות שראויין לקפל. והוא הדין לכל כלים דעלמא אלא משום דבעי עלה במסקנא קפל מלמעלה וספל מלמטה. פ"א קפל מנעולו דוגמתו בחלק [ק"י ע"א] בעניינו של קרח. מי חיישי לזבוב. שחיסר רגלה של קוף ונעשה סמך ובהאי נמי ילמד מעליון או לא. תיקו. והמוציא מחברו עליו הראיה.
איסתרי. פי' ר"ח ז"ל כל איסתירא פלגא דזוזא ולית ליה אלא אסתירי דיד בעל השטר על התחתונה. וכן פי' ר"מ ז"ל. ואמ' ר' שמו' ז"ל נר' לי דזוזי יקבל דאיסתירי הוו סלעין ויש בכל אחד ד' דינרין אבל אסתירי פשיטי אנהו ודאי הוו פלגא דזוזא דהיינו סלע מדינה כדאמ' בבבא קמא [ל"ז ע"א] גבי התוקע לחברו בעובדא דחנן בישא. ונראין דבריו. אסוכי מסכי להו. סכום המניין דינרין. [קס"ז ע"א] מתלת ועד עשר לא נכתוב בסוף שיטה. דמזייף לתלת תלתין ולארבע ארבעין ולחמש חמשין וכן עד עשר דלא ליכתוב עשרים אבל אחד עשר לא יכול לזייופי דצריך למיכתב אחד ועשרין וכדכתי' בין אחד עשר ו"ו דחיק ומינכר. ואי איתרמי ליה. ארבע או חמש בסוף שיטה. ליהדר. ולידכריה לההוא סכומא עד דאיתרמי ליה באמצע שיטה דאפי' אם זייף וכתב למעלה אין למדין אלא מן התחתון כדאמרי' במתני'.
<h2>דף קסז.</h2>
אמ' אביי לא ליחוי איניש חתמות ידו. אדם שצריך לכתוב חתימת ידו בקלף ולהשליך בבית דין כדי שיכירו בית דין חתימתו כי ההיא דאמרינן בכתובות בפרק האשה שנתאלמנה [כ"א ע"א] כגון ראובן ושמעון שהיו חתומין בשטר ומת שמעון ואין מי שיכיר חתימתו אלא ראובן ואחד מן השוק ואמרי' התם שיכתוב ראובן כתב ידו וישליכהו בבית דין ובית דין מקיימין חתימת ידי ראובן הכתוב בשטר מכתב שהשליך בבית דין ואין צריך ראובן לומ' על כתב ידו שבשטר זה כתב ידי ובאין ראובן ואחד מן השוק ומעידין על חתימת שמעון, ואמ' אביי כשיחתום ראובן כתב ידו להשליכו בבית דין לא יחתום בסוף הקלף אלא בתחלתו שלא יהיה חלק מלמעלה שמא ימצאנו אדם רשע ויכתוב בחלק שלמעלה מחתימתו אני החתום לויתי מפלוני כך וכך ממון ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסין בני חורין והיינו חתימת ידו כדתנן [גיטין ע"א ע"ב] כתב סופר ועד כשר ואמ' ר' ירמיה חתם סופר שנינו. כוזבנא. הממונה על המכס של עוברי גשרים. הוה קא נגיד בה. היה מושך ידו לכתוב למטה ולהניח חלק מלמעלה. כבר קדמוך רבנן. והזהירו על דבר זה שלא לעשותו.
תולתא בפרדיסא. כך היה כתוב בשטר זבינית לפלו' בגינתא דאית לי תולתא בפרדיסא. אזל. הלוקח מחקיה לגגיה דבית מיכאן ומיכאן ושוויה ופרדיסא ואמ' ליה מכרת לי תולתא בגינתא וכל הפרדיסא (וכו') [כולו והא] שטרא. ההוא. שטרא. דהוה כתיב ביה. בפנינו קנה פלו' מנת ראובן ושמעון אחי. דאית להו באתר פלוני. מנת. כלומ' חלק קרקע שיש לשני האחין. והוה להו אחא. אחרינא ששמו אחי והוה ליה מנאתה בהדיהו. ואזל הלוקח ושדא ו"ו ושוויה ואחי. וטוען דמנאתא דתלתא זבנית.
קמיה דרב אחא בר אדא וכו'. לא חתמתי קודם שיחתום הוא שהוא זקן ממני. דרתיתא ידיה. ידו מזעזעת ואותיות חתימתן פורחות. תרגום רעד רתיתא. אמיצרא. על חבל הנטוי משפת הנהר אל שפתו שנייה והעוברים גשר (נטענים) [נשענים בו] בעברם והוא נע ונד כל שעה. אזרנוקא. שבו דולין מים מן הבור.
מתני' כותבין גט לאיש. כותבין ונותנין לו והוא יגרש בו את אשתו כשירצה. אע"פ שאין אשתו עמו. בשעה שנותנין לו הגט כתו' וחתום דהא לא בעינן דעתה שהרי מתגרשת בעל כרחה. ושובר לאשה. שיהא מזומן בידה שכשיתן לה הבעל כתובתה תתן לו השובר. וכותבין לה אע"פ שאין בעלה עמה. דלדידה חוב הוא לה ולבעלה הוי זכות וזכין לאדם שלא בפניו. והיא צריכה להזהר בו שלא יבא לידי בעלה עד שתקבל כסף כתובתה. ובלבד שיהא מכירן. בגמ' מפרש לה. והבעל נותן שכר. שכר הגט טעמא בגמ'. ושכר השובר דזכות הוא לו דלא תהדר ותגבה כתובתה [זימנא] אחריתי. כותבין שטר ללוה. להיות מזומן בידו לתת למלוה כשילוה לו מעות.
<h2>דף קסז:</h2>
מתני' אין כותבין שטרי אירוסין. מפ' באלו מגלחין [י"ח ע"ב] שטרי פסיקתא כדרב גידל דאמ' רב גידל כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכו'. אלא מדעת שניהן. אבי חתן ואבי כלה. ונישואין. כתובה. ר' יוס' ה' ז"ל, אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהן פ' לפי שהוא דבר שאי אפשר לו להיות עד שיסכימו שניהן על כך וירצה כל אחד מהן להזדויג ואם תאמר פשיטא הלא דבר ידוע הוא שאם יכתבו ויחתמו שלא מדעת שניהם אלא מדעת אחד מהן הא ודאי עדות שקר היא יש להשיב סיפא איצטריכא ליה והחתן נותן שכר ואמרי' בגמ' פשיט' היא כלומ' פשי' שהחתן נותן שכר שהרי הוא קונה את האשה והראיה שלו היא ולא האשה קונה אותו ומהדרינן לא צריכה דאפי' אם החתן צורבא מרבנן מהו דתימא כיון (שהרב) [שהדבר] ידוע שטובה היא לה להזדוג לו נהוי דמי השטר ושכר הסופר עלה קמ"ל דאפי' הכי החתן נותן שכר הואיל והוא הקונה את האשה ולא האשה קונה אותו.
שטרי אריסות. מקבל שדה למחצה לשליש ולרביע. וקבלנות. חכירות כך וכך כורין לשנה. ואם תאמר פשיט' שזה הדבר אי אפשר להיות אלא מדעת שניהן זה בהקנאה לאריס חלק משדהו לפירות בשכר עבודתו וזה בקיבול עבודה על עצמו. יש להשיב דסיפה אצטריכא ליה והמקבל נותן שכר ומקשי' בגמ' פשי' דהמקבל נותן שכר [שהרי] הוא הקונה חלק מן השדה לאכל פירותיו ובעל השדה מקנה הוא ומתריץ לא צריכא בבורא שהייתה אותה שדה מבויירת ולא נעבדה זה כמה שנים מהו דתימא כיון דטובה היא לבעל השדה להחזירה עבודה נהוי דמי השטר ושכר הסופר על בעל השדה קמ"ל כיון שהמקבל הוא הקונה חלק מן השדה לאכל פירותיו הוא נותן שכר. שטרי בירורין. מפ' בגמ'.
גמ' שיהא מכיר שם האיש בגט. הסופר ועדים צריכין שיכירו שזה הוא שמו דחישי' דילמ' קרי לנפשיה על שמא דפלניא אחרינא וכתיב ליה סופר כדאמ' ליה ואזיל וממטי ליה לאתתיה דהאי לפיכך צריך הסופר שידע שם האיש המגרש שכך קורין אותו כמו שהוא אומ'. ושם האשה בגט. דחישי' דילמא מחליף שמא דאינתתיה בשמא דאינתתיה דחבריה וממטי ליה לאינתתיה דחבריה כדהואי שמא כשמא דחבריה. ושם האשה בשובר. שמא נקראת בשם חברתה שהיא צרתה ורוצה להפסידה. ושם האיש בשובר. דילמ' יהיב סופר ההוא שובר לאיניש אחרינא דשם אשתו כשמא. לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת. דשני שמות נשותיהן שווין דאע"ג דהוא מכיר שם האיש ושם האשה איכא למיחש אכתי דילמ' כתיב גיטא לאינתתיה דהאי יוסף בן שמעון ואזיל וממטי ליה לאיתתיה דהאיך. אלא זה בפני זה. כדי שידע לאי זה מהן יכתוב דליכא למיחש תו מידי. ר' אברהם בר' דוד ז"ל. אין כותבין גט לאיש אלא בפני אשתו ויש מפרשין שלא יתן זה גט לאשתו אלא בפני האחר. וניחוש דילמ' אזיל למדינתא אחריתי וכו'. לתנא דמתניתין פריך דבעי מכירין למה כותבין גט לשום אדם ליחוש לאדם בעלמ' שנתן עיניו באשתו של יוסף בן שמעון והיא בו ויש לו אשה ששמה כשמה וילך לעיר אחרת ויחזיק שמו יוסף בן שמעון ויכתוב גט ויתנו לאשת יוסף בן שמעון ותאמר בעלי נתנו לי. אין חוששין לה. דודאי הוא שמו כי מתירא לעשות כן שמא יודע הדבר והא דאמרי' שיהא מכיר כגון שלא הוחזק.
אמרה ליה לאו אנא הואי. אותה אשה שאתה אומ' שחתמתה על שוברה שמא אשה אחרת היתה ששמה כשמי אבל אני לא התקבלתי כתובתי עדיין. אמ' לה אף אנא אמרי להו. לשהדי החתומים עמי על השובר שאינה [אותה] אשה שחתמנו על שוברה והדין עמה והם השיבו על[י] שטעיתי כבר נשתנה והוחלף קולה והדין עמהן וכבר התקבלת כתובתיך. דקשאי. הזקינה וכבר נשתנה קולה ונעשה עבה. [קס"ח ע"א] כיון שהגיד. נפק' לן במסכ' שבועות [ל"ב ע"א] מלא יגיד. צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק. ולהכיר בנשים כל כך והגדה קמיתא שאמ' (איהו) [דלאו איהי היא] לא כלום היא [ולא מיקרי חוזר ומגיד במה שאמר לבסוף את היא] אלא נשתנה קולה וכיון דאמ' השתא דקדקתי יפה סמכינן עליה ומהימנינן ליה. כיון דדק דק. כגון רב ירמיה בר אבא דאמ' לה שבועה את הוית ומהימן. נידבר עם הארץ בהדיה. ינהג עם הארץ ויקח אותו עמו שמסתכל בנשים.
<h2>דף קסח.</h2>
והאידנא דלא עבדינן הכי וכו'. למה נהגו שהאשה נותנת שכר. דלא נשהיה. בשביל השכר שאינו רוצה ליתן ותתעגן.
כותבין שטר ללוה אע"פ שאין המלוה עמו. פריך בגמ' פשיטא ומתריץ לא צריכה בעיסקא. פי' ר' יוס' הל' ז"ל דאע"ג דחציה בתורת פקדון ואין למלוה ממנו רויח ואם יהא בו הפסד אין הלוה חייב ממנו כלום ולא עוד שאם ירצה בעל המעות ליטול מעותיו אין לו רשות בכך עד שיגיע זמן מכירת העיסקא אפי' הכי טובה היא למלוה ואין צריך להיות מדעתו.
מפני רעתה. מום שבה או רחוקה ממנו וסד"א יתן הוא השכר דרויחא דידיה הוא קמ"ל דלעולם לוקח נותן שכר דהנאה דידיה היא.
גמ' הכא תרגימו. בבבל. שטרי טענתא. שני סופרי הדיינין היו כותבין טענות אנשי הריב כדי שלא יהוא טוענין וחוזרין וטוענין ועל פי אותן טענות פוסקין את הדין. וזה בורר לו אחד וכו'. והיו כותבין בשטר פלו' בירר לו דיין פלוני ופלו' בירר פלו'. ואם תאמר פשיטא. הא נמי יש לומ' סיפא איצטריכא ליה ושניהן נותנין שכר.
וטעמא דרשב"ג מפר' בגמ' דאמ' ליה לא ניחא לי דתהוי זכותך גבי זכותי דדמית עלי כארבה פי' כל שעה שתראה הכתב בעלילת טענותך הכתובים בו ושם תראה טענותי נבוא לידי מריבה כי איש מריבות אתה. אריא ארבא. ארי אורב. ואין הלכת' כרשב"ג אלא שניהן כותבין שטר אחד ונותנין שכר בין שניהן.
מתני' והשליש את שטרו. המלוה והלוה מסרוהו ביד השליש שהיה להן [טורח] לכתוב שובר ולסמוך עליו. גמ' אסמכתא המבטיח את חברו בדבר על מנת שיעשה לו לעתיד וסומך בלבו בשעת התנאי שיוכל לקיים הדבר שיגיע הזמן וכשיגיע הזמן [יאנס] ולא יוכל לקיים. לא קניא. ואינו נתפס בתנאו ולא יפסיד בכך. ודיני אסמכתא מפורשין בבבא מציעא בפרק אי זה הוא נשך [ס"ו ע"ב]. כי אתו לקמיה דר' אמי. דיני אסמכתא. וכי מאחר שר' יוחנן מלמדנו פעם וכו'. כלומ' כמה פעמים לימדנו ר' יוחנן הלכה כר' יוסי והיאך אמ' לא קניא. ופסיק תלמודא אין הלכה כר' יוסי אע"פ שנמקו עמו דאסמכתא לא קניא אלא אם כן קנו מיניה בית דין חשוב בדלא אניס כדאמרי' במסכת נדרים [כ"ז ע"ב]. [לשון הרי"ף מנדרים שם] דההוא גברא דאתפיס זכוותיה. שטרי הלואותיו זכותו התפיס ונתן ביד בית דין. ליבטלן הלין זכואתי. כלומ' מחול לבעל [דין] כל הכתוב בהן. והא אונסא דאוריתא הוא. ואנוס רחמנא.0...
<h2>דף קסח:</h2>
עושין לו קיום בפני בית דין וכותבין לו כל מה שהיה כתו' [באותו השטר והזמן והמעות. נמחק שטרו. שהיה כתו'] ביום פלוני ופלוני ופלו' היו עדיו שהיו חתומין בו, כל זה כותבין אילו המקיימים ואחר כך חותמין את שמותם בסוף. גמ'. הוציא שטר מחוק בפנינו שהיה כתוב ביום פלו' ופלו' ופלו' ראינו חתומין בו. ומפר' תלמודא אם כתוב בו הוזקקנו וכו'. שעמדו אלו בית דין המקיימין וחקרו העדים החתומין בו להעיד על חתימתן ונמצאו דבריהם מכוונים. גובה מזמן ראשון הכתוב בשטר. ואין צריך ראיה אחרת. ואם לאו צריך להביא ראיה אחרת על הזמן ועל סכום המעות ועל מה שהיה כתוב בשטר. נקרע. על ידי אדם. נתקרע. מעצמו. ר' אברהם בר' דוד ז"ל, אם כתוב בו הוזקקנו לעדים ונמצאת עדותן מכוונת פי' אם כתבו כל העדות באותו קייום וכתוב בו הוזקקנו לעדותן של עדים שהעידו בפנינו על תורף השטר שכך כתוב בו פלו' לוה מפלו' כך וכך מעות ביום פלו' וכל צרכי השטר בפרטן והוזקקנו לעדותן ונמצאת מכוונת שבדקנו אותן זה שלא בפני זה גובה ממשועבדין מזמנו של שטר ואין צריך ראיה ואם לאו צריך ראיה שלא נפרע וגובה מבני חורין מפני שאין בידו לא שטר ולא קיום והרי הוא כמלוה על פה והטעם מפני שחוששין לבית דין טועין שמא לא בדקו העדים יפה.
אבד שטר חובי. וכתבו לי אחר תחתיו ככל הכתוב בראשון וכגון שאין לו עדים שאבד ממנו. אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו. דליכא למימ' שמא כתב ללוות ולא לוה. בשטרי הלואה. שכיון שהן עומדין לפירעון חישי' שמא פרעו ואפי' אם באים לכתוב חוץ מאחריות שבו אין כותבין דאתי למיטרף מבני חארי ושמא לא אבד הראשון או שמא אבד שטר החוב מיד הלוה. אבל בשטרי מקח וממכר. שאינן עשוין לפירעון אלא שתעמוד אותה לקיחה בידו. כותבין חוץ מן האחריות שבו. וטעמ' מפרש בגמ'.
<h2>דף קסט.</h2>
אף בשטרי מקח וממכר אין כותבין. דסבירא ליה אותיות נקנות במסירה כדלקמן גבי מתנה וחישי' דילמ' לאחר שכתבו ונתנו לו שטר המכירה החזיר אותו לוקח זה את השטר וחזר לו מקחו כדאמרי' גבי מתנה. חזרה מתנתו. כדמפ' טעמ' בסמוך. מתנתו קיימת. אלא אם חזר ומכרה לו או נתנה בקניין גמור או בשטר חדש כדין לוקח ומוכר.
מאי טעמ'. אין כותבין לו אחריות. לפי שאין כותבין שני שטרות על שדה אחת. שאם נכתוב לו שטר אחר חישי' דילמ' אתי בעל חוב וטריף לה להאי שדה שאמ' הקונה אבד שטרי וכתבו לו שטר אחר עליה וכיון שנטרפה מידו אזיל בהאי שט.0...
<h2>דף קסט:</h2>
רשב"ג סבר אותיות. בין דשטרי מקח בין דמתנה נקנות ללוקח ולמקבל מתנה במסירת השטר. כלומ' אע"פ שדברין אין נקנין כיון דכתובין בשטר נקנין עם קבלת הקלף וכיון שהחזיר לו את השטר חזרה המכירה או המתנה. ורבנן סברי אין אותיות נקנות במסירה. עד שיכתוב לו בשטר אחר קני ליך הוא וכל שעבודיה. [לשון הרי"ף] והלכתא כרבנן. וכן פסק ר"ח ז"ל.
<h2>דף קעא:</h2>
בתשרי וחזר ראובן ולקח השדה משמעון בתמוז וכששאל שטר מקנה אמ' ליה שמעון אירכס לי ואפי' למאן דאמ' אין כותבין הכא מודה דכותבין דמה יפסיד שמעון אם לא יפדה ראובן שדהו, הולכך אם יכתוב לו שמעון שובר שפדה שדהו בתמוז יחזור שמעון היום ולמחר ויוציא שטר הכתוב בתשרי ויאמר אחר שפדית חזרתי ולקחתי ממך והא שטרא הולכך אפי' מאוחרין נמי פסולין. קסבר רב הונא אין כותבין שובר. ואהדר ליה בתר דאמ' להו רב אבא לספריה וכו' ליכא למיחש למידי דכיון דכתי' בתוך השטר שהוא מאוחר לא אתי לידי חורבא ושוברו מוכיח עליו שהוא פרוע והאי דקדים ליה שובר היינו משום דשטר מאוחר כתבוהו כמו שכת' בתוכו שהדי איחרנוהי.
אמ' ליה רב אשי לרב כהנא וכו'. כלומ' לא כתבי' בשטר מאוחר שטרא דנא לאו בזימניה כתבנוהי אלא איחרנוהי וכתבנוהי ואפי' הכי כתבי' שובר. ואהדר ליה בתר דאמ' להו רב ספרא לספריה כי כתביתו תברי אי ידעיתו זימנא דשטרא. כלומ' דאיכתיב ביה בשטרא כתובו תברא אההוא זימנא גופיה. ואי לא כתובו אשטרא סתמא. כלומ' כתבו השובר סתם שלא תכתבו באי זה זמן נכתב השובר ואע"ג דלא כתבי' בשטר מאוחר שטרא דנא לאו בזמניה כתבנוהי. דכל אימת דמפיק. מלוה שטר חוב מפיק ליה האי תברא דיליה ומרע ליה.
<h2>דף קעב.</h2>
והא האידנא דלא עבדי' הכי. אלא כתבי' שטר מאוחר סתמא ולא כתבינן איחרנוהי וכתבנוהי וכתבי' תברא עליה בשעת פירעון וכתבינן זמן בשובר ואע"ג דאיכא למיחש דמפיק ליה מלוה בתר הכי לשטרא וטעין דמלוה אחריתי היא. רבנן תקוני תקון. כלומ' למכתב תברי אזמן דשטרא גופיה ואי לא ידעי זימניה תקון למכתב אשטרא סתם דליכא למיחש למידי. מאן דעבד הכי עבד. ולא חייש מידי ומאן דפשע ולא עבד הכי ונקט תברא דלא למכתב כי האי גונא איהו אפסיד אנפשיה.
שטרי אקנייתא. שטר שיש בו קניין. אי ידעיתו. דההוא יומא דאקניתון ביה מן הנותן מתנה או מן המוכר מכירה כתבו עכשיו אותו היום שנתנה המתנה ושנמכרה המכירה דאיכא למיחש שמא אחרי כן נתנה לאחר שלא כדין. ר"ח ז"ל, ש"מ דשטרא דכתי' בההוא יומא דקנו מיניה ובתר כמה יומי אשהידו עליה הנהו שהדי שפיר דמי מדקאמ' אי ידעיתו ההוא יומא דקניתו ביה כתובו ההוא יומא (דקניתו ביה כתובו ההוא יומא) ואע"ג דחתמי עליה האידנא שפיר דמי דלא אשכחן דבעי חתימה בההוא יומא אלא גט אשה בלבד דתנן [גיטין י"ז ע"א] גט שנכתב ביום ונחתם בלילה פסול וכן הלכה. ר' אברהם בר' דוד ז"ל, אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו פי' מאחר שיש בו קניין מן הקניין הוא טורף ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה דלא תימרו בריר לן דמיקמי יום פלוני הוה ונכתוב ביה ההוא יומא אפי' הכי לא משום דמיחזי כשיקרא, אבל בשטרי דלאו אקנייתא אפי' ידעי ההוא יומא דיזיף ביה אין כותבין אלא מאותו יום שעומדין בו לפי שאינו טורף אלא משעה שכתב השטר ואם כותבין אותו עכשיו וכותבין בו זמן ההלואה הרי הוא מוקדם.
כי קמיתו בשילי. ואתם כותבים שם באותה העיר שטרי מכירה או מתנה או הלואה או זכרון עדות כתבו בתוך השטר מקום שאתם יושבין שם בשעת כתיבה כלומ' במקום פלו' כתבנו כך מה שראינו במקום אחר. כך פי' ר' שמואל ז"ל ור"ח ז"ל. ור' שמ' אמ' שאין הסופר צריך שיאמר אלא מקום הכתיבה בלבד ולא מקום שנמסרה להן העדות ממעשה דההוא גיטא דאשתכח בסורא וכתי' ביה הכי בסורא מתא אנא ענן בר חייא וכו' ואתו שהדי ואמרי' דההוא יומא דאיכתיב האי גיטא ענן בר חייא בנהרדעא הוה ואמ' רבא דילמא מיליה מסר כדאמ' להו רב ספרא לספריה וכו'. וההוא מעשה ביבמות פר' שלום בינו ובינה [קט"ז ע"א].
האי מאן דנקיט שטר מלוה בר מאה זוזי ואמ' להו כתבו תרי בני חמשין חמשין. שכשיפרע לי לוה חמשין זוזי איקרע שטרא של חמשין ולא יהא צריך לכתוב שובר. לא משוינן ליה. שלא מדעת הלוה. מאי טעמא עבדו רבנן מילתא. תיקנו שלא ישתנה שטרו מכמות שהיה. כדי שיכוף לפרעו. כשיפרענו (ליה) [לוה] למלוה חצי חובו יכופנו מלוה לפרעו השאר כי ידאג הלוה פן יפסיד השובר ויתבעהו מלוה כל חובו. כי היכי דניפגום שטריה. כשיפרע חמשים זה הרי נמצא שטר שביד מלוה פגום ותנן [כתובות פ"ז ע"א] הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה והוא הדין לכל השטרות כדאמרי' בפר' שבועת הדיינין [מ"א ע"א] וכי מה בין זה לפוגם שטרו. דלא נפגום שטריה. אך כשיפרענו יחזיר לו שטר של נ' ונשאר בידו של חמשים שני שלם.
אמ' רב אשי האי מאן דנקיט שטר מלוה בר מאה זוזי ואמ' להו לספרי כתובו לי חד בר חמשין מההוא זמן ראשון שהרי פרע לי המותר וקרעו שטר זה. לא משוינן ליה. שטרא אחרינא לא מזמן ראשון וכל שכן מזמן שני של כתיבה ואילך שמא שטר פרוע הוא זה ויש לו שובר ללוה עליו ויוציא זה שטר של נ' ויאמר חוב אחר הוא שהלויתי לו פעם אחרת.
מתני' עשאן אביהן לשכר. השתא נמי משכירין אותן וחולקין שכירותן. לעצמו. שלא היה האב משכירן אין העני יכול לשנות ויכול העשיר לומר אני כן אנהוג מנהג אבי אלא אם יש בו דין חלוקה חולקין ואי לא יאמר העשיר לעני קח לך עבדים וכו'. ואפי' למאן דאמ' בפ' השותפין [י"ג ע"א] אית דינא דגוד או איגוד הכא גוד איכא איגוד ליכא.
מתני' אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה. שיכול הלה לטעון שטר שבידך אני החזרתיו לך כשהחזרת לי ממון שלוית ממני בו. ולא אחר יכול להוציא עליהן. דכל אחד יכול לדחותו אצל חברו (אבל) [אלא] אם יש עדים בדבר שמעידין זה לוה מזה אבל מן השטר אין יכולין להביא ראיה. נמצא לאחד בין שטרותיו וכו'. בגמ' פריך עלה מרישא ומפ' לה שפיר. כיצד יעשו. אם רוצים ללוות זה מזה או מאיש אחר או לקנות קרקע. ישלשו. אבי אביו יכתבו יוסף בן שמעון בן יעקב וזה יכתוב יוסף בן שמעון בן נפתלי. ומשולשין. ששמותם ושמות אביהן ואבות אבותם שוין. יכתבו סימן. יוסף בן שמעון שהוא גוץ או לבן אדום לוה מיוסף בן שמעון שהוא ארוך או שחור. ואם היו מסומנים. השוין. יכתבו כהן. אם אחד מהן כהן (לוה) [יכתבו יוסף כהן] לוה מיוסף ישראל.
<h2>דף קעב:</h2>
גמ' ההוא שטרא דנפיק בי דינא דרב הונא. והיה מוחזק בו אדם אחד שהיה טוען פלו' בן פלו' הכתו' בזה השטר כתבו וחתמו ונתנו לי לפי (שלויתה) [שהלויתי] לו כך וכך ממון וכדתנן בפירקין [קע"ה ע"ב] הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסין בני חורין ואת שמו לא הוצרך לכתוב שהרי מסרו לי וכתבו לי. ממך. כלומ' ממי שמוחזק בשטר. [קע"ב ע"ב] ממך ואפי' מריש גלותא. כלומ' שמא ריש גלותא או אחר הלוה ונפל ממנו ומצאתו ואתה צריך להביא ראיה שאתה הוא המלוה. ואין בו זמן. והוא אחד משלשה גטין פסולין ואם נשאת הולד כשר בפ' המגרש [פ"ו ע"א]. ההוא יומא דנפק ביה משמע. וחשבי' כזמן גמור. הכא נמי ממך מההוא גברא דנפיק מתותי ידיה משמע. וכאלו נכתב שם המלוה בשטר דמי. [לשון הרי"ף] בין תנא דמתני'. דהן דקתני שנים שהיו בעיר אחד ושמות שניהן יוסף בן שמעון אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה ולא אחר יכול [להוציא] עליהן שטר חוב הא הן על אחרין יכולין להוציא דמוקי בגמ' דלא חיישי' שמא נפל מחברו [ו]מצאו הוא דלנפילה דחד לא חישי' אלא דילמ' חבריה יהיב ליה ואותיות נקנות במסירה. ובין תנא דבריתא. מפ' לה בגמ'. והכי פסקי רבנן קשישי. וכן פסק ר' יוסף הלוי ז"ל.
<h2>דף קעג.</h2>
נמצא לאחד. בלוה מיירי. בין שטרותיו שובר. שהשטר שהיה נושה בו יוסף בן שמעון פרוע והיו שני יוסף בן שמעון נושין בו ואלמלא זה השובר היו שניהן נפרעין ממנו שטרותיהן כדאוקימנא שהן יכולין להוציא שטר חוב על אחרים ועכשיו בזה השובר הורעה חזקתן של שני השטרות דקימא לן יד בעל השטר על התחתונה וכשיוציא כל אחד מהן שטרו אומ' לו הנה שובר עליו ומיהו אם שניהן באים בהרשאה זה מזה על הלוה יכולין לגבות אחד מן השטרות ממה נפשך מן הלוה שהרי מודה בעל כרחו בשני השטרות אלא שפרע אחד מהן. מיהו אי טעין לוה לשניהן פרעתי והשובר נכתב סתם על שניכם נראה בעיני ר' שמואל ז"ל דטענתא מעליתא היא. תנא ואם שניהן משולשין וכהנים יכתבו דורות. מרובעין יוסף בן יעקב בן יצחק בן אברהם יוסף בן יעקב בן יצחק בן דוד דכולי האי לא הוו שמות אבותיהן שוין.
מתני' האומ' לבנו. מצוה בשעת מיתתו. ואיני יודע איזהו. והלוה האמינני ולא החזרתי שטרו ואיני רוצה ליענש. שטרות כולן פרועין. חוץ מאותן שאמרו לא פרענו. נמצא לאחד שם. ללוה אחד בבית המת שני שטרות שלוה ממנו ושתי הלואות. והקטן אינו פרוע. דשטר בין שטרותיו קאמ' דמשמע אחד ולא שנים.
גמ' חוב לך בידי. דמשמע שאתה חייב לי ואפילו כתוב החוב בהלואות מרובות בשטרות הרבה. אמ' ליה רבינא לרב אשי אלא מעתה שדי מכורה לך שדהו הגדולה מכורה לך שדה שיש לי מכורה נימא כל שדותיו מכורות לו קאמ' כגון שדה אדום וכמו בהמה רבה. ומשני התם יד בעל השטר על התחתונה. דהמוציא מחברו עליו הראיה דהיינו לוקח, ומילתיה דרבא נמי לעיל משום האי טעמא דיד בעל השטר על התחתונה דהיינו מלוה הולכך חוב לך בידי פרוע כל השטרות שיש לו עליו פרועין.
<h2>דף קעג:</h2>
מתני' לא יפרע מן הערב. מפ' לה בגמ' לא יתבע מן הערב תחלה. ואם אמ' לו על מנת כו'. בגמ' אמרי' חסורי מחסרא והכי קתני וכו' ומפר' לה. בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב. תחלה. הערב לאשה בכתובתה. ואין לבעל נכסין והיה בעלה מגרשה וצריך לפרעה כתובתה מכיסו. וכגון שהיה קבלן כדמפרש בגמ' דערב דכתו' לא משתעביד דמצוה קא עביד. ידירנה בעל הנאה. על דעת רבים שאין לו הפרה שלא יוכל להחזירה דחיישי' שמא דעתו להחזיר את אשתו ולאכל כתובתה לאחר שתקבל כתובתה מן הערב וקינוניא בעלמא הוא דעבדי בעל ואשתו על נכסי הערב.
גמ' מאי טעמ'. לא יפרע מן הערב דקס"ד השתא לא יפרע כלל קאמרה מתני' דלא מהני ערבות אלא להכי שאם מת לוה או ברח אז יפרע מן הערב אבל אם הלוה עומד בפנינו בשעה שתובע המלוה את חובו כיון שהעמיד ערב ללוה בפנינו פטור. גברא אשלימית לי. הפקדתני הלוה על מנת שאם ימות או יברח אני אפרע לך והרני מחזירו לך ותבעהו בדין ואני פטור. האי דינא דמתני' שלא יפרע מן הערב הוא דינא דפרסאי דלא יהבי טעמ' למלתיהו. שזה דבר שאינו הגון שלא יפרע מן הערב כלל אם כן מאי אהני ערבותו אלא ודאי לכך נכנס בערבות שאם אין נכסין ללוה שישלם ערב תחתיו את הממון. לא יתבע מן הערב תחלה. דלא נעשה ערב אלא על מנת שאם ימות או ימאן לבא לדין או כשיחיבוהו בית דין ולא יהיה לו מה לפרוע אז יפרע מן הערב. ואם אמ' על מנת שאפרע ממי שארצה יתבע מן הערב תחלה. וכגון שאין נכסין ללוה והכי מפ' למתני' לקמן.
אמרי' בגמ' ערב דמשתעבד. פי' באמי' בלא קניין. מהכא. דכתי' לקח בגדו כי ערב זר. פי' למלוה קאמ' קרא קח בגדו של ערב בשביל שערב זר דהיינו באמירה בעלמ' דלא כתי' הכא קבלנות. וכתי' בני אם ערבת ממון. תקעת לזר כפיך או נוקשת באמרי פיך. שחירפתו וגדפתו. עשה זאת אפוא ותנצל. משני דברים הללו. על כי באת בכף רעיך. דהיינו ממון שיש לו עליך. לך התרפס. התר לו פיסת ידיך ותן לו מעותיו. ורהב רעיך. על שגידפתו הרבה רעים ובקש מחילה. ורב אשי אמ' סברא הוא דערב מישתעבד דבההיא הנאה דמהימן ליה גמר ומשעביד נפשיה. כלומ' בלב שלם משעביד עצמו ושליחותו דערב קא עביד מלוה כאלו הוא עצמו הלוהו.
לא שנו. אפי' היכא דאמ' על מנת וכו'. וקבלן אע"פ שיש נכסין ללוה יפרע מן הקבלן. אם ירצה המלוה. [קע"ד ע"א] רשב"ג אומ' אם יש נכסין ללוה אחד ערב ואחד קבלן לא יפרע אלא מן הלוה. כך פי' ר"ש ור' יוס' הלוי. ופי' ר' יוס' הלוי פי' אחר ואמר שהוא הנכון וזה לשונו. זה שאמרנו דהיכא דלא אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה לא יתבע ערב תחלה (דילמא) [דאלמא] לאחר שתובע את הלוה אם אינו נותן לו כלום יחזור ויתבע את הערב במד"א בשאין נכסין ללוה אבל אם יש נכסין ללוה לא יתבע את הערב כלל ואפי' לאחר שיתבע את הלוה לפי שאם לא נתן לו הלוה כלום הרי יש לו נכסין ליפרע מהן ועליו לטרוח ולתבעו בדין ואין לו רשות ליפרע מן הערב כל זמן שהוא מוצא נכסין ללוה ואפילו זבורית לעולם הני מילי היכא דלא אמ' ליה על מנת שאפרע ממי שארצה אבל אם אמ' לו [כן יתבע ערב תחלה ואע"פ שיש נכסים ללוה יפרע מן הערב כיון דאתני אתני וקבלן אע"פ שיש נכסים ללוה ולא אמר לו] על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הקבלן רשב"ג אומר אם יש נכסין ללוה אחד זה ואחד זה לא יפרע מהן כלום אלא אם אמ' לו על מנת שאפרע ממי שארצה דכיון דאתני אתני וליתא לדרשב"ג. וכן כתב ר"מ ז"ל [פכ"ה מלוה ה"ד] וזה לשונו התנה המלוה על הערב ואמ' על מנת שאפרע ממי שארצה או שהיה קבלן הרי זה יתבע את הערב הזה או את הקבלן תחלה ויפרע מהן אע"פ שיש נכסין ללוה. ונראה לי דלשון ראשון עיקר דבהכי סגיא שמעתא טפי.
<h2>דף קעד.</h2>
במשנתנו. ולא בבריתא. חוץ מערב. משנתינו אלא יפרע מן הקבלן אע"פ שיש נכסין ללוה כרבנן. וצידן. במי שאחזו [גיטין ע"ד ע"א] ואמרו חכמי' תתן לו את דמיה ורבנן פליגי עליה ואמרי קפידא הוא ותתן לו איצטליתו ואם לא תתן לו איצטליתו אינה מגורשת. וראיה אחרונה. בסנהדרין בפ' זה בורר [ל"א ע"א] שתי משניות של ראיה כל זמן שמביא ראיה כו' באחרונה אין הלכה כמותו בראשונה הלכה כמותו. [לשון הרי"ף] והדין כללא לא דוקא. דאיכא מאן דפליג על רבה בר בר חנא בגמ' ומוקמינן להו תרי אמוראי ואליבא דר' יוחנן דלההוא אמוראה אחרינא לית ליה האי כללא. ר' אברהם בר' דוד ז"ל, והאי לא יתבע מן הערב תחלה שאמרו פרישו ליה רבותא שישביע את הלוה שאין לו נכסין. וכן כתב ר"מ ז"ל [פכ"ו מלוה ה"ד].
כולן לשון ערבות הן. דהא לשון הלואה קאמ' הלוהו (דהוה לך) [הוא יהיה] לוה [ו]אני פורע אם לא יפרע לך. תן לו בידו הממון ואני אפרענו לך אין כאן לשון הלואה אלא שליחותיה קאעביד דהאי דקאמ' תן לו עביד המלוה. לשון קבלנות. רב חסדא אמ' כולן לשון קבלנות הן. אפי' הלוהו ואני נותן לך. חוץ מהלוהו ואני ערב. דכיון דנקט לשון הלואה ולשון ערבות אז מוציא מכלל קבלנות. רבא אמ' כולן לשון ערבות הן. ואפי' הלוהו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב דמשמע ואני אפרע בשבילו אם לא יפרע הוא. חוץ מתן לו ואני נותן. וכל שכן תן לו ואני קבלן. כך פי' ר' שמו' ז"ל, ור' הרב אלפאסי ור"מ ז"ל פירשו דוקא חוץ מתן לו ואני נותן הוא דהוי לשון קבלנות. מסתברא לי דהילכתא כרבא וכן פסקו ר"מ ור' שמ' ז"ל.
אינון ערבין ביה. דכתי' אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך וכתי' יוציא אליך את העבוט החוצה. וקימא לן דלא יתבע את הערב תחלה. לא נכון להטריח את הערב חנם דילמ' מפצי ליה לוה והוא [הדין] לנכסוהי דאניש למה נזלזל בנכסיו להוריד בהן את המלוה חנם שמא ישקלנו לוה במעות ולא יצטרך לירד בנכסיו. ההוא ערבא. אביהן לוה בחייו וזה נעשה ערב למלוה בשבילו ולאחר מותו פרע הערב. מקמי דליתבעינהו ליתמי. כלומ' משלו פרע ולא משל יתומים שלא הספיק לתבען ועתה חזר עליהן לתבען. פריעת בעל חוב מצוה. הערב עתה נעשה בעל חוב ומצוה לפרוע אך אם היתומים פחותין מי"ג שנה לאו בני מעב' מצוה נינהו וכי גדלי לשתעי דינא בהדיהו. רב הונא בריה דרב יהושע אמר. לעולם בני מעבד מצוה נינהו כדאמרן בערכין בפ' שום היתומים [כ"ב ע"א] יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו. אלא הינו טעמ' דלא גאבי מיתמי עד דגדלי וידעי ליטעון לחזר אחר דינם דאיכא למימ' דצרריה אתפשיה אבוהון למלוה בחייו לפטור את הערב. פי' צררי של נסכא או של מעות שאינן יוצאין כעין משכון.
<h2>דף קעד:</h2>
מאי ביניהו. כיון דבין למר ובין למר אין הערב גובה עכשיו מן היתומים. שחייב מודה. שהודה הלוה בשעת מיתתו דליכא למימר צררי אתפסיה. ר' אברהם בר' דוד ז"ל. ואי אודעינהו נמי מקמיה דליפרעיה ואמרי ליה זיל פרעיה ואנן פרעי' לך או שאמרו למלוה אנחנו נפרע חוב אבינו התם ודאי מחייבינן להו למפרעיה דלא גרעי מפעוטות שמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ואי נמי אמרי יהבינן כך וכך לצדקה מיחייבי למיתן דאמ' מר בפיך זו צדקה ואמירה דידהו לעניין מצוה כמקח וממכר דעלמא דאמי. ומית בשמתיה. שלא רצה לפרוע בחייו. שלחו מיתם היכא דשמתוה ומית בשמתיה הדבר ידוע שלא פרעו וכמי שחייב מודה דאמי והולכך הילכת' כרב הונא בריה דרב יהושע. דאגבו מיתמי ולא אמרי' יתמי לא בני מעבד מצוה נינהו. אפי' למאן דאמ' חיישי' לצררי הני מילי במלוה ישראל. שדינו של לוה לפרוע למלוה שהרי המלוה לא יתבענו לערב תחלה. אבל היכא דהמלוה גוי. אין הלוה מתפיסו לגוי צררי דהא ידע ישראל דגוי הדר תו וגבי זימנא אחריתי מן הערב. אפילו למאן דאמ' לא חישיי' לצררי. פלוגתא היא בערכין. מעיקרא. כשנעשה היהודי ערב לגוי אי לאו דאתפסיה צרריה לערב. לא הוה מקבל עליה. ליכנס בערבות שהרי יודע בודאי שהגוי יחזור עליו ולא על הלוה והולכך לא גבינן מיתמי עד דגדלי. וכל הני גביות ממקרקעי דיתמי אמ' ר' שמואל ז"ל, נר' בעיני דבזמן הזה דליכא מקרקעי כל כך אע"ג דקימ' לן מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב בזמן הזה דינן לגבות ממטלטלי דשבק להון אבוהון כמו שתקנו הגאונין בכתובת האשה דפסקי' הילכת' ממקרקעי ולא ממטלטי ואפי' הכי נהגו לגבות ממטלטלי וכן הלכה למעשה דאמרי' לקמן [קע"ו ע"א] מלוה על פה גובה מן היתומים שלא תנעול דלת בפני לווין ואי לא גאבי ממטלטלי דשבק אבוהון אין לך נעילת דלת גדולה מזו דהא לא שכחי לן מקרקעי.
דברי הכל לא מישתעבד. כדמפרש טעמ' לקמן מצוה הוא דעביד ולא מידי חסרה. ואי לית ליה לא מישתעבד. דלא גמר בלבו לשעבד עצמו ואינו אלא לפטומי מילי. ואיכא דאמרי כו'. אמוראי פליגי בהא מילתא ולא נתפרשו שמותם בתלמוד. מצוה הוא דעבד. המשדך בזיווגן אין דעתו לפרוע הערבות אבל מתכוון לזווגן שעל ידי ערבות זו מתרצין. ולא מידי חסרה. לאשה דהא טב למיתב טן דו ולטובתה נתכוון. [לשון הרי"ף מערכין כ"ג ע"ב] ערב תנן. במתני' דידן שידירנה הנאה כרשב"ג דבהא לא פליגי רבנן עליה. הקדש תנן. בערכין [כ"ג ע"א]. לוקח מהו. אם מכר נכסיו וגירש אשתו ידירנה הנאה שלא יעשו קינוניא על הלוקח או לא. תנא כי רוכלא ליחשוב וליזיל. כלומ' הוא הדין ללוקח שידירנה הנאה. משום רויחא דהקדש. תנן מי שהקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה וגירשה בעלה כדי שתפרע כתובתה מן ההקדש משום רווחא דהקדש ידירנה הנאה שמא יעשו קינוניא על ההקדש ויחזירנה לאחר שתפרע כתובתה מן ההקדש. ערב נמי מצוה הוא דעבד. ערב דמתני' דהיינו קבלן דכתובה דמשתעבד ומדרינן לבעל שלא יחזירנה דכיון דמצוה עבד לא מחייבינן ליה לההוא קבלן למפרע לה כתובתה אלא עד שידירנה הבעל הנאה כדי שלא יעשה הבעל עם אשתו קינוניא על נכסיו של ערב ויחזירנה לאחר שתפרע מן הערב. אלא לוקח כו' איהו דאפסיד אנפשיה. ומי שמכר נכסיו או שיעבד אותן והיתה עליו כתובת אשה וגירשה תיפרע כתובתה מאותן נכסים שמכר או שיעבד ואין אומרי' ידירנה הנאה שלא תחזירנה דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שלקח נכסין שיש עליהן שיעבוד.
נאמן. ויהבינן לההוא פלו' מנה ואע"ג דלא אמ' תנו. [לשון הרי"ף] והני מילי. דנותנין. דאיכא בידיה דבעל חוב. שטרא דמקויים. וזה הודה לו. אמ' תנו קיימיה לשטריה. ולא צריך מלוה לקיומיה. לא אמ' תנו אין נותנין. דחיישי' דילמ' משום שלא להשביע את בניו אמ' הכי ולא גאבי בעל חוב עד דמקיים לשטריה. ר' יוס' הלוי ז"ל, הא דאמרי שכיב מרע שהקדיש נכסיו ואמ' מנה לפלוני בידי נאמן דוקא דאמ' בשעה שהקדישן אבל אי אמ' בתר הכי אע"ג דאמ' תנו אין נותנין. ודרב ושמו' דאמרי תרויהו וכו'. אע"ג דאיכא בידא דבעל חוב שטר כיון דלא מיקיים אין נותנין דאדם עשוי שלא להשביע את בניו.
<h2>דף קעה.</h2>
מדלא פסקא אבוהון למילתא שלא פסק הדבר ולא אמ' תנו. סבר אידכר. כלומ' עד שאזכור ואומר להן תנו. [לשון הרי"ף] התם דלא אמ' ליה בתורת הודאה. ואיכא למימ' מערים הוא ושלא להשביע את בניו אמ' הכי. הכא דאמ' ליה בתורת הודאה. כמוסר דבריו לצאת ידי חובתו ומשום הכי אין חוששין לשלא להשביע את בניו. ור' אבר' בר' דוד תירץ דהא דרב ושמואל שהודה שלא בפני בעל דין ושלא על ידי שום תביעה דאמרי' שלא להשביע קאמ' אבל הכא על ידי תביעת בעל דין והודה בפניו דכי האי גונא ליכא למימ' שלא להשביע שלא היה מודה לבעל דינו.
שכיב מרע שהודה. בפני בעל דינו ועל ידי תביעה דכי האי גונא אמרי' בסנהדרין בפר' זה בורר [כ"ט ע"ב] דצריך שיאמר אתם עדי ואי לא מצי אמ' ליה משטה אני בך. צריך שיאמר כתובו או לא. פי' ר' אברה' בר' דוד ז"ל דקימ' לן הודאה מתנת בריא היא ואינו יכול לחזור ממעשה דאיסור ורב מרי [לעיל קמ"ט ע"א] וצריכה שטר שלא יוכל היורש לומ' פרעתי וכן הודאת שכיב מרע כל זמן שלא נכתבה לפי' הוצרכנו לדעת אם העדים רשאים לכתוב שלא במצותו או לא דקימ' לן בבריא [לעיל מ' ע"א] הודאה בפני שנים וצריך לומ' כתובו. ופשיט רבא שאין צריך לומר אתם עדי שאין אדם משטה בשעת מיתה ואין צריך לומר כתובו דדיברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דאמו ואע"פ שהודאתו כהודאת בריא לעניין חזרה לגבי כתיבת השטר מיהא כשכיב מרע הוא דאין צריך לומר כתובו מאי טעמ' משום דלא אטרחנוה רבנן אלא להקנאת בריא שאינו צריך הקנאה מפני חליו שמא תיטרף דעתו עליו וכן לענין הגט שאם אמ' כתבו גט לאשתי אע"פ שלא אמ' תנו כותבין ונותנין דאומדן דעתא הוא דמשום דטריחא ליה מילתא לא אצרכוה למימ' כתבו.
מתני' המלוה את חברו בשטר. אפי' אין כתו' בו אחריות דהא פסקי' הילכת' בשנים אוחזין [ב"מ ט"ו ע"ב] דאחריות טעות סופר הוא וכמי שכתו' אחריות דמי. משועבדין. מכורין.
<h2>דף קעה:</h2>
הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו. ואין כאן עדות אחרת. גובה מנכסין בני חורין. ולא גאבי ממשועבדין אלא מלוה הכתובה בשטר שיש בו עדים דכיון דאיכא תרתי שטר ועדים מפקי ליה לקלא ולקוחות אינהו אפסידו אנפשיהו שלא חקרו בדבר שיניחו בני חורין למוכר לגבות מהן. ערב היוצא. לא נכתב בתוך השטר אלא אחר חתימת העדים אני פלוני בן פלוני ערב. גובה מנכסין בני חורין. מן הערב כערבות שבעל פה דמלוה על פה היא כיון דלא חתימי עדים על הערבות והוא הדין לערב בלא שטר אחר [מתן מעות. אמ' לו בן ננס אינו גובה וכו'. דכל ערב שאחר] מתן מעות לא הוי ערב שלא על אמונתו והבטחתו של ערב זה הלוהו. ומפרש בגמ' דחלוק היה ר' ישמעאל אף בחנוק.
גמ' שעבודא דאוריתא. דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה והוא הדין למקרקעי. משום פסידה דלקוחות. שלא יוכלו להזהר בדבר שאינו ידוע לעולם. אי הכי מלוה בשטר נמי. לא ליגבי ממשעבדי דאיכא נמי פסידא דלקוחות. התם אינהו אפסידו אנפשיהו. דשטרא קלא אית ליה ולא מצו אמרי לא ידעי' כדאמרי' במלוה על פה.
<h2>דף קעו.</h2>
הוחזק כתב ידו בבית דין מהו. לאחר זמן שמסר לו הלווה למלוה כתב ידו שהוא חייב לו ממון ובא לבית דין והודה בפניהן שהוא כתב ידו והוא חייב לו ממון וכתבו לו בית דין הנפק והוא הנקרא אשרתא וקיום השטר מאי מי אמרי' הרי הוא מעתה כשטר שיש בו עדים ויגבה ממשעבדי כאלו כתו' בהן אחריות או דילמ' קיום השטר אינו מועיל לשום ש.0...
